Talmud Builders

    Bava Batra 13a

    Chapter 1 - HaShuttafin

    גם: בבא בתרא דף י״ג ע״א, פרק א׳ השותפין

    English translation - Bava Batra 13a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1If there is a water channel on one side of the field and a river on the other side, the field is divided diagonally [ bekarna zol ] between the two brothers, so that they each receive land adjoining both the river and the water channel.

    2§ The mishna teaches that a hall, a drawing room, and the like should not be divided unless the two parties will be able to use their respective portions in the same manner that they had previously used them. The Gemara asks: What is the halakha if there is not enough for this one and that one? What is to be done if one of the parties wishes to dissolve the partnership? Rav Yehuda said: There is a halakha of: Either you set a price or I will set a price. That is to say, one party can say to the other: Set a price you are willing to pay for my share, and I will sell my share to you or purchase your share from you at that price. Rav Naḥman said: There is no halakha of: Either you set a price or I will set a price; rather, the partnership continues.

    3Rava said to Rav Naḥman: According to you who say that there is no halakha of: Either you set a price or I will set a price, what should they do if there was a firstborn son and an ordinary brother whose father left them a slave and a non-kosher animal as an inheritance? How are they to be divided? Rav Naḥman said to him: I say that they work for this one, the ordinary brother, one day, and for the other one, the firstborn, two days.

    4The Gemara raises an objection to Rav Yehuda’s approach from what is taught in a mishna ( Gittin 41a): One who is half-slave half-freeman, e.g., a slave who had been jointly owned by two people, one of whom emancipated him, serves his master one day and himself one day; this is the statement of Beit Hillel. Beit Shammai say: You have remedied the situation of his master, who benefits fully from all his rights to the slave, but you have not remedied his own situation. He cannot marry a maidservant, since half of him is free, and a free Jew may not marry a Canaanite maidservant. He is also not able to marry a free woman, since half of him is a slave, and a Jewish woman may not marry a Canaanite slave. And if you say he should be idle and not marry, but is it not true that the world was created only for procreation, as it is stated: “He did not create it to be a waste; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18)?

    5Rather, the court forces his master to make him a freeman by emancipating the half that he owns, and the court writes a bill in which the slave accepts responsibility to pay half his value to his master. This was the original version of the mishna. The ultimate version of the mishna records the retraction of Beit Hillel: And Beit Hillel retracted its opinion and ruled in accordance with the statement of Beit Shammai. This indicates that it is only in this case, where there is the particular consideration of procreation, that the court compels one of the parties to forfeit his portion and dissolve the partnership. But in other cases there is no halakha of: Either you set a price or I will set a price.

    6The Gemara answers: It is different here, because the slave can say: I will set a price, but he is not able to say: You set a price. In other words, the slave cannot offer to sell himself, because his Jewish side precludes him from selling himself as a Canaanite slave. Therefore, the court would not be able force the master to sell his share, were it not for the consideration of procreation. By contrast, in a situation where either side can buy or sell, one partner can compel the other to either buy his portion or sell his portion to him.

    7The Gemara suggests: Come and hear a proof from what is taught in a mishna (172a): In a case where there are two brothers, one poor and one rich, and their father left them a bathhouse or an olive press as an inheritance, if the father had built these facilities for profit, i.e., to charge others for using them, the profit that accrues after the father’s death is shared equally by the two brothers. If the father had built them for himself and for the members of his household to use, the poor brother, who has little use for these amenities, cannot force the rich brother to convert the facilities to commercial use; rather, the rich brother can say to the poor brother:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    חד גיסא ניגרא וחד גיסא נהרא - שדה של שני אחים שיש נהר על פני מזרח ונגר על פני צפונה:

    פלגי ליה בקרנא זול - לפי שהנהר טוב מן הנגר והסמוך למים טוב מן הרחוק ואם תחלקנה מן הצפון נמצא (מן) כל הנהר לאחד והשני אין לו אלא נגר בצפונו ופעמים שהוא יבש ואם תחלקנה מן המזרח למערב יהיה לאחד הנהר על פני מזרחו ונגר על פני צפונו ולשני אין לו אלא נהר במזרחו לפיכך יחלקום לשמונה חלקים שיהא לשניהם בשוה סמוך לנהר ולנגר וכאשר ירחק מזה ירחק מזה כזה:

    אית דינא דגוד או אגוד - זה שרוצה לחלוק אומר לזה שאינו רוצה לחלוק או קוץ לי דמים וקנה לך חלקי או אני אקוץ דמים ואתן לך בחלקך שאי אפשי בשותפותך:

    לית דינא - שזה יכול לומר לא שלך אקנה ולא שלי אמכור אלא שותפין נהיה בה:

    עבד או בהמה טמאה - שאי אפשר לחלקן כיצד יעשו להכי נקט בכור ופשוט דטריחא מילתא להיות שותפין בה:

    וחזרו בית הלל להורות כו' - טעמא דמפני תיקון העולם הא לאו משום פריה ורביה לא כייפינן ליה ולא מצי עבד למימר ליה אקוץ בדמים ואתן לך בחלקך:

    ה"ג שאני הכא דאגוד איכא גוד ליכא - העבד יכול לקנות אבל אינו אומר קנה חלקי שאין דמים לבן חורין שאין עבד עברי נמכר אלא לשש:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    בבא בתרא 13 עמוד א

    1חד גיסא נגרא וחד גיסא נהרא פלגין לה בקרנא זול.

    2ולא את הטרקלין כו'. אין בהן כדי לזה וכדי לזה, מהו? רב יהודה אמר: אית דינא דגוד, או אגוד״. רב נחמן אמר: לית דינא דגוד, או אגוד״.

    3א"ל רבא לרב נחמן: לדידך דאמרת לית דינא דגוד או אגוד, בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה, כיצד עושין? א"ל שאני אומר: עובד לזה יום אחד, ולזה שני ימים.

    4מיתיבי: מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד; דברי בית הלל. בית שמאי אומרים: תקנתם את רבו; את עצמו לא תקנתם! לישא שפחה אינו יכול, לישא בת חורין אינו יכול; יבטל?! והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: ״(ישעיהו מה״, יח) ״לא תהו בראה, לשבת יצרה״!

    5אלא כופין את רבו ועושין אותו בן חורין, וכותבין שטר על חצי דמיו. וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש׃

    6שאני הכא, דאגוד״ איכא, ״גוד ליכא.

    7תא שמע: שני אחין אחד עני ואחד עשיר, והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד; עשאן לשכר השכר לאמצע; עשאן לעצמו הרי עשיר אומר לעני:

    Tosafot

    חד גיסא ניגרא וחד גיסא נהרא - פירש רבינו חננאל שדה אשר מזרחה וצפונה נהרא ומערבה ודרומה מושך ניגרא חולקין אותה בקרנא זול פירוש חולקין אותה באלכסון מקרן מזרחית צפונית לקרן מערבית דרומית ויהיה לכל אחד צד אחד ניגרא וחד צד נהרא וכל היכא דמשיך נהרא או ניגרא קרוי חד גיסא:

    אית דינא דגוד או אגוד - נראה לר"י דאפילו בדמים יקרים הרבה יותר משוייו יכול לומר לו או גוד או אגוד ואין נראה לריצב"א דא"כ יוכל לסלק אחד את חבירו ע"י עילוי דמים בחצר שאין בה דין חלוקה:

    בכור ופשוט שהניח להן כו' - ותימה דאמאי נקט בכור ופשוט ולא נקט פשוט ופשוט ואומר ר"ת דפשוט ופשוט ניחא ליה שיעבוד לזה יום אחד ולזה יום אחד אבל בכור ופשוט קשיא ליה אם יעבוד לבכור ב' ימים הרי נטל הבכור יותר מפי שנים שאם יש עיר רחוקה מהלך יום אחד שמשתכרים בה הרבה שיש שם סחורה בזול ופשוט שאין לו שהות אלא יום אחד לא יוכל לילך שם והבכור שיש לו ב' ימים יכול לילך שם ומשתכר יותר הרבה מפשוט ומשני דמ"מ כך חולקין ור"י מפרש דלהכי נקט בכור ופשוט משום דאמר במי שהיה נשוי (כתובות דף צג:) דשור לחרישה ועומד לחרישה דכ"ע השכר לאמצע אע"פ שאין לזה כי אם מנה ולזה מאתים ולהכי פריך כיצד יעשו דעכשיו אין הבכור נוטל פי שנים ומשני דעובד לזה יום אחד ולזה ב' ימים ולא דמי לשור לחרישה ועומד לחרישה דהתם הוי השכר לאמצע משום דמעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו אבל גבי בכור ופשוט דלא שייך האי טעמא כל אחד נוטל כפי חלקו:

    לישא שפחה אינו יכול - ואע"ג דאמר בהבא על יבמתו (יבמות דף סב. ושם ד"ה הכל) דהכל מודים בעבד שאין לו חייס ולא קיים פריה ורביה והכא נמי אם ישא שפחה לא קיים כיון שהולד מתייחס אחריה ואפי' שבת לא קיים כדמשמע התם דשבת תלוי בפריה ורביה מ"מ אור"י לא כופין לרבו לעשותו בן חורין משום פריה ורביה אם היה יכול לקיים אפי' שבת כל דהו כיון שהוא אנוס:

    שנאמר לא תהו בראה וגו' - הא דלא מייתי קרא דפרו ורבו אור"י בר מרדכי משום דלשבת יצרה שייך אפי' בצד עבדות וחציה שפחה וחציה בת חורין דלא כפו את רבה לשחררה אלא משום שנהגו בה מנהג הפקר הא דלא כפו אותו משום שבת דשמא אפילו כשתעשה בת חורין לא תקיים משום דלא מפקדא אפריה ורביה כדאמרינן בהבא על יבמתו (שם דף סה: ושם) דאיתתא לא מפקדא אפריה ורביה אבל עבד כשיהיה בן חורין ע"כ יקיים ור"י מפרש דלכך לא נקט קרא דפרו ורבו משום דפטור הוא מאותה מצוה כיון שהוא אנוס וכדי שיתחייב בה לא כפינן לרבו לעשותו בן חורין דא"כ בכל העבדים נכוף רבם לשחררם כדי שיתחייבו בכל המצות ולכך נקט קרא לא תהו בראה משום שהיא מצוה רבה ומשום הכי כפינן ובפ"ב דמגילה (דף כז.) נמי מייתי להאי קרא משום הכי גבי אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ללמוד תורה דאמר מר גדול ת"ת שמביא לידי מעשה לישא אשה נמי לא תהו בראה אלא לשבת יצרה:

    כופין את רבו - וא"ת אמאי כופין ליתי עשה דפרו ורבו וידחה לא תעשה דלא יהיה קדש ואומר רבינו יצחק חדא דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דמשעת העראה קא עקר ללאו ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה ועוד דהיא אסורה לינשא לו דלגבי דידה ליכא עשה ועוד אפי' מפקדא דאפשר לה באחר ועוד כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י כפיה לא דחי וא"ת היכי כפינן לשחררו והא אמרי' בפ' השולח (גיטין דף לח: ושם) דכל המשחרר עבדו עובר בעשה וכי תימא מצוה שאני וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך כדאמרי' בריש שבת (דף ד. ושם ד"ה וכי) והא דשחרר ר"א עבדו בהשולח (גיטין שם) שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם י' התם משום דר"א גופיה עשה מצוה בכך שהשלים המנין והא דאמר נמי בפ' בכל מערבין (עירובין דף לב: ושם ד"ה ולא) דניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטרא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה התם משום דקא עביד עם הארץ איסורא על ידו של חבר דקא מאכיל ליה טבל ואומר ר"י דמשום מצוה רבה שרי אע"ג דעובר בעשה כדאמרי' ריש תמיד נשחט (פסחים דף נט. ושם ד"ה אתי) אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות ופסח ומחוסר כפורים דערבי פסחים ומפרש התם משום דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה אלמא קעבר כהן אעשה דהשלמה כדי שיקיים מחוסר כפורים מצות פסח וא"ת אמאי כופין וימכור עצמו בעבד עברי למ"ד בפ"ק דקדושין (דף יד: ושם) מוכר את עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית ולמ"ד נמי דאפי' אין לו בנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ואע"ג דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאמרי' בפ' האומר בקדושין (דף סט. ושם) הא בבית שני נהג יובל כדפי' ר"ת בהשולח (גיטין דף לו. ד"ה בזמן) גבי הלל תקן פרוזבול ואור"י דאין זה תקנה דאסור למכור עצמו בעבד עברי כדאמרינן בפ"ק דקדושין (דף כב:) אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים וגו' וא"ת וישא חציה שפחה וחציה בת חורין ונהי דאינו יכול לקדשה דאתי צד עבדות ומשתמש בצד אשת איש ישאנה בלא קדושין כדאמר לישא שפחה כו' משמע דאי הוה מותר בשפחה לא כפינן לרבו אע"ג דאין קידושין תופסין בשפחה מ"מ היה נושאה בלא קידושין וי"ל דהשתא נמי אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות ולא דמי לפרדה דאמר בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עט. ושם) דמרביעין עליה מינה ולא אמר דאתי צד חמור ומשתמש בצד סוס דהתם כלאים כתיב דמשמע שני מינים דומיא דשור וחמור דחרישה ופרדה מין אחד בפני עצמו ומטעם זה מותר לרכוב עליה וא"ת וישא ממזרת דצד עבדות מותר בממזרת כדתנן בהאומר בקדושין (דף סט.) יכולין ממזרין ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה ובצד חירות נמי מותר כדתנן בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף סט.) ממזרים וחרורים מותרין לבא זה בזה ואור"י דאין זה תקנה להרבות ממזרים בישראל וא"ת וישא נתינה דחרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה כדתנן בפ' עשרה יוחסין (שם) וצד עבדות נמי מותר בנתינה דאמר בריש יש מותרות (יבמות דף פה:) ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו למ"ד מפני שמרגילה הא [היא] מרגלה ליה פי' שיכול להכשיר זרעו ע"י בנו שישא שפחה וי"ל דלעולם אסור נתין בשפחה מ"מ מרגלה ליה כיון שיכול להכשיר אפי' ע"י איסור דהאי גברא לא איכפת ליה באיסור דהא נסיב ממזרת או נתינה וא"ת ומ"ש דאסור נתין בשפחה וממזר מותר דא נתין נמי הוי מפסולי קהל כמו ממזר דכתיב לא תתחתן בם ואור"ת משום דממזר קדש ועומד לפי שנולד מאיסור חמור דלא תפסי קדושין ולכך לא מיתסר בלאו דלא יהיה קדש ומיהו בזכור ובהמה אין להתירו אפ' למאן דמפיק להו בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נד:) מולא יהיה קדש דאין להתירו בקדישות אלא באותן שהוא בא ממנו ומקדישות דזכור ובהמה לא בא וא"ת ומ"ש דגירי וחרורי מותרים בנתינה ואסורים בשפחה ואע"ג דתרוייהו חייבי לאוין ואור"י דנתיני דתפסי בהו קדושין גמרינן משאר פסולי קהל כגון עמוני ומואבי מצרי ואדומי דמותרין בקהל גרים דלא איקרי קהל אבל שפחה דלא תפסי בה קדושין לא ילפא מינייהו:

    שמע מינה דלית דינא דגוד או אגוד - וא"ת שאני הכא שאין העבד נותן לו דמים מיד אלא כותב לו שטר על דמיו וי"ל דמשמע משום דלא יבטל הוא דכופין הא לאו הכי אין כופין בכל ענין אפי' יתן דמים:

    אם עשאן לשכר כו' - לאו דוקא עשאן לשכר. דהוא הדין אפילו עשאן לעצמו אלא שמוצא להשכיר:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    חד מצרא ניגרא וחד מצרא נהרא - פירוש צד אחד של שדה, כלומר חציו, כגון שהיה מזרח ודרום נהר וצפון ומערב נגר, פליגי לה בקורנזול, כלומר באלכסון, והא דקאמר בקונזול ולא קאמר באלכסון, לפי שיש אלכסון שלא היה חלוקתם שוה, על כן אמר בקרנזול, כלומר לקרן שישוה החלקים זול כזה: יטול האחד כל הנהר והשני הנגד. אלא הולכין אל האלכסון השני שמשוה החלקים. ורש"י ז"ל לא פירש כן. וזה הנכון. וכן פירש ר"ח ז"ל.

    אין בהן כדי לזה ולזה מאי רב יהודה אמר לית דינא דגוד או אגוד ורב נחמן אמר אית דינא דגוד או אגוד. אמרו משמו של רבי יצחק ז"ל, דמעלין בו אפילו על שוה מאה מאתים, כל שהוא אומר לו גוד במאתים או איגוד אנא, ולא כשומת בית דין אלא כמה שירצה לעלות. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל, שפירש קוץ לי דמים וקנה לך חלקי או אקוץ דמים ואקנה לי חלקך, והיינו דתניא כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין, ואם לאו מעלין אותן בדמים. ויש מי שכתב דדוקא בשומת בית דין, וכאותה ששנינו בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"א, א) אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר, אין שומעין להם, אלא שמין את הנכסים בבית דין. ובאמת מצינו לשון עלוי בשומת בית דין, כאותה ששנינו (בערכין כ"ג, ב) במקדיש נכסיו מעלין לו את תפליו. ומכל מקום הראיה שהביאו מאותה שבפרק מי שהיה נשוי אינה ראיה, דשאני התם דאית להו פסידא ליתמי, אבל הכא לית ליה פסידא, דהא אמר ליה אי ניחא לך לאגודי גוד ואי לא אנא איגוד. וכן דעת כל רבותינו ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"א משכנים ה"ב).

    בכור ופשוט שהניח להם אביהם ובהמה טמאה - יש מפרשים דלהכי נקט בכור ופשוט, דאלו בפשוט ופשוט משכירין אותן וחולקין בשכר, מה שאין כן בבכור ופשוט דאין הבכור נוטל פי שנים בשכר משום דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי. ויש מפרשים שחולקין בימים, עובד לזה יום אחד ולזה יום אחד, אבל בבכור ופשוט אם יחלקו בימים הורע כח אחד מהם על כל פנים, שאם עובד לזה יום ולזה יום, הורע כח הבכור, ואם עובד לזה יום ולזה יומים הורע כח הפשוט, לפי שעבודת שני ימים שוה יותר מכפלים מעבודת יום אחד, מפני שהוא יכול להשכירו להשלים מלאכה מרובה, והפשוט אינו יכול לעשות מלאכתו אלא לחצאין ונגרע כחו הרבה, וקאמר ליה אני אומר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים, ואם הורע כחו של פשוט הורע מן הדין שכן חלקו המועט וזה דרך רבינו תם ז"ל.

    והא דקאמרינן לימא מסייע ליה מי שחציו עבד וחציו בן חורין - הכי קאמר, לימא מסייעא ליה דלית דינא דגוד או אגוד, דמדקתני עושה שטר על דמיו, אלמא לית להו תקנתא אחריתי, ואם איתא לימא גוד או אגוד ואמאי ליזיף ולפרוע בדינא דגוד או אגוד. ואינו מחוור בעיני כלל, דילמא לא משכח דלוזיף. ויש מפרשים דמדקתני יבטל קמייתי ראיה, דאם איתא אפשר שירויח ויקמץ משכירות יומו. וגם זה אינו מחוור, שאין אדם יודע כמה ישתכר ושמא ימות קודם שיגיע לחצי דמיו ונמצא בטל בנתיים או שמא לעולם. ויש מי שפירש דמדבית הלל שחזרו להורות כדברי בית שמאי קא מייתי, דהכא הוא שחזרו להורות כדברי בית שמאי וכדי שלא יבטל, הא בעלמא לא, והא שטרא היינו כסף, ובעלמא נמי אי אמר ליה גוד או אגוד ואכתוב שטר על הדמים רשאי. וגם זה אינו כלום בעיני, דהשתא מי איכא למאן דאמר דנקיט האי מרגניתא בידיה ושקיל על כרחיה חספא בידיה. ואם תאמר אין הכי נמי דכל שטר היינו כסף, וכדאמרינן פרק קמא דקדושין (ט"ז, א) גמרא קונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר, ואמרינן האי שטרא היכי דמי אילימא דכתב שטרא אדמיה היינו כ סף; לא היא, דהתם ביציאות של עבד עברי קמיירי, באיזה דבר קונה את עצמו שלא יהא צריך גם שחרור ואפילו מדעת האדון, לפי שיש יציאות שאינם עומדות לו ואפילו מדעת רבו, וכענין עבד כנעני, וכדאמרינן עלה דההיא אלא מאי שטר שחרור שמע מינה עבד עברי גופו קנוי, דאי לא לימא ליה באפי תרי זיל, ומשום הכי קאמר שאלו כתב שטרא אדמיה ורצה רבו לקבלו הרי זה קונה עצמו ואינו צריך גט שחרור, הא בעל כרחיה דאדון לא. ותדע לך, דהא אמרינן גבי יציאת האמה ומפדין אותה בעל כרחו, ואמרינן עלה בעל כרחו דמאן, סבר אביי למימר בעל כרחו דאדון ואתקיף עליה רבא השתא נקיט מרגניתא בידיה ושקיל חספא, אלא בעל כרחו דאב, ומינה להכא נמי אפילו למאן דאמר אית דינא דגוד אגוד הני מילי בדאמר אגוד בכסף הא אגוד בכתיבת שטר על הדמים לא. עוד קשיא לי לשון שאני אומר, דהוה ליה למימר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים, ומאי שאני אומר. על כן נראה לי דרבא הכי קאמר ליה: בשלמא פשוט ופשוט משכירין אותן וחולקין בשכר, מה שאין כן בבכור ופשוט שכן הורע כחו אצל שכירות, דראוי הוא, וחלוקת ימים אי אפשר, שאין חלוקת ימים חלוקה כלל ואפילו בפשוט ופשוט, שאין אחד מהם רוצה להתבטל ממלאכת עבדו או בהמתו יום אחד, שמא תזדמן לו מלאכה באותו יום, וכל שכן בבכור ופשוט שמלאכת הפשוט ברחוק זמן, ואי לית דינא דגוד או אגוד ונמצא שהורע כחו של זה או של זה. ופריק שאני אומר שחלוקת הימים חלקוה אף על פי שאתה אומר שאינה חלוקה, ולפיכך בכור ופשוט נמי כך הם חולקים עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים. ועל חלוקת הימים שנחלקו בה רבא ורב נחמן הוא דמייתי סייעתא לרב נחמן, דהא אמרי בית הלל עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, ואפילו בית שמאי לא פליגי עליה הכא אלא משום דלא יבטל, הא בעלמא מודו דחלוקת ימים חלוקה כרב נחמן. ודחינן שאני התם דאי אפשר להם בדרך אחרת, דאיגוד איכא גוד ליכא, דאי אפשר לצד חירות שבו לשוב עבד ולהיות מותר בשפחה, ואי משום דעבד עברי מותר בשפחה כנענית, שאני הכא דאי אפשר לו למכור את עצמו לעולם, שאין עבד עברי מוכר עצמו ליותר משש, כמו שפירש רש"י ז"ל כאן. ועוד שאין זה גוד בעבד כנעני ועוד שעבד משוחרר אינו נמכר אפילו לשש ואינו נמכר לשום גר, כדתניא ומייתינן לה בפרק איזהו נשך (ב"מ ע"א, א) אין הגר נקנה כעבד עברי דכתיב ושב אל משפחתו יצא זה שאין לו משפחה, ולפיכך כיון שאין להם תקנה אחרת על כרחין יש להם לחלק לימים, הא בעלמא, דאפשר בגוד או אגוד, אין חלוקת הימים חלוקה. ומקצת נוסחאות מצאתי שסייעוני, שאין מביאים מאותה ברייתא אלא עד תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, דאלמא עיקר ראייתו אינו אלא מדברי בית הלל בחלוקת הימים ומהודאת בית שמאי בחלוקה זו אלא עד שלא תקנתם את עצמו. ואפילו לאותן ספרים דמסיימי כאן כולה ברייתא לא קשיא לי, דאורחא דתלמודא שאף על פי שסיועו או קושיתו ממקצת הברייתא או המשנה שמביא את כולה. כנ"ל. נמצא לפי פירוש זה שחלוקת הימים במחלוקת רבא ורב נחמן וחלוקתם תלויה בדינא דגוד או אגוד, והלכך אנן דקיימא לן כרב יהודה ורבא דאמרינן אית דינא דגוד או איגוד, אם כן אפשר דק"ל נמי דחלוקת ימים אינה חלוקה כרבא. ומיהו ומסתברא דבהא הלכה כרב נחמן, דרביה דרבא הוא, וכל היכא דאיכא בתלמוד אמר ליה רבא לרב נחמן מוכח דבההיא שעתא תלמיד יושב לפניו הוה ואין הלכה כמותו, שאין הלכה כתלמיד במקום הרב. ודינא דגוד או אגוד לא תליא בהא, דהיכא דלא רצו לחלוק בימים האחד כופה את חברו בדינא דגוד או אגוד. ומיהו לחלוק בימים היכא דאמר ליה אידך לא בעינא אלא בחלוקת ימים שומעין לו, כל שאין הפסד בדבר לפי ראות עיני בית דין, כגון מרחץ ובית הבד העשויין לשכר כדאיתא בסמוך. כנ"ל.

    עשאן לשכר השכר לאמצע - יש מפרשים, שאם עשאן האב כדי להשכירן, והיו עומדין לכך בשעה שירשו את אביהן, אין העשיר יכול לומר רצוני לרחוץ בהם בכל יום ולא להשכירם. ואינו מחוור, שכל אחד משתמש בשלו כמו שירצה, והרי העשיר כבר זכה בירושתו וירחץ או ישכיר. וכן דעת מורי ז"ל. ורבינו יצחק ז"ל בעל התוספות פירש, עשאן לשכר שהן גדולין וראויין להשכירם, עשאן לעצמו קטנים וראויין לעצמו ואורחא דמילתא נקט והילכך כשהן גדולים וראויין להשכירם לא יתכן שיאמר העשיר קח לך עבדים דעל כרחו ישכיר חלקו לרבים שירחצו שם בכל יום, שגם העשיר אינו צריך להעמידן לעצמו כל שהן גדולים. וכתב מורי ז"ל, דדוקא נקט מרחץ ובית הבד, שאם גדולים הן אין העשיר יכול לומר לו לעני אם ראויין לעשרה בני אדם השכירם לחמשה ואני אשתמש בחציו, לפי שנמצא העני מפסיד, שאין אדם מוצא שישכור מרחץ ובית הבד לחצאין, אלא שיכניס שם כל הצריך; אבל בטרקלין, אף על פי שהיה האב משכירן, יכול לומר העשיר עכשיו אני צריך לדור בהן, אם אתה רוצה להשכיר השכיר למי שידור עמי. ומה שאמרו עשאן לשכר השכר לאמצע, לאו למימרא שאם רצה העשיר לומר גוד או אגוד שאינו רשאי, אלא דכל כמה דלא אמר הכי השכר לאמצע. תדע דהא במתניתין קתני נמי מרחץ ובית הבד ואכולה מתניתין קאמר רבי יהודה דאין בהם כדי לזה וכדי לזה אית דינא דגוד או אגוד ואפילו עשאן לשכר. עד כאן. ולפי זה כל שכן בחלוקת ימים שאם אמר האחד לחלוק בימים והשני אינו רוצה אלא דאמר גוד או אגוד שומעין לו, כסברא הראשונה שכתבתי אני למעלה. והרב ר' יוסף הלוי אבן מיגש ז"ל העלה דבר בספק.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 13a

    Bava Batra 13a. The full printed text of this folio side - 7 numbered segments, about 171 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 13a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026