Talmud Builders

    Bava Batra 145a

    Back to index

    English translation — Bava Batra 145a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Give me my husband and I will rejoice with him, i.e., it is not my fault that we are not getting married, she is not required to return the betrothal money. Here too, let him say: Give me my groomsman and I will rejoice with him.

    2Rav Yosef said: With what are we dealing here? Shmuel’s statement is referring to a case where the original recipient, in reciprocation, rejoiced with the brother who brought the gifts of groomsmen during the seven days of the wedding feast, but did not suffice to repay him before the brother died. Since it was the usual practice to send the gifts of groomsmen after the groomsman rejoiced with the betrothed man for seven days, he is obligated to reciprocate the gifts of groomsmen, and the yavam cannot claim them for himself.

    3The Gemara suggests: Shall we say that Shmuel’s statement that a betrothed woman can claim: Give me my husband and I will rejoice with him, is a dispute between tanna’im ? As it is taught in a baraita : With regard to one who betrothed a woman and then he divorces her or dies, if she is a virgin, she collects two hundred dinars in payment of her marriage contract. And if she is a widow, she collects one hundred dinars. In a place where people were accustomed to return the betrothal money when the betrothed man or woman died, they return it. In a place where people were accustomed not to return the betrothal money, they do not return it. This is the statement of Rabbi Natan. Rabbi Yehuda HaNasi says: Actually they said: In a place where people were accustomed to return it, they return it; in a place where people were accustomed not to return it, they do not return it.

    4The Gemara clarifies: The opinion of Rabbi Yehuda HaNasi is identical to the opinion of the first tanna , i.e., Rabbi Natan. Rather, is it not that the difference between them concerns the validity of the claim: Give me my husband and I will rejoice with him?

    5And the statement in the baraita is incomplete and this is what it is teaching: With regard to one who betrothed a woman and then the betrothal is terminated, if she is a virgin, she collects two hundred dinars in payment of her marriage contract, and if she is a widow, she collects one hundred dinars. In what case is this statement said? It is said where he retracted, i.e., he died or divorced her. But with regard to where she died, the halakha is as follows: In a place where people were accustomed to return the betrothal money, they return it; in a place where people were accustomed not to return the betrothal money, they do not return it. And this applies specifically to where she died; but if he died, they do not return it. What is the reason for this? It is because she can say: Give me my husband and I will rejoice with him. This is the statement of Rabbi Natan.

    6And Rabbi Yehuda HaNasi came to say: Actually they said: Whether he died or whether she died, in a place where people were accustomed to return it, they return it; in a place where people were accustomed not to return it, they do not return it, and she cannot say: Give me my husband and I will rejoice with him.

    7The Gemara rejects this explanation: No, everyone agrees that she can say: Give me my husband and I will rejoice with him, and in a case where he died, everyone agrees that she does not have to return the betrothal money. They disagree in a case where she died, and here it is with regard to the question of whether betrothal money is given as a sunk cost, i.e., that it is not returned even if the betrothal is not consummated, that they disagree. Rabbi Natan holds that betrothal money is not given as a sunk cost, and in a place where people were accustomed to return it, they return it. And Rabbi Yehuda HaNasi holds that betrothal money is given as a sunk cost.

    8The Gemara asks: But doesn’t the baraita teach that according to Rabbi Yehuda HaNasi, in a place where people were accustomed to return it, they return it? This indicates that Rabbi Yehuda HaNasi does not hold that the betrothal money was given as a sunk cost. The Gemara replies: This is not referring to the betrothal money, which is not returned in any event. This is what the baraita is saying: But with regard to presents, which the betrothed man sent his betrothed following the betrothal, certainly in a place where people were accustomed to return them, they return them.

    9The Gemara notes: The dispute between these tanna’im , in the following baraita , is like the dispute between those tanna’im just mentioned, as it is taught in a baraita : In a case where the man betrothed a woman with a talent of silver, equivalent to six thousand dinars, if she was a virgin she collects in payment of her marriage contract two hundred dinars over and above this amount, and if she was a widow she collects one hundred dinars over and above this amount. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: A virgin collects two hundred dinars and a widow one hundred dinars, and she returns the rest of the betrothal money to him. Rabbi Yosei says: If he betrothed her with twenty, he gives her thirty halves; if he betrothed her with thirty, he gives her twenty halves, as the Gemara will explain.

    10The Gemara clarifies the baraita : With what are we dealing? If we say the baraita is referring to when she died, is she entitled to receive payment of her marriage contract? Rather, perhaps the baraita is referring to where he died, in which case why does Rabbi Yehuda state that she returns the rest of the betrothal money to him? Let her say: Give me my husband and I will rejoice with him. Rather, perhaps the baraita is referring to the case of the wife, i.e., the betrothed, of an Israelite, who committed adultery, who cannot claim that she is available to marry her betrothed, as it is prohibited for her to engage in intercourse with him. The Gemara challenges: This is also difficult, as with what circumstance is the baraita dealing? If it is referring to where she committed adultery willingly, is she entitled to receive payment of her marriage contract? Rather, it is referring to a case of rape. But in that case, she is permitted to him. Why should she return the betrothal money?

    11Rather, the baraita is referring to the wife, i.e., the betrothed, of a priest, who was raped and is prohibited from engaging in intercourse with her betrothed. She therefore cannot claim: Give me my husband and I will rejoice with him, yet she is entitled to receive payment of her marriage contract, and the tanna’im disagree with regard to whether betrothal money is given as a sunk cost: Rabbi Meir holds that betrothal money is given as a sunk cost. Rabbi Yehuda holds that it is not given as a sunk cost. And Rabbi Yosei is uncertain if it is given as a sunk cost or not.

    12The Gemara explains Rabbi Yosei’s opinion: And since it is uncertain whether or not she is required to return the betrothal money, therefore, she returns only half the money: If he betrothed her with twenty sela , which are equivalent to eighty dinars, she owes him forty dinars. Yet, if she is widowed or divorced, she is entitled to one hundred dinars in payment of her marriage contract, so he or his estate gives her thirty halves of a sela , which are equivalent to sixty dinars, so that she receives one hundred dinars in all. If he betrothed her with thirty sela , which are equivalent to one hundred twenty dinars, she owes him sixty dinars. Since she is entitled to one hundred dinars in payment of her marriage contract, he gives her twenty halves of a sela , equivalent to forty dinars.

    13Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: In every place where they were accustomed to return the betrothal money, they return it. And the interpretation of this statement is that it is referring to Neharde’a. The Gemara asks: With regard to the rest of Babylonia, what is the halakha ? Rabba and Rav Yosef both say: The presents are returned and the betrothal money is not returned. Rav Pappa said: The halakha is that whether he died or whether she died or whether he retracted his agreement to the betrothal and divorced her, the presents are returned and the betrothal money is not returned. If she retracted her agreement to the betrothal and requested a divorce, even the betrothal money is returned.

    14Ameimar said: The betrothal money is not returned. This is a rabbinic decree, lest people say that betrothal takes effect with her sister. If the betrothal money is returned, people are likely to think that the betrothal is retroactively nullified and that the man can betroth her sister, whereas in fact the betrothal was not retroactively nullified and he cannot betroth her. Rav Ashi said: Her bill of divorce proves for her that she was betrothed, so this concern is not in effect. The Gemara comments: And this statement of Rav Ashi is a mistake, since there are those who heard about this, i.e., the return of the betrothal money, but did not hear about that, i.e., the bill of divorce.

    15§ The mishna teaches: If the gifts of groomsmen are reciprocated after the father’s death, they are reciprocated to the middle, because gifts of groomsmen are a legal debt owed to the father, collectible in court. The Sages taught ( Tosefta 10:8): Five statements were said with regard to gifts of groomsmen: They are collectible in court; and they are reciprocated only at their relevant time, i.e., at the time of the groomsman’s own wedding; and they are not subject to the prohibition of interest, i.e., it is permitted to reciprocate with a gift of greater value than the original gift;

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    בבא בתרא 145 עמוד א

    1״תנו לי בעלי ואשמח עמו״. הכא נמי, נימא: ״תנו לי שושביני ואשמח עמו״!

    2אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן כגון ששמח עמו ז' ימי משתה, ולא הספיק לפורעו עד שמת.

    3לימא ״תנו לי בעלי ואשמח עמו״ תנאי היא? דתניא: המארס את האשה; בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה. מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר קדושין אין מחזירין, דברי רבי נתן. רבי יהודה הנשיא אומר, באמת אמרו: מקום שנהגו להחזיר מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין.

    4רבי יהודה הנשיא היינו תנא קמא! אלא לאו ״תנו לי בעלי ואשמח עמו״ איכא בינייהו׃

    5וחסורי מחסרא, והכי קתני: המארס את האשה, בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה. בד"א דהדר ביה איהו; אבל מתה מקום שנהגו להחזיר, מחזירין; מקום שנהגו שלא להחזיר, אין מחזירין. ודוקא שמתה היא, אבל מת הוא אין מחזירין. מאי טעמא? יכולה היא שתאמר: ״תנו לי בעלי ואשמח עמו״.

    6ואתא רבי יהודה הנשיא למימר, באמת אמרו: בין מת הוא, ובין מתה היא; מקום שנהגו להחזיר מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין; ולא מציא אמרה: ״תנו לי בעלי ואשמח עמו״!

    7לא; דכולי עלמא יכולה שתאמר: ״תנו לי בעלי ואשמח עמו״. ודמית הוא כ"ע לא פליגי, כי פליגי שמתה היא; והכא בקדושין לטיבועין ניתנו קא מיפלגי רבי נתן סבר: קדושין לאו לטיבועין ניתנו, ור' יהודה הנשיא סבר: קדושין לטיבועין ניתנו.

    8והא ״מקום שנהגו להחזיר מחזירין״ קתני! הכי קאמר: וסבלונות ודאי מקום שנהגו להחזיר, מחזירין.

    9והני תנאי כהני תנאי, דתניא: קדשה בככר בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה; ומחזרת לו את השאר. רבי יוסי אומר: קדשה בעשרים נותן לה שלשים חצאין. קדשה בשלשים נותן לה עשרים חצאין.

    10במאי עסקינן? אילימא שמתה, מי אית לה כתובה?! ואלא שמת הוא אמאי מחזרת לו את השאר? ונימא: ״תנו לי בעלי ואשמח עמו״! ואלא באשת ישראל שזינתה. ובמאי? אי ברצון מי אית לה כתובה? ואלא באונס מישרא שריא ליה!

    11ואלא באשת כהן שנאנסה, ובקדושין לטיבועין ניתנו קמיפלגי רבי מאיר סבר: קדושין לטיבועין ניתנו, ור' יהודה סבר: לאו לטיבועין ניתנו. ורבי יוסי מספקא ליה אי לטיבועין ניתנו אי לא,׃

    12והלכך קדשה בעשרים נותן לה שלשים חצאין. קדשה בשלשים נותן לה עשרים חצאין.

    13אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: בכל מקום שנהגו להחזיר מחזירין. ותרגומא: נהרדעא. שאר בבל מאי? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: מוהרי הדרי, קדושי לא הדרי. אמר רב פפא, הלכתא: בין שמת הוא, בין שמתה היא, והדר ביה הוא מוהרי הדרי, קדושי לא הדרי. הדרא בה איהי אפי' קדושי נמי הדרי.

    14אמימר אמר: קדושי לא הדרי, גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. רב אשי אמר: גיטה מוכיח עליה. והא דרב אשי בדותא היא, דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא.

    15שהשושבינות נגבית בב"ד: ת"ר חמשה דברים נאמרו בשושבינות: נגבית בבית דין, וחוזרת בעונתה, ואין בה משום רבית,׃

    Tosafot

    ורבי יהודה הנשיא אומר באמת אמרו מקום שנהגו להחזיר קדושין כו'ל"ג הכא קדושין דלקמן מוקי לה בסבלונות:

    ורבי יהודה סבר באמת אמרו כו'ואין לומר דלמא ר' יהודה סבר (דבמת) היא יכולה לומר כו' דתנא בתרא לטפויי קא אתי:

    נותן לה שלשים חצאיםשכך היו רגילין לעשות חשבון מחצאי סלעים כדקאמר לקמן בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קסו:) ספ"ל מלמעלה וקפ"ל מלמטה כו' ומפרש רבינו יעקב ספ"ל ס' פלגי קפ"ל ק' פלגי:

    ורבי יוסי מספקא ליה קדושין אי לטיבועין נתנו אי לאו לטיבועין נתנווא"ת ולמה חולקין הוה ליה למימר המוציא מחבירו עליו הראיה כדין כל ממון המוטל בספק כרבנן דסומכוס ולעיל בהמוכר את הבית (בבא בתרא דף סב: ד"ה איתמר) פירשתי לה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מהא דאמרינןהמארס את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דהדר בה הוא. משמע דארוסה יש לה כתובה ואף על פי שלא כתב לה. ויש מדקדקין ממנה מדקאמרינן דהדר ביה הוא ולא אמר בדמת הוא, דדוקא גרושה דבעל כרחה יוצאה והוא מוציאה מדעתו, אבל בשמת הוא דיוצא[ה] בעל כרחו אין לה כתובה אלא אם כן כתב לה. ויש מפרשים דהכא דוקא בכותב, אבל בשלא כתב בין אלמנה בין גרושה אין לה. ולי נראה דארוסה אפילו בשלא כתב לה יש לה. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק נערה שנתפתתה בסייעתא דשמיא.

    והא מקום שניהגו להחזיר מחזירין קתניקשיא לי, לימא לי לעולם בקידושין לטיבועין נתנו קא מפלגי כדאמרינן, ורבי נתן הכי קאמר, לא לטבועין נתנו והילכך סתמא בנהגו להחזיר מחזירין, אבל במקום שנהגו שלא להחזיר ודאי אין מחזירין, ורבי יהודה הנשיא סבר איפכא דלטבועין ניתנו והילכך מקום שנהגו בהדיא להחזיר מחזירין הא מקום סתם כמקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. וי"ל דלא ניחא למימר שנפרש מקום שנהגו ושלא נהגו דרבי יהודה הפך מנהגו ולא ניהגו דרבי נתן, וכיון דאשכח פרוקא אחרינא לברייתא דסליק בלא הכי ניחא לי טפי לאוקמא כאידך פירוקא ולא באפוכי דנהגו ושלא נהגו. כנ"ל.

    הא דאמרינןקדשה בעשרים נותן לה שלשים חצאין קדשה בשלשים נותן לה עשרים חצאין. תמיהא לי (אהא) אמאי נקט לה ר' יוסי בחצאין, (מיהני) [לימא] חמשה עשר ועשרה. ונ"ל דמשום דמספיקא אית ליה לרבי יוסי דאין לה אלא החצי ממה שנתן לה בקידושין, ואם קדשה בעשרים אין לה אלא העשרה שהן החצי, נקט לה נמי כולה בחצאין. כנ"ל.

    קדושין לא הדרי גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותהמהא שמעינן דלמאן דאמר הדרי כולהו הדרי לגמרי, דאי לא היאך יאמרו, אדרבא הא חזי דמקודשת היא כיון דלא מהדרא כולהו. ואם תאמר אם כן היאך אפשר שיהו הקדושין קדושין ושלא יהו קדושין תופסין באחותה, ובמה נתקדשה אם חוזרין כולן. וי"ל דההיא הנאה דיהיב לה והוו דידה עד דהדרא בה מקדשא, ותדע דהא בהילך מנה על מנת שתחזירהו לי שורת הדין מקודשת, אלא דמשום שלא יאמרו אשה מתקדשת בחליפין אמרו באשה אינה מקודשת, כדאיתא בפרק קמא דקידושין (ו, ב), והילכך הכא דלא אמר לה על מנת אלא דמשום מעשה שאירע לאחר הקדושין וחזרו בהן הוא שחוזרין הקדושין הרי זו מקודשת. כנ"ל. כתב הרמב"ן ז"ל בשם גאון זל דבממאנת הדרי, דתנן (יבמות קח, א) הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ומוטב שיאמרו קדושין תופסין באחותה. אבל קטנה יוצאה בגט, כיון דאסור בקרובותיה איתיה לטעמיה דאמימר.

    וחוזרת בעונתהאבל לא שלא בעונתה, שמא ימות המשלח ויכול לומר (מה) [מי] שנשתלחו תנו לי שושביני ואשמח עמו. וכן אם עשה עמו בבתולה ורצה לעשות עמו באלמנה, וכדאיתא בסמוך. וכן אפילו רצה מי שנשתלחו לו להחזיר למשלח קודם שישא אשה יכול לומר לו איני רוצה לקבל, שאני רוצה לשמוח עמך כדרך ששמחת עמי, ודומה למלוה היא גם בזה, כי פעמים שאין הלוה רשאי לפרוע שלא מדעת המלוה, כגון שהלוה בישוב ובקש להחזירו במדבר, וזה כמדבר הוא לו, שהוא מגרע בכבודו, והרי לא הגיע עונתה של שושבינות עדיין.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 145a

    Bava Batra 145a. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 443 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Tosafot

    ורבי יהודה הנשיא אומר באמת אמרו מקום שנהגו להחזיר קדושין כו' ל"ג הכא קדושין דלקמן מוקי לה בסבלונות:

    ורבי יהודה סבר באמת אמרו כו' ואין לומר דלמא ר' יהודה סבר (דבמת) היא יכולה לומר כו' דתנא בתרא לטפויי קא אתי:

    נותן לה שלשים חצאים שכך היו רגילין לעשות חשבון מחצאי סלעים כדקאמר לקמן בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קסו:) ספ"ל מלמעלה וקפ"ל מלמטה כו' ומפרש רבינו יעקב ספ"ל ס' פלגי קפ"ל ק' פלגי:

    ורבי יוסי מספקא ליה קדושין אי לטיבועין נתנו אי לאו לטיבועין נתנו וא"ת ולמה חולקין הוה ליה למימר המוציא מחבירו עליו הראיה כדין כל ממון המוטל בספק כרבנן דסומכוס ולעיל בהמוכר את הבית (בבא בתרא דף סב: ד"ה איתמר) פירשתי לה:

    Tosafot on Bava Batra 145a · Sefaria

    Rashba

    מהא דאמרינן המארס את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דהדר בה הוא. משמע דארוסה יש לה כתובה ואף על פי שלא כתב לה. ויש מדקדקין ממנה מדקאמרינן דהדר ביה הוא ולא אמר בדמת הוא, דדוקא גרושה דבעל כרחה יוצאה והוא מוציאה מדעתו, אבל בשמת הוא דיוצא[ה] בעל כרחו אין לה כתובה אלא אם כן כתב לה. ויש מפרשים דהכא דוקא בכותב, אבל בשלא כתב בין אלמנה בין גרושה אין לה. ולי נראה דארוסה אפילו בשלא כתב לה יש לה. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק נערה שנתפתתה בסייעתא דשמיא.

    והא מקום שניהגו להחזיר מחזירין קתני קשיא לי, לימא לי לעולם בקידושין לטיבועין נתנו קא מפלגי כדאמרינן, ורבי נתן הכי קאמר, לא לטבועין נתנו והילכך סתמא בנהגו להחזיר מחזירין, אבל במקום שנהגו שלא להחזיר ודאי אין מחזירין, ורבי יהודה הנשיא סבר איפכא דלטבועין ניתנו והילכך מקום שנהגו בהדיא להחזיר מחזירין הא מקום סתם כמקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. וי"ל דלא ניחא למימר שנפרש מקום שנהגו ושלא נהגו דרבי יהודה הפך מנהגו ולא ניהגו דרבי נתן, וכיון דאשכח פרוקא אחרינא לברייתא דסליק בלא הכי ניחא לי טפי לאוקמא כאידך פירוקא ולא באפוכי דנהגו ושלא נהגו. כנ"ל.

    הא דאמרינן קדשה בעשרים נותן לה שלשים חצאין קדשה בשלשים נותן לה עשרים חצאין. תמיהא לי (אהא) אמאי נקט לה ר' יוסי בחצאין, (מיהני) [לימא] חמשה עשר ועשרה. ונ"ל דמשום דמספיקא אית ליה לרבי יוסי דאין לה אלא החצי ממה שנתן לה בקידושין, ואם קדשה בעשרים אין לה אלא העשרה שהן החצי, נקט לה נמי כולה בחצאין. כנ"ל.

    קדושין לא הדרי גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה מהא שמעינן דלמאן דאמר הדרי כולהו הדרי לגמרי, דאי לא היאך יאמרו, אדרבא הא חזי דמקודשת היא כיון דלא מהדרא כולהו. ואם תאמר אם כן היאך אפשר שיהו הקדושין קדושין ושלא יהו קדושין תופסין באחותה, ובמה נתקדשה אם חוזרין כולן. וי"ל דההיא הנאה דיהיב לה והוו דידה עד דהדרא בה מקדשא, ותדע דהא בהילך מנה על מנת שתחזירהו לי שורת הדין מקודשת, אלא דמשום שלא יאמרו אשה מתקדשת בחליפין אמרו באשה אינה מקודשת, כדאיתא בפרק קמא דקידושין (ו, ב), והילכך הכא דלא אמר לה על מנת אלא דמשום מעשה שאירע לאחר הקדושין וחזרו בהן הוא שחוזרין הקדושין הרי זו מקודשת. כנ"ל. כתב הרמב"ן ז"ל בשם גאון זל דבממאנת הדרי, דתנן (יבמות קח, א) הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ומוטב שיאמרו קדושין תופסין באחותה. אבל קטנה יוצאה בגט, כיון דאסור בקרובותיה איתיה לטעמיה דאמימר.

    וחוזרת בעונתה אבל לא שלא בעונתה, שמא ימות המשלח ויכול לומר (מה) [מי] שנשתלחו תנו לי שושביני ואשמח עמו. וכן אם עשה עמו בבתולה ורצה לעשות עמו באלמנה, וכדאיתא בסמוך. וכן אפילו רצה מי שנשתלחו לו להחזיר למשלח קודם שישא אשה יכול לומר לו איני רוצה לקבל, שאני רוצה לשמוח עמך כדרך ששמחת עמי, ודומה למלוה היא גם בזה, כי פעמים שאין הלוה רשאי לפרוע שלא מדעת המלוה, כגון שהלוה בישוב ובקש להחזירו במדבר, וזה כמדבר הוא לו, שהוא מגרע בכבודו, והרי לא הגיע עונתה של שושבינות עדיין.

    Rashba on Bava Batra 145a · Sefaria

    Meiri

    כל שדברנו בדין זה בין בחוזרת לאמצע בין בחוזרת לזה בין בחוזרת מן האמצע בין מחלקו של זה הוא שהשושבינין קיימים ואע"פ שמת זה ששלח או שנשתלח לו ר"ל האב מ"מ כשהוא משלח על שם בניו הוא משלח אם בסתם אם במפרש וכשנשתלח לו על שם נשואי הבן נשתלח לו וכגון שהוא עושה ההוצאה ובכל אלו הבנים נעשים שושבינין ולא הוא ואין כאן תביעה ליורש ולא יורש שהוא נתבע אבל האב ששלח שושבינות ולא בשם אחד מבניו אלא בשם עצמו שהרי הוא נעשה עכשו שושבין ולא בניו או אחד מן הבנים ששלח שושבינות בשם עצמו או איזה אדם שנשלח שושבינות בשם עצמו ומת המשלח קודם שתחזור לו השושבינות או זה שנשתלח לו יש בה צדדים לפטור ויש בה צדדין לחיוב וכיצד הוא הדין כל שמת המשלח קודם שנשא אשה או שנשא ומת תוך שבעה ובאו יורשיו לתבוע אין מי שנשתלחו לו חייב להחזיר כלום ליורשיו מפני שאף הוא אומר להם תנו לי שושביני ואשמח עמו אבל אם שלמו שבעת ימי המשתה כבר התחייב בהחזרה ומשלם ליורשיו וזהו שתירצו בגמ' ששמח עמו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפרעו עד שמת מת זה שנשתלחו לו אם מת לאחר שנשא המשלח ושלמו ימי המשתה גובה משלח זה מיורשיו שכבר נתחייב אביהם לשלם ואם מת קודם שנשא המשלח או קודם ששלמו שבעת ימי המשתה כתבו גאוני האחרונים שהדבר תלוי במנהג מקום שנהגו לגבות שושבינות מן היורשים גובה מיורשיו אלא שמנכין לו מה שהיה ראוי לשמח עמו על הדרך שיתבאר מקום שלא נהגו אין משלמין כלום והביאו ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו כן לענין קדושין ויש אומרים שבכל מקום נגבית מן היורשין:

    יתבאר למטה בסוף סוגיא זו שחמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בבית דין מפני שהיא כעין מלוה כמו שביארנו במשנה ואינה חוזרת אלא בעונתה והיא שעת הנשואין ואין זה יכול לכופו קודם לכן וכן זה אין רשאי להחזיר קודם לכן אא"כ מדעתו ואם עשה לא הופקע שעבודו ואין בה משום רבית אפילו שלח לו כפלים או כמה ביתר ממה ששלח לו חברו שלא לשם מה שעשה הוא מוסיף לו אלא לכבוד עצמו ואין שביעית משמטתה שהרי אינו בר נגישה עד שישא ופירשו גדולי המפרשים שאפילו נשא ועבר זמנו אין שביעית משמטתה הואיל ועבר הראשון ולא השמיט דומיא דמלוה את חברו לעשר שנים שאינו משמט לעולם וכמו שביארנוה במסכת מכות ג' ב' וכן יש בו שאר דברים שאפשר שיהו בה שמפקיעין את החזרה ואין הבכור נוטל בה פי שנים מפני שהוא ראוי וכן אין היבם נעשה בה יורש של אחיו לבדו אלא כל האחים יורשים אותו בשוה אם מת לאחר ששלמו שבעת ימי המשתה שכבר נתחייב בהם מי שנשתלחו לו ואין מקום לדין תנו לי שושביני ואשמח עמו:

    זה שביארנו במשנה שיש דברים שמפקיעין שעבודו של שושבינות וחזרתו כך הדברים מתבארים למטה בסוף סוגיא זו שאין זה שנשתלחו לו חייב להחזיר עד שישא המשלח נשואין הדומין לנשואיו של זה שנשתלחו אם בתולה בתולה ואם אלמנה אלמנה אם זוג ראשון זוג ראשון ואם שני שני ומעתה עשה עמו באחת ומתה וחזר ונשא אינו חייב לעשות עמו אלא באחת ואם עשה הוא עמו בשתים אף הוא עושה עמו בשתים שמח זה עמו בגלוי ובפרהסיא ורוצה זה לשמוח עמו בהחזרתו בצנעה יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי וכן ההפך להפך:

    כבר ביארנו שהמשלח דרכו היה לשמח ולאכול ולשתות עם אותו ששלח לו השושבינות וכן זה כשמחזיר לו אוכל ושותה עמו אם אירע שזה שנשתלחו לו לא אכל ושתה עמו והלה תובע שושבינותו בבית דין והלה רוצה לנכות לו דמי מה שהיה ראוי לאכול ולשתות רואין אם במקום שנהגו לקרות קרא לו זה המשלח ראשון ולא רצה לבא ואם במקום שלא נהגו לקרות אלא שמקישין בטבלא וכל השומע מבין שבהקשה זו קוראין לאותם הראויים לאכול שם והיה זה במדינה ושמע ולא בא אינו מנכה לו כלום שהרי קראו במקום שדרכן לקרא ובמקום שלא נהגו לקרוא כבר הודיעו בהקשת טבלא ומה לו לעשות עוד אבל אם לא היה זה בעיר היה לו להודיעו וכל שלא הודיעו והוא תובעו שושבינותו הרי זה יכול לנכות לו דמי מה שהיה ראוי לאכול ולשתות ומחזיר השאר וכן הדין אם היה במדינה במקום שדרכן לקרוא ולא קראו או אם לא הקיש בטבלא במקום שנהגו בכך ואע"פ שמנכה לו יש לו עליו תרעומת על שלא הודיעו וכיצד מנכה לו אם לא שלח לו זה אלא דינר אינו מחזיר כלום שמה שאכל אי אפשר שאינו שוה דינר ותצא פרה בטלית והוא שאמרו כאן אכלה בכרסיה כלומר כבר אכל באתו שיעור ואם שלח לו יותר מדינר עד סלע מנכה לו מחצה מסלע ולמעלה הכל לפי חשיבותו שאם הוא רחב לב ורגיל בסעודה משפעת מנכה לו הרבה וההפך להפך וכל שגובה מן היורשים או שהיורשים גובים הימנו גובה או גובים על הדרך שהיה נגבה ממנו או היה גובה הוא אם היה קיים אם כלה אם בנכוי על הדרך שביארנו:

    ארוסה כבר ביארנו בראשון של מציעא י"ז ב' ששיטת התלמוד מוכחת שיש לה כתבה מנה מאתים ולענין פסק כתבנו שם דוקא בכתב לה ובא ללמדנו שאין אומרין בעיקר כתבה שלא כתב על מנת לכנסה ואפילו נאסרה לו אח"כ כגון אשת כהן שנאנסה שהיא אסורה לו לא הפסידה כתבתה הואיל ונאנסה:

    הקדושין אין חוזרין לעולם אפילו קדשה בככר זהב ואח"כ נמלכו לגרש הן שגרמה היא את הגירושין הן שגרם הוא או מת הוא או מתה היא אין חוזרין כלל ואפילו לפרעון כתבתה אינן עולים כלל שהקדושין לטיבועין נתנו שהרי גוף האשה נקנית בהן ואינן בדין חזרה כלל בשום פנים אחר שלא היו קדושי טעות אע"פ שכתבנו שהקדושין אין חוזרין ואין הלכה כדברי האומר קדושין לאו לטבועין נתנו מ"מ יש אומרים שאם אנו מכירים במרדה ושהיא מצערתו הרבה עד שהוא מוכרח לגרש מתוך צערה קונסין אותה להחזיר הכל אע"פ שהלכה קדושין לטבועין ניתנו מדרך קנס עושין בה כן ויש שואלין בה היאך עלה בדעת שום אדם לומר במתה היא לאו לטיבועין ניתנו ויחזרו הקדושין אחר שלא נשאת והלא האשה נקנית בהן היאך הכסף חוזר והלא כשמתה היא הרי הוא כלוקח קרקע ושטפה נהר שאין הכסף חוזר לבעלה ותירצו כיון שאין דמים לאשה ועיקר קנינה בפרוטה הוא סובר שכל מה שמוסיף על שוה פרוטה אינו אלא כעין סבלונות ולא אמר חוזרין אלא על מה שיש בהן יותר משוה פרוטה שנקנית בה אלא שמתוך שאין לה חשיבות לא הוזכרה:

    לפי דרכך למדת שאע"פ שאמרנו שהקדושין אין חוזרין הסבלונות מיהא חוזרין והוא שאמרו כאן מוהרי הדרי ואין כאן הפרש בין במת הוא בין במתה היא בין חזר בו הוא בין חזרה היא אלא שיש חלוק בזה בין סבלונות לסבלונות וכמו שיתבאר בסמוך וכן אם היה מנהג העיר שלא להחזיר אף סבלונות אין חוזרין ובסמוך יתבאר ענין זה וכל שנשא מיהא אין ספק שאף סבלונות אין חוזרין:

    Meiri on Bava Batra 145a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא אמר רב נחמן בכל מקום שנהגו להחזיר כו' כצ"ל:

    תוס' צ"ל דבור מתחיל ולא מצי אמרה כו' וליכא למימר דר"י סבר היא יכולה כו' כצ"ל:

    בד"ה נותן לה כו' וקפ"ל מלמטה כו' ספ"ל ס' פלגי עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Batra 145a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום דליתא בבריא אפילו בקנין כיון שלא הזכיר דבר הנקנה.

    והכא בקידושין לטיבועין נתנו קא מפלגי כלומר במתה היא פליגי רבי נתן סבר קדושין לאו לטיבועין ניתנו הילכך אם מת הוא דעיכובא מחמתיה ולאו מחמתה מצית אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו אבל מתה היא דעיכובא מחמתה ולא מחמתיה כיון דקדושין לאו לטיבועין ניתנו מחזירין. (רבי יהודה סבר אף על גב דמת הוא דעכובא מחמתיה כיון דקדושין לאו לטיבועין ניתנו מחזירין) רבי יהודה סבר אף על גב דמתה היא דעכובא מחמתה אין מחזירין דקדושין לטבועין נתנו והא דקאמר מקום שנהגו להחזיר מחזירין אוקמיה לענין סבלונות דודאי לאו לטיבועין נתנו. הרא"ם ז"ל. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וזה לשונו: הכא בקדושין לטיבועין כו'. פירוש במתה היא. טיבועין כמו טבעו בארז שעריה דבר שאינו יוצא משם לעולם. עד כאן לשונו.

    והא מקום שנהגו להחזיר מחזירין קתני וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: ואם תאמר מאי שנא דלא קשיא לי דמילתיה דר"נ כו' ז"ל (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל).

    קדשה בככר רבותא אשמועינן דאף על פי שקדשה בדבר גדול יש לה כתובה מלבד הקדושין. והככר הוא ששים מנה וכן מוכח בבכורות. נותן לה שלשים חצאים והא דלא נקט חמש עשרה סלעים דלאו חשבון שלם הוא ואיידי דנקט שלשים חצאין נקט נמי עשרים חצאין. תוספי הרא"ש ז"ל.

    והילכך קדשה בעשרים סלעים נותן לה שלשים חצאין ובכתובת אלמנה קמיירי שהיא מנה והוא עשרים וחמשה סלעים ואף על פי שכתובת אלמנה אינה אלא שלש סלעים וחצי דינר לא תפש עשרים ושלשים אלא למשל בעלמא. הראב"ד ז"ל. *) אולי סובר הראב"ד כי כתובת בתולה מאתים זוז מדרבנן ועיקרה מהתורה כמו שכתוב כמוהר הבתולות הוא חמשים זוז צורי שהם חצי דינר והסלע ארבעה דינרין הם ששה סלעים ודינר אם כן כתובת אלמנה שהוא החצי עולה חשבון הראב"ד מכוון. עיין רא"ש ועיין רמב"ם הלכות אישות פרק י' הלכה ח'.

    אמר רב פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא (בין) דהדר בה איהו מוהר דהיינו סבלונות הדרי במקום שאין מנהג והכל על ענין האמור במשנתנו שאם שלת לה סבלונות מרובים כדי שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה דהיינו בענין שאינם עשוים לבלות האמור בברייתא אפילו אכל שם סעודת חתן חוזרין. ואם היו מועטים ועשוים לבלות שם אם אכל שם סעודת חתן או אפילו שתה אינם נגבין ואם לא אכל ולא שתה נגבין. הראב"ד ז"ל.

    והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו הלכתא בין שמת הוא כו'. מוהר הדרי שהן הסבלונות. קידושין לא הדרי פירוש היכא דמית איהו אי נמי הדר ביה איהו דאי נמי קדושין לאו לטיבועין ניתנו כיון דעיכובא מחמתיה הוא מציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו וכל שכן דאי קדושין לטבועין ניתנו דהיכא דמתה היא נמי קידושי לא הדרי דאף על גב דקדושין דעכובא לאו מחמתיה הוא כיון דלטיבועין ניתנו לא הדרי עד כאן.

    Shita Mekubetzet on Bava Batra 145a · Sefaria

    Rashi

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Bava Batra, daf 145, Amud Aleph, about 443 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 113 words

      Opens “״תנו לי בעלי ואשמח עמו״. הכא נמי,…”

    2. Segment 217 words

      Opens “אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן כגון…”

      Named: רב יוסף.

    3. Segment 348 words

      Opens “לימא ״תנו לי בעלי ואשמח עמו״ תנאי…”

      Named: רבי נתן, רבי יהודה.

    4. Segment 415 words

      Opens “רבי יהודה הנשיא היינו תנא קמא! אלא…”

      Named: רבי יהודה.

    5. Segment 546 words

      Opens “וחסורי מחסרא, והכי קתני: המארס את האשה,…”

    6. Segment 631 words

      Opens “ואתא רבי יהודה הנשיא למימר, באמת אמרו:…”

      Named: רבי יהודה.

    7. Segment 739 words

      Opens “לא; דכולי עלמא יכולה שתאמר: ״תנו לי…”

      Named: רבי נתן.

    8. Segment 814 words

      Opens “והא ״מקום שנהגו להחזיר מחזירין״ קתני! הכי…”

    9. Segment 942 words

      Opens “והני תנאי כהני תנאי, דתניא: קדשה בככר…”

      Named: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי.

    10. Segment 1038 words

      Opens “במאי עסקינן? אילימא שמתה, מי אית לה…”

    11. Segment 1129 words

      Opens “ואלא באשת כהן שנאנסה, ובקדושין לטיבועין ניתנו…”

      Named: רבי מאיר, רבי יוסי.

    12. Segment 1213 words

      Opens “והלכך קדשה בעשרים נותן לה שלשים חצאין.…”

    13. Segment 1353 words

      Opens “אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב…”

      Named: רב יוסף בר מניומי, רב נחמן, רב יוסף, רב פפא, רבה.

    14. Segment 1428 words

      Opens “אמימר אמר: קדושי לא הדרי, גזירה שמא…”

      Named: רב אשי.

    15. Segment 1517 words

      Opens “שהשושבינות נגבית בב"ד: ת"ר חמשה דברים נאמרו…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Judah the Prince · Others · Fourth Generation of Tannaim

      Rabbi Judah the Prince (Rebbi) was a leading sage of the fourth generation of Tannaim, famous for compiling the Mishnah.

      Source: Bava Batra 145a · Segment 3 — “…דברי רבי נתן. רבי יהודה הנשיא אומר, באמת אמרו:…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Bava Batra 145a · Segment 2 — “אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן כגון ששמח עמו…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 145a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026