Talmud Builders

    Bava Batra 8b

    Chapter 1 - HaShuttafin

    גם: בבא בתרא דף ח׳ ע״ב, פרק א׳ השותפין

    English translation - Bava Batra 8b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1that redeeming captives is a great mitzva.

    2Rava said to Rabba bar Mari: Concerning this matter that the Sages stated, that redeeming captives is a great mitzva, from where is it derived? Rabba bar Mari said to him: As it is written: “And it shall come to pass, when they say to you: To where shall we depart? Then you shall tell them: So says the Lord: Such as are for death, to death; and such as are for the sword, to the sword; and such as are for famine, to famine; and such as are for captivity, to captivity” (Jeremiah 15:2). And Rabbi Yoḥanan says: Whichever punishment is written later in this verse is more severe than the one before it.

    3Rabbi Yoḥanan explains: The sword is worse than death. If you wish, say that this is learned from a verse; if you wish, say instead that it is derived by way of logical reasoning. If you wish, say that this is derived by way of logical reasoning: This punishment, i.e., death by sword, mutilates the body, but that punishment, i.e., natural death, does not mutilate it. And if you wish, say that the fact that the sword is worse than death is learned from a verse: “Precious in the sight of the Lord is the death of His pious ones” (Psalms 116:15).

    4Famine is worse than the sword. If you wish, say that this is derived by way of logical reasoning: This one, who dies of famine, suffers greatly before departing from this world, but that one, who dies by the sword, does not suffer. If you wish, say instead that the fact that famine is worse than the sword is learned from a verse: “More fortunate were the victims of the sword than the victims of famine” (Lamentations 4:9). And captivity is worse than all of them, as it includes all of them, i.e., famine, the sword, and death.

    5§ In connection with the previous discussion concerning charity distribution, the Gemara cites a baraita in which the Sages taught: Money for the charity fund is collected by two people and distributed by three people. It is collected by two people because one does not appoint an authority over the community composed of fewer than two people. And it is distributed by three people, like the number of judges needed in cases of monetary law, since the distributors determine who receives money and who does not, as well as how much each person receives.

    6Food for the charity platter is collected by three people and distributed by three people because its collection and its distribution take place on the same day. Food for the charity platter is collected and distributed every day, and therefore a third individual must participate in the collection so that he will be available to take part in the distribution without delay; whereas the money of the charity fund is distributed only once a week, on each Shabbat eve.

    7There are additional differences between these two types of charity operations: The food from the charity platter is distributed to the poor of the world, meaning, to any poor individual arriving in the city; the money of the charity fund is allocated exclusively to the poor of the city. But it is permitted for the residents of the city to use money that has been collected for the charity fund to purchase food for the charity platter to feed the poor; and similarly they may use food that had been collected for the charity platter for the charity fund. In general, it is permitted for them to change the purpose toward which charity will be used to whatever they want, in accordance with the needs of the community.

    8Similarly, it is permitted for the residents of the city to set the measures used in that city, the prices set for products sold there, and the wages paid to its workers, and to fine people for violating their specifications, in order to enforce observance of these halakhot . This marks the end of the baraita , the details of which the Gemara proceeds to analyze.

    9The Master said in the baraita : One does not appoint an authority over the community composed of fewer than two people. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Naḥman says that this is derived from a verse referring to those engaged in building the Tabernacle and weaving the priestly vestments, who received the community’s donations. The verse states: “And they shall take the gold, and the sky-blue wool, and the purple wool” (Exodus 28:5). The plural “they” indicates that the collection must be performed by two people.

    10The Gemara comments: The baraita indicates that authority may not be exercised by less than two people, but even a single individual is trusted to be a treasurer. That is, money for the charity fund is collected by two people, not because a single individual is not trusted not to misappropriate the money, but rather because a single individual should not be given authority over the community. This supports the opinion of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Ḥanina says: There was an incident where Rabbi Yehuda HaNasi appointed two brothers to administer the charity fund. Even though the brothers were relatives who are not trusted to testify against each other, Rabbi Yehuda HaNasi was not concerned and he appointed them.

    11The Gemara asks: What authority is associated with collecting charity? The Gemara answers: As Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: Because they can seize collateral for the charity; i.e., they can collect charity by force, and even on Shabbat eve, when people are busy and might claim that they have no time or money. The Gemara objects: Is that so? But isn’t it written: “I will punish all that oppress them” (Jeremiah 30:20), and Rabbi Yitzḥak bar Shmuel bar Marta says in the name of Rav: And punishment will be meted out even to charity collectors? If charity collectors are permitted to force people to contribute charity, why are they counted among Israel’s oppressors?

    12The Gemara answers: This is not difficult. This, Rabbi Naḥman’s statement, applies when the contributor is rich, in which case the collectors may seize money from him even by force. That, Rabbi Yitzḥak’s statement, applies when he is not rich, in which case the collectors who take money from him by force are termed oppressors of Israel. This right to force contributions from the rich is like what occurred in the incident in which Rava compelled Rav Natan bar Ami and took four hundred dinars from him for charity.

    13Having raised the issue of charity collection, the Gemara cites various rabbinic expositions with regard to the matter. The verse states: “And they who are wise shall shine like the brightness of the firmament; and they who turn many to righteousness like the stars for ever and ever” (Daniel 12:3). “And they who are wise shall shine like the brightness of the firmament”; this is a judge who judges an absolutely true judgment, as his wisdom and understanding lead him to a correct judgment. “And they who turn many to righteousness like the stars for ever and ever”; these are the charity collectors, who facilitate the giving of charity.

    14It was taught in a baraita : “And they who are wise shall shine like the brightness of the firmament”; this is a judge who judges an absolutely true judgment and also charity collectors. “And they who turn many to righteousness like the stars for ever and ever”; these are schoolteachers. The Gemara asks: Like whom? Certainly not every schoolteacher is worthy of such accolades. Rav said: For example, Rav Shmuel bar Sheilat. As it is told that Rav once found Rav Shmuel bar Sheilat standing in a garden. Rav said to him: Have you abandoned your trust and neglected your students? Rav Shmuel bar Sheilat said to him: It has been thirteen years now that I have not seen my garden, and even now my thoughts are on the children.

    15In light of the praises heaped upon judges, tax collectors, and schoolteachers, the Gemara asks: And what was said about the Sages? Ravina said that about them it is stated: “But let them that love Him be as the sun when it comes out in its might” (Judges 5:31).

    16The Gemara resumes its discussion of the halakhot of charity collection: The Sages taught in a baraita : Charity collectors may not separate from each other, each one collecting in a different place; but in a place where the two can see each other, one collector may separate from the other, e.g., this one going to the gate of a house and that one going to a store. If a charity collector found coins in the market, he may not put them into his own pocket, but rather he must put them into the charity purse, and then later when he comes home, he may take them from there. This is necessary so that people should not suspect him of taking charity money for himself. Similarly, if the charity collector was owed one hundred dinars by another, and the latter repaid his debt in the market, the collector may not put the money he received into his own pocket, but rather he must put it into the charity purse, and then later when he comes home, he may take it.

    17The Sages taught in a baraita : Charity collectors who have no poor people to whom they can distribute the money, may exchange [ poretin ] the money, i.e., exchange the copper coins, which tend to rust, for silver dinars, with other people, but they should not change it by themselves, i.e., with their own coins, to avoid any suspicion of wrongdoing. Likewise, collectors of food for the charity platter who do not have poor people to whom to distribute the food may sell the food to others, but they should not sell it to themselves, for a similar reason. Coins of charity are not counted two by two, but rather one by one, to avoid errors in tallying.

    18Abaye said: At first, my Master, Rabba, would not sit on the mats in the synagogue because they had been purchased with charity funds. Once he heard that which is taught in a baraita , that it is permitted for the residents of a city to change the purpose toward which charity will be used to whatever they want, he did sit on them. Abaye said: At first, my Master, Rabba, would make two purses, one for the poor of the rest of the world, and one for the poor of his city. Once he heard what Shmuel said to Rav Taḥalifa bar Avdimi: Make only one purse,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    שבי כולהו איתנהו ביה - שהוא ביד העכומ"ז לעשות בו כל חפצו אם למות [אם לחרב] אם לרעב:

    מפני שהוא כדיני ממונות - לעיין ולתת לכל אחד כפי טפלים התלויין בו:

    שגבויה וחלוקה שוה - בכל יום מדי יום ביום כדקתני לקמיה לפיכך אין גבויו בשנים שלא יצטרכו לטרוח ולבקש את השלישי לחלק:

    לעשות קופה תמחוי - לחלק לעניי עולם אם ירבו עליהן:

    להתנות על המדות - להגדיל סאת העיר או להקטין:

    ועל השערים - שער חטין והיין שלא ימכרנה שנה זו יותר מכך וכך דמים:

    להסיע על קיצתם - לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה:

    הא הימוני מהימן - יחיד להיות גזבר:

    שני אחים - לגבי המנותא כחד דמו:

    מאי שררותיה - דקופה דקאמרת עלה לפי שאין עושין שררה על הצבור כו':

    אפילו בע"ש - שיש פתחון פה לבעה"ב לומר טרוד אני:

    ופקדתי וגו' - אלמא אסור למשכן:

    אמיד - עשיר:

    גבאי צדקה - המשכילים אל דל מהו צריך:

    מלמדי תינוקות - מצדיקי רבים הן שמלמדין ומחנכין אותן בדרך טובה:

    שבקתיה להמנותיך - שהיית רגיל ללמדם באמונה וללמד ולישב על גבם תמיד:

    דעתאי להתם - לתינוקות:

    ורבנן מאי - תלמידי חכמים העוסקים בתורה תמיד מאי כתיב בהו:

    לפרוש זה מזה - מפני החשד שלא יאמרו זה הגובה יחידי דעתו לגנוב:

    אבל זה פורש לחנות וזה לשער - זה לגבות מיושבי השער וזה לגבות מיושבי החנות ובלבד שיראו שניהן כאחד:

    לא יתנם לתוך כיסו - שלא יאמרו מעות של צדקה הוא גונב:

    פורטין - פרוטות שגבו לוקחין דינרי כסף לפי שהפרוטות של נחושת מחלידות:

    ואין פורטין לעצמם - פן יחשדום שפורטין בזול:

    אין מונין אותם שנים שנים - פן יאמרו שנים הוא נוטל ואינו מונה אלא אחד:

    אציפי דבי כנישתא - מחצלות של בית הכנסת משום דמזבני להו ממעות הקופה:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    בבא בתרא ח עמוד ב

    1פדיון שבוים מצוה רבה היא.

    2אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא? א"ל דכתיב: ״(ירמיהו טו״, ב) ״והיה כי יאמרו אליך אנה נצא, ואמרת אליהם כה אמר ה', אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי״. ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו.

    3חרב קשה ממות אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא. אי בעית אימא סברא האי קא מינוול, והאי לא קא מינוול. ואי בעית אימא קרא (תהלים קטז, טו) ״יקר בעיני ה' המותה לחסידיו״.

    4רעב קשה מחרב איבעית אימא סברא: האי קא מצטער, והאי לא קא מצטער. איבעית אימא קרא: (איכה ד, ט) ״טובים היו חללי חרב מחללי רעב״. שבי [קשה מכולם] דכולהו איתנהו ביה.

    Baraita

    5תנו רבנן: קופה של צדקה נגבית בשנים, ומתחלקת בשלשה. נגבית בשנים שאין עושים שררות על הצבור פחות משנים, ומתחלקת בשלשה כדיני ממונות.

    6תמחוי נגבית בשלשה, ומתחלקת בשלשה; שגבויה וחלוקה שוים. תמחוי בכל יום, קופה מערב שבת לערב שבת.

    7תמחוי לעניי עולם, קופה לעניי העיר. ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו.

    8ורשאין בני העיר להתנות על המדות, ועל השערים, ועל שכר פועלים; ולהסיע על קיצתן.

    9אמר מר: אין עושין שררות על הצבור פחות משנים. מנא הני מילי? אמר רב נחמן, אמר קרא: ״(שמות כח״, ה) ״והם יקחו את הזהב וגו'״.

    10שררות הוא דלא עבדי, הא הימוני מהימן מסייע ליה לרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: מעשה ומינה רבי שני אחין על הקופה.

    11מאי שררותא? דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לפי שממשכנין על הצדקה, ואפילו בערב שבת. איני? והא כתיב: ״(ירמיהו ל״, כ) ופקדתי על כל לוחציו ואמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: ואפילו על גבאי צדקה!

    12לא קשיא; הא דאמיד, הא דלא אמיד. כי הא דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי, ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה.

    13(דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו'״; (המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע)״ זה דיין שדן דין אמת לאמתו. (דניאל יב, ג) ״ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד״ אלו גבאי צדקה.

    14במתניתא תנא: והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע״ זה דיין שדן דין אמת לאמתו, וגבאי צדקה. ״ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות. כגון מאן? אמר רב: כגון רב שמואל בר שילת. דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא, אמר ליה: שבקתיה להימנותך? אמר ליה: הא תליסר שנין דלא חזיא לי, והשתא נמי דעתאי עלויהו.

    15ורבנן מאי? אמר רבינא: (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו׃

    Baraita

    16תנו רבנן: גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה אבל פורש זה לשער וזה לחנות מצא מעות בשוק לא יתנם בתוך כיסו אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה ולכשיבא לביתו יטלם כיוצא בו היה נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק לא יתננו לתוך כיסו אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה ולכשיבא לביתו יטלם׃

    Baraita

    17תנו רבנן גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן מעות של צדקה אין מונין אותן שתים אלא אחת אחת׃

    18אמר אביי: מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא כיון דשמעה להא דתניא ולשנותה לכל מה שירצו הוה יתיב אמר אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי דעלמא וחד לעניי דמתא כיון דשמעה להא דאמר ליה שמואל לרב תחליפא בר אבדימי עביד חד כיסא,׃

    Tosafot

    פדיון שבוים מצוה רבה - והא דאמר בפרק בני העיר (מגילה דף כז.) אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולא קתני פדיון שבוים שמא מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני:

    ומתחלקת בג' מפני שהיא כדיני ממונות - וא"ת מהאי טעמא נמי תהא נגבית בג' ופר"ת לפי שהיה ידוע סכום של כל אחד ואחד כמה יתן:

    ולשנות' לכל מה שירצו - נראה לר"ת דיכולים לשנותו אף לדבר הרשות אע"ג דאמרינן בערכין בפ"ק (דף ו: ושם) האי מאן דנדב שרגא לבי כנשתא אסור לשנותה לדבר הרשות ואמר נמי התם האומר פרוטה זו לצדקה עד שלא באה ליד הגבאי מותר לשנותה משבאה ליד הגבאי אסור לשנותה לדבר הרשות הכא שבני העיר משנים אותה שאני לפיכך מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות ואפילו באה ליד הגבאי וכן היה ר"ת נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם:

    כי הא דרבא אכפיה - אחר היה עמו דאין עושין שררה על הצבור פחות מב' ולא חשיב ליה מפני כבודו של רבא:

    אכפיה לרב נתן - וא"ת והא בפרק כל הבשר (חולין דף קי: ושם ד"ה כל) אמר כל מ"ע שמתן שכרה [כתובה] בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרים עליה וגבי צדקה כתיב כי פתוח תפתח את ידך לו וכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך (דברים ט״ו:י׳) ואר"ת דהאי כפיה בדברים כמו כפייה ועל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נג.) ועוד תירץ דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דאית בה לאו דכתיב בה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וגו' ולריצב"א נראה דהא דאין ב"ד מוזהרין על מצות עשה שמתן שכרן בצדה היינו דאין נענשין וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה וההיא דכל הבשר (שם) דלא הוה מוקיר אבוה וכפתוהו ואמר להו שבקוהו ה"פ אינכם מוזהרין להכריחו עד שיעשה כשאר מצות עשה דאם א"ל עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר בהכותב (כתובות דף פו: ושם) [וע"ע תוס' כתובות מט: ד"ה אכפייה ותוס' חולין קי: ד"ה כל]:

    דין אמת לאמתו - אמת לאפוקי דין מרומה אע"ג שהעדים מעידין אותו [אין מחתכים אותו] כיון שיודעים שמשקרים כדדרשינן (בסנהדרין דף ז.) [צ"ל בשבועות ל:] לאמתו שלא יטו את הדין [וע"ע תוס' מגילה טו: ד"ה זה]:

    ומצדיקי הרבים וגו' אלו מלמדי תינוקות - אומר ר"י דצריך לומר דרקיע מזהיר טפי מכוכבים דהא בס"פ אלו עוברין (פסחים מט: ושם ד"ה לא) משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקות דאמר לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גבאי צדקה לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות ואריב"א כי מצא בפרקי דרבי אליעזר דרקיע דהאי קרא דהמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע היינו רקיע שעל ראשי החיות שמזהירין מכוכבים שאורו כאור החמה והאי דקאמר ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש היינו שמש של עתיד לבא דהוא שבעתים כאור שבעת הימים ואור שבעת ימי בראשית היה שבעתים מאור חמה של עכשיו כדמפרש תרגום של רני ושמחי (זכריה ב):

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ולשנותן לכל מה שירצו - כתב הרא"ם ז"ל, דדוקא לצרכי עניים, כגון כסות ומדור וכיוצא בו, אבל לדברים אחרים שאינן מצרכי עניים לא, דכל שנגבה לצורך עניים לעניים הוא ואפילו הותירו, כדתנן במסכת שקלים (פ"ב, מ"ה) מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבועיים מותר שבוי לאותו שבוי מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו, והילכך המשנה אותן לדברים אחרים הרי זה גוזל את העניים. ועוד הביא הרב ז"ל ראיה מדאמר אביי לקמן מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי עולם וחד לעניי מתא, כיון דשמעה להא דרב תחליפא בר אבדימי דהוה עביד ומתנה איהו נמי עביד חד ומתני, דאלמא תנאי בעי, ואמאי והא רבה ריש מתא הוה ואפילו הכי אי לא אתני לא הוה מצי לשנויי, אלא לאו שמע מינה דאין להן רשות כלל לשנותן רק לצרכי עניים, והא דקתני רשאין לשנותן לכל מה שירצו, לאו דוקא, אלא לכל מה שירצו מצרכי עניים, ואף על פי שהיתה אותה צדקה צדקת בני אדם של אותה העיר, כל שכן אם פסקו אותה בני עיר אחרת או שפסק אותה יחיד, שאם פסקו אותה אחרים או יחיד אין להם רשות לשנותה כלל ממה שפסקוה הם. ודאמרינן בריש פרק קמא דערכין (ו', ב) ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת אם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות, הני מילי צורכי בית הכנסת, שאפילו בית הכנסת עצמה יכולין למכור שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ואפילו למשתי ביה שכרא. והא דקא אמרינן מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנשתא, כיון דשמעה להא דתניא ורשאין לבני העיר לעשות קופה תמחוי הוה קא יתיב, יפרש הוא ז"ל שלא נלקחו אותן ציפי מקופת הצדקה אלא לצורך בית הכנסת, ועכשיו העמידום בבית המדרש, ומעיקרא סבר דאין לשנות מדבר לדבר כלל ואפילו צרכי בית הכנסת, והשתא סבר דמשנין ממה שלקחו הצבור לצרכיהם לצורך מצוה לישב עליהם בבית הכנסת לצורך אחר לישיבת בית המדרש, ויש גורסין בההיא בהדיא לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנשתא בבי מדרשא, וכן הוא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו מאותה ראיה עצמה שהביא הוא ז"ל מההיא דתרי כיסי, דההיא אפילו לדבריו אפילו לא התנה הרי אין שנויו אלא מעניים לעניים, והרי הוא כקופה ותמחוי שזה לעניי העיר וזה לעניי עולם, ואפילו הכי אין משנין מאלו לאלו בלא תנאי. ואני אומר כי אפשר לרב ז"ל לתרץ, דדוקא בני העיר, אבל הגבאין מדעת עצמן כלל כלל לא, אלא אם כן התנו. ואם תאמר אם כן איזו ראיה יש לו לרב ז"ל ממנה לבני העיר, דדילמא בני העיר שאני דכחם יפה ויכולין לשנות לכל מה שירצו, לא היא, דאלו כח בני העיר יפה לשנות לכל מה שירצו, על כרחין טעמא מאי משום דסתמן לדעתן הן מקדישין ונותנין ולכשירצו ישנו, אם כן אף הגבאין כן משנין מעניים לעניים. מיהא דאף אנו נאמר דסתם מי שנותן ליד הגבאין לדעת הגבאין הן נותנין לפרנס את העניים לדעתם, בין בני העיר בין עניי עולם, אלא מדלא משנין הגבאין מדעת עצמן מעניי מתא לעניי עולם, שמע מינה דלא אמרינן לדעתם נתנו לשנותן מאלו לאלו, ואף אנו נאמר דלשנות לגמרי מצרכי עניים לדברים אחרים שאינן מצרכי עניים כלל לא. ומיהו לדידי קשיא לי, דהיאך אפשר לפרש בהנהו ציפי דלתשמיש בית הכנסת לקחום, וכי אפשר לומר דרבה לא ידע דאפילו בית הכנסת עצמה יכולין למכור ולשנות לכל מה שירצו, ומתניתין היא במגילה פרק בני העיר (מגילה כ"ה, ב) שמוכרין בית הכנסת סתם בלא תנאי כדעת חכמים, ומוכרין תבה לקנות מטפחות ומטפחות לקנות ספרים. ומורי רב ז"ל הקשה עליו גם כן, דאי בציפי דבי כנשתא שניקחו לצורך בית הכנסת קאמר, וקא מייתי אביי ראיה להתירן מברייתא דעושין קופה תמחוי, ואם כן כי היכי דלברייתא לא משנין אלא לדבר מצוה אף לציפי דבי כנשתא נמי לא משנין אלא לדבר מצוה בלבד דוקא, והא ליתא, דתשמישי בית הכנסת אפילו לדבר הרשות משנין, ואפילו התנדבו אותן היחידים כל שנשתקע שם בעליהן מהן, וכדאיתא בפרק קמא דערכין. ומה שהביא הרב ז"ל ראיה ממתניתין דשקלים, תירץ מורי הרב ז"ל, דההיא דוקא מדעת הגבאין, ושלא הסכימו בני העיר עליו לשנותו, אבל כשהסכימו לכך בני העיר או הפרנסין הממונים על הצבור משנין ואין ממחין בידם, וכדגרסינן עלה בהדיא בירושלמי דשקלים ואין ממחין ביד הפרנסין, ולדידי קשה לי קצת דהא תנינן בההיא מותר המת ליורשין, ואף על פי שגבו אותן לצורך תכריכי המת וקבורתו והותירו נותנין המותר ליורשין ואפילו הן עשירים, אלמא כבר זכה בהן לצרכו ושל מת הוא להורישו לבניו, ואם כן היאך ישנו אותן לדברים אחרים ואפילו הפרנסין, והרי הן גוזלין את החיים ואת המתים. ואפשר דכל מה שהגבאין גובין על דעת הפרנסין הן גובין ומי שנותן על דעתן הוא נותן והרי זה כאלו התנו בשעת גבויים, וכענין שאמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי הוא דאתי מאי דבעינא עבידנא ביה, ורש"י ז"ל כן פירש דאותן ציפי ממעות הקופה לקחום, משמע דלכל דבר יכולין לשנות ואף על פי שאין בו צורך באותן ציפי ממעות עניים. והרמב"ן ז"ל פירש, דלשנותן לאו לשנותן לגמרי קאמר, אלא ללוותם לצרכיהם קאמר. ואחר מיכן ישלמו, דלפשיעה לא חיישינן, שאין פשיעת הרבים מצויה כפשיעת היחיד, שהיחיד שאמר סלע זו לצדקה שבאת ליד גבאי אינו רשאי לשנות, כדאיתא בפרק קמא דערכין (ו', א) דאמרינן התם האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת לידי גבאי מותר לשנותה, משבאת לידי גבאי אסור לשנותה, ופירוש לשנותה ללוותה, כדמוכח מההיא שמעתא דערכין. וקשיא לי קצת, דהא אף בצבור חוששין לפשיעה, כדאמרינן לעיל (בבא בתרא ג', ב) לא ליסתור איניש בי כנשתא עד דבני בי כנישתא אחריתי, וקא מפרש התם משום דחיישינן לפשיעותא. ואם תאמר דקיימא לן כמאן דאמר התם טעמא משום צלויי אבל לפשיעותא לא חיישינן, לא היא, דהא משמע התם דהלכתא כמאן דאמר דחיישינן לפשיעותא, מדבעא מיניה רבינא מרב אשי גבי זוזי ומנחי מאי, אמר ליה חיישינן דילמא מתרמי מלתא דמצוה ויהבי להו, רמו לבני הדירו הודרי נסירי כשורי מאי, דילמא מתרמי פדיון שבויים, וכל הני ודאי משום חשש פשיעה הוא, דאי משום צלויי כי רמו ליבני ונסירי כשורי מאי הוי, הא ליכא דוכתא לצלויי. וניחא לי, דבית הכנסת שאני דמצוה רבתי היא וצבור צריכי לה תדיר ולפיכך חיישינן בה אפילו לפשיעה דרבים, ועוד דליכא תובעין, אבל מעות צדקה לא חיישינן להו כולי האי, ועוד דאית להו תובעין, שהעניים דוחקין ותובעין.. ומיהו י"ל דנדבת היחיד אין בני העיר רשאין לשנות, שלא על דעתם התנדב אלא לעניים, והיינו דאמרינן בההיא דערכין האומר סלע זו לצדקה משבאת לידי גבאי אינו רשאי לשנותו, ומשמע לא הוא ולא אחר. וההיא דנר ומנורה דאמרינן התם דאם נשתקע שם בעלים ממנה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות, תשמישי בית הכנסת שאני. ואף בזו כתב מורי הרב ז"ל דדוקא כשאין צורך בית הכנסת לה, כגון דאיכא נרות אחרות לתשמישי בית הכנסת. וכן נדבת הצבור שרצו לחלק מיד על הצרה שלא תבא, ובתעניות אין מותר לשנותה, אלא מחלקין אותה מיד, שעל דעת כן התנדבו.

    הא דאמרינן מריש הוה עביד מר תרי כיסי, אפשר לפרש לפי מה שאמרנו דיכולין הצבור לשנות לגמרי לכל מה שירצו, דהתם דוקא צבור או הפרנסין, אבל הגבאין שלא מדעת בני העיר או הפרנסין לא, ולפיכך בעי לאתנויי, ואי נמי מחמת נדבת היחידים, וכמו שאמרנו; אבל לפי מה שפירשנו דלשנותן ללוות ולשלם קאמר, הכא דלשנות לגמרי מעניים לעניים אי אפשר בלא תנאי.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 8b

    Bava Batra 8b. The full printed text of this folio side - 18 numbered segments, about 528 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 8b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026