Talmud Builders

    Bava Batra 22a

    Chapter 2 - Lo Yachpor

    גם: בבא בתרא דף כ״ב ע״א, פרק ב׳ לא יחפור

    English translation - Bava Batra 22a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Jealousy among teachers increases wisdom.

    2Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And Rav Huna, son of Rav Yehoshua, who said that townspeople can bar craftsmen who come from other cities, concedes with regard to perfume salesmen who travel from one town to another that the townspeople cannot prevent them from entering their town. As the Master said: Ezra instituted an ordinance for the Jewish people that perfume salesmen shall travel from town to town so that cosmetics will be available to Jewish women. Since this ordinance was instituted on behalf of Jewish women, the Sages ruled that these peddlers could not be barred from entering a town.

    3The Gemara continues: And this matter applies only to one who seeks to travel from town to town as a salesman. But if he wants to establish a shop, this ruling was not stated, and the townspeople can prevent him from doing so. And if he is a Torah scholar he may even establish a shop as a perfume salesman. This is like that incident in which Rava permitted Rabbi Yoshiya and Rav Ovadya to establish a shop not in accordance with the halakha . What is the reason for this ruling? The reason is that since they are rabbis, they are likely to be distracted from their studies should they be required to travel from place to place.

    4§ The Gemara relates: There were these basket sellers who brought baskets to Babylonia. The townspeople came and prevented them from selling there. The two parties came before Ravina for a ruling. Ravina said to them: The basket sellers came from outside the town, and they sell to those from outside the town, i.e., to guests who are not residents of the town. The Gemara comments: And this statement applies only on a market day, when people from other towns come to shop, but they may not sell their wares on non-market days. And even with regard to market days, we say so only with regard to selling in the market, but this halakha does not apply to circulating around the town.

    5The Gemara further relates: There were these wool sellers who brought wool to the city of Pum Nahara. The townsfolk came and prevented them from selling it. The two parties came before Rav Kahana for a ruling. Rav Kahana said to them: The halakha is that they may prevent you from selling your wares. The wool sellers said to him: We have debts to collect in the city, and we must sell our wares in the meantime to sustain ourselves until we are paid. Rav Kahana said to them: Go and sell the amount needed to sustain yourselves until you have collected your debts, and then leave.

    6§ The Gemara relates: Rav Dimi of Neharde’a brought dried figs on a ship to sell them. The Exilarch said to Rava: Go and see; if he is a Torah scholar, reserve the market for him, i.e., declare that he has the exclusive right to sell dried figs. Rava said to his student Rav Adda bar Abba: Go and smell his jar, i.e., determine whether or not Rav Dimi is a Torah scholar.

    7Rav Adda bar Abba went and asked Rav Dimi a question: With regard to an elephant that swallowed a wicker basket and excreted it intact along with its waste, what is the halakha ? Is the vessel still susceptible to ritual impurity or is it considered digested and not susceptible to impurity? An answer was not available to Rav Dimi. Rav Dimi said to Rav Adda bar Abba: Is the Master Rava, i.e., are you Rava, as you have asked me such a difficult question? Rav Adda bar Abba struck him on his shoe in a disparaging way and said to him: There is a great difference between me and Rava; but I am perforce your teacher, and Rava is your teacher’s teacher.

    8Based on this exchange, Rav Adda bar Abba decided that Rav Dimi was not a great Torah scholar, and therefore he did not reserve the market for him, and Rav Dimi lost his dried figs, as they rotted. Rav Dimi came before Rav Yosef to complain, and said to him: The Master should see what they did to me. Rav Yosef said to him: He Who did not delay retribution for the humiliation of the King of Edom should not delay His response to your humiliation, but should punish whoever distressed you, as it is written: “So says the Lord: For three transgressions of Moab, indeed for four I will not reverse for him, because he burned the bones of the King of Edom into lime” (Amos 2:1).

    9The Gemara reports that Rav Adda bar Abba died. Rav Yosef said: I punished him, i.e., I am to blame for his death, as I cursed him. Rav Dimi from Neharde’a said: I punished him, as he caused my loss of dried figs. Abaye said: I punished him, i.e., he was punished on my account because he did not exhibit the proper respect for me. As Rav Adda bar Abba said to the Sages: Instead of gnawing the bones in the school of Abaye, you would do better to eat fatty meat in the school of Rava, i.e., it is preferable to study with Rava than with Abaye. And Rava said: I punished him, as when he would go to the butcher to buy a piece of meat, he would say to the butchers: I will take meat before Rava’s servant, as I am greater than he is.

    10Rav Naḥman bar Yitzḥak said: I punished him, i.e., he was punished because of me, as Rav Naḥman bar Yitzḥak was the head of the kalla lectures, the gatherings for Torah study during Elul and Adar. Rav Naḥman bar Yitzḥak would teach the students immediately following the lesson taught by the head of the academy. Every day, before he went in for the kalla lecture, he reviewed his lecture with Rav Adda bar Abba, and then he would enter the study hall for the kalla lecture.

    11On that day Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, seized Rav Adda bar Abba, because they had not been present at the conclusion of Rava’s lecture. They said to him: Tell us how Rava stated these halakhot of animal tithe. Rav Adda bar Abba said to them: Rava said this and Rava said that. Meanwhile, it grew late for Rav Naḥman bar Yitzḥak, and Rav Adda bar Abba had not yet arrived.

    12The Sages said to Rav Naḥman bar Yitzḥak: Arise and teach us, as it is late for us. Why does the Master sit and wait? Rav Naḥman bar Yitzḥak said to them: I am sitting and waiting for the bier of Rav Adda bar Abba, who has presumably died. Meanwhile, a rumor emerged that Rav Adda bar Abba had indeed died. The Gemara comments: And so too, it is reasonable to conclude that Rav Naḥman bar Yitzḥak punished him, i.e., he died as a result of Rav Naḥman bar Yitzḥak’s statement, as the unfortunate event occurred just as he announced that Rav Adda bar Abba’s bier was on its way.

    13MISHNA: One whose wall was close to the wall of another may not build another wall close to the neighbor’s wall unless he distances it four cubits from the wall of the neighbor. And one who desires to build a wall opposite the windows of a neighbor’s house must distance the wall four cubits from the windows, whether above, below, or opposite.

    14GEMARA: The Gemara comments: Before addressing the construction of the second wall, one could ask: And with regard to the first man, how did he place his wall close to the neighbor’s wall in the first place? Rav Yehuda said that this is what the tanna is saying:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ומודה רב הונא בריה דרב יהושע - אע"ג דאמר בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב מלהביא כאן ולמכור מודה הוא ברוכלין מוכרי בשמים המחזירין בעיירות להביא בשמים לנשים להתקשט בהן דלא מצו לעכב עלייהו רוכלי העיר:

    לאהדורי - לחזר ולסבב במבואות העיר ובבתים על כל הרוצה לקנות ואחרי כן ישוב לעירו:

    ואי צורבא מרבנן הוא - דטריד בגירסא ולא אורחיה לאהדורי אפי' לאקבועי נמי:

    דלא כהלכתא - אלא לפנים משורת הדין:

    דיקולאי - מוכרי סלים ויש אומרים מוכרי יורות:

    ולעלמא ליזבנן - יומא דשוקא הוה והרבה באין ממקום אחר לקנות מן השוק לפיכך אין בני העיר מעכבין גם על המוכרים להביא אומנותם ולמכור לנקבצים לשוק:

    עמוראי - מוכרי צמר:

    אית לן אשראי במתא - מכרנו באמנה וצריכים אנו לשהות כאן עד שנגבה חובות שלנו ואם אין אנו מוכרין סחורותינו במה נתפרנס:

    עד דעקריתו - שתעקרו חובותיכם מן הלוקחים מכם באשראי:

    נקיט ליה שוקא - הכרז שלא ימכור איש בעיר גרוגרות אלא הוא:

    תהי ליה בקנקניה - הריח לו בקנקנו אם יין הוא אם חומץ כלומר בדקהו בהלכות אם תלמיד חכם הוא אם לאו. ריח היין כשמריחין אותו אם טוב הוא קרי תהי כדאמרינן בת תיהא במסכת ע"ז (דף סו:) וכן בכתובות (דף קה.) קרנא הוה תהי באמברא דחמרא:

    כפיפה מצרית - סל נצרים של ערבה:

    מהו - מי חשוב כמעוכל והוה ליה ככלי גללים ואין מקבל טומאה עוד:

    א"ל - רב דימי לרב אדא:

    מר ניהו רבא - אתה הוא רבא לפי ששמע על רבא שהוא גדול העיר וסבור שהוא זה:

    טפח ליה בסנדליה - הכהו על סנדלו במקל דרך שחוק כשם שמכין למי שאינו חשוב:

    דלא שהייה - שלא נמנע מלהפרע:

    לאוניתא - אונאת בושתו:

    דמלכא דאדום - אע"פ שהוא אדומי:

    על שרפו - מחמת בזיון:

    דאמר להו לרבנן אדמגרמיתו גרמי בי אביי - שהיה רגיל לומר לתלמידים עד שאתם הולכים אצל אביי לגרם עצמות כלומר ללמוד שלא לשובע:

    תו אכלו כו' - בואו ולמדו הלכות צהובות מרווחות אצל רבא:

    שמעיה דרבא - שלוחו לקנות בשר:

    ריש כלה - דורש ברבים בשבתות:

    דלא הוו בסיומא - יש אומרים שלא היו בעצה כשנעשה רב נחמן ריש כלה ויש אומרים דלא הוו בסיומא דפירקא דרבא דדריש בשבת הרגל הלכות האמורות בפרק אחרון של בכורות:

    שמעתתא דמעשר בהמה - בפרק אחרון דבכורות ורבא אמרינהו בסופא דפירקא:

    אתו רבנן - תלמידי הישיבה הבאים לשמוע:

    נטרנא ערסיה דרב אדא - אני מצפה כאן שיביאו את מטת רב אדא שמת:

    מתני' לא יסמוך לכותל חבירו כותל אחר אלא אם כן כו' - מפרש בגמ':

    והחלונות - מי שהיו לו חלונות פתוחים לחצר חבירו והוחזק בדבר זה שלש שנים ובא בעל החצר לבנות שם כותל צריך לשער ד' אמות:

    בין מלמעלן - אם בא להגביה יגביה כותלו ד' אמות מן החלונות:

    בין מלמטן - אם בא לבנותו נמוך צריך להשפילו מן החלונות ד' אמות וטעמא מפרש בגמ':

    בין מכנגדן - צריך להרחיקו מהן ד' אמות:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    בבא בתרא 22 עמוד א

    1קנאת סופרים תרבה חכמה.

    2אמר רב נחמן בר יצחק: ומודה רב הונא בריה דרב יהושע ברוכלין המחזירין בעיירות, דלא מצי מעכב; דאמר מר: עזרא תקן להן לישראל שיהו רוכלין מחזירין בעיירות, כדי שיהו תכשיטין מצויין לבנות ישראל.

    3והני מילי לאהדורי, אבל לאקבועי לא. ואי צורבא מרבנן הוא, אפילו לאקבועי נמי. כי הא דרבא שרא להו לר' יאשיה ולרב עובדיה לאקבועי דלא כהלכתא. מאי טעמא? כיון דרבנן נינהו, אתו לטרדו מגירסייהו.

    4הנהו דיקולאי דאייתו דיקלאי לבבל. אתו בני מתא קא מעכבי עלויהו. אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: מעלמא אתו, ולעלמא ליזבנו. והני מילי ביומא דשוקא, אבל בלא יומא דשוקא לא. וביומא דשוקא נמי לא אמרינן אלא לזבוני בשוקא, אבל לאהדורי לא.

    5הנהו עמוראי דאייתו עמרא לפום נהרא. אתו בני מתא קא מעכבי עלויהו. אתו לקמיה דרב כהנא, אמר להו: דינא הוא דמעכבי עלייכו. אמרו ליה: אית לן אשראי! אמר להו: זילו זבנו שיעור חיותייכו עד דעקריתו אשראי דידכו, ואזליתו.

    6רב דימי מנהרדעא אייתי גרוגרות בספינה. א"ל ריש גלותא לרבא: פוק חזי, אי צורבא מרבנן הוא נקיט ליה שוקא. א"ל רבא לרב אדא בר אבא: פוק תהי ליה בקנקניה.

    7נפק [אזל] בעא מיניה: פיל שבלע כפיפה מצרית, והקיאה דרך בית הרעי, מהו? לא הוה בידיה. א"ל מר ניהו רבא? טפח ליה בסנדליה, א"ל בין דידי לרבא איכא טובא, מיהו על כרחך אנא רבך, ורבא רבה דרבך.

    8לא נקטו ליה שוקא, פסיד גרוגרות דידיה. אתא לקמיה דרב יוסף, א"ל חזי מר מאי עבדו לי! אמר ליה: מאן דלא שהייה לאוניתא דמלכא דאדום, לא נשהייה לאוניתיך. דכתיב: ״(עמוס ב״, א) ״כה אמר ה': על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו, על שרפו עצמות מלך אדום לסיד״.

    9נח נפשיה דרב אדא בר אבא. רב יוסף אמר: אנא ענישתיה דאנא לטייתיה. רב דימי מנהרדעא אמר: אנא ענישתיה, דאפסיד גרוגרות דידי. אביי אמר: אנא ענישתיה, דאמר להו לרבנן: אדמגרמיתו גרמי בי אביי, תו אכלו בישרא [שמינא] בי רבא. ורבא אמר: אנא ענישתיה, [דכי הוה אזיל לבי טבחא למשקל אומצא] אמר להו לטבחי: אנא שקילנא בישרא מיקמי שמעיה דרבא, דאנא עדיפנא מיניה.

    10רב נחמן בר יצחק אמר: אנא ענישתיה דרב נחמן בר יצחק ריש כלה הוה. כל יומא מיקמי דניעול לכלה, מרהיט בהדיה רב אדא בר אבא לשמעתיה, והדר עייל לכלה.

    11ההוא יומא נקטוה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרב אדא בר אבא משום דלא הוו בסיומא, אמרו ליה: אימא לן הני שמעתתא דמעשר בהמה היכי אמרינהו רבא. אמר להו: הכי אמר רבא, והכי אמר רבא. אדהכי נגה ליה [לרב נחמן בר יצחק], (ולא אתי רב אדא בר אבא);׃

    12אמרו ליה רבנן לרב נחמן בר יצחק: קום, דנגה לן, למה יתיב מר? אמר להו: יתיבנא וקא מנטרא לערסיה דרב אדא בר אבא. אדהכי נפק קלא דנח נפשיה דרב אדא בר אבא. ומסתברא, דרב נחמן בר יצחק ענשיה.

    Mishna

    13מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו, לא יסמוך לו כותל אחר, אא"כ הרחיק ממנו ארבע אמות. החלונות בין מלמעלן, בין מלמטן, בין כנגדן ארבע אמות.

    Gemara

    14וקמא היכי סמיך? אמר רב יהודה, הכי קאמר:

    Tosafot

    קנאת סופרים תרבה חכמה‎—The jealousy of teachers increases wisdom OVERVIEW רב יוסף said that even though רב הונא maintains that a miller in a מבוי can prevent another בן מבוי from opening a competing mill, nevertheless regarding teaching children, there is no right to prevent another teacher from teaching, because the jealousy among the teachers of each other will bring an increase of wisdom to the children. There is another גירסא which תוספות rejects. --------------------------------- ולא גרסינן כמו שיש בספרים – And we are not גורס the way it is in other texts, namely – דאמר מר עזרא תיקן להם לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר‎ – For the master said, ‘עזרא instituted for the Jewish people that they should place a teacher next to a teacher’; תוספות explains why this גירסא is incorrect – דהא לא חשיב ליה במרובה (בבא קמא דף פב, א) גבי עשר תקנות שתיקן: For the גמרא does not mention this enactment of עזרא among the ten enactments which עזרא instituted. SUMMARY עזרא did not enact that they should place one teacher next to another. THINKING IT OVER If we would assume that there was such a תקנת עזרא to place סופר בצד סופר, would that not contradict what we learnt previously that it was יהושע בן גמלא who instituted that there be מלמדי תנוקות, but according to this גירסא it had already begun by עזרא (who lived much before יהושע בן גמלא)?!

    מעלמא אתו ולעלמא ליזבנן‎—They came from elsewhere, let them sell to those who come from elsewhere OVERVIEW רבינא ruled that the merchants (דיקולאי) who came from outside the city, may sell their wares in the marketplace where there are buyers who also come from other cities. תוספות draws a halachic conclusion based on this גמרא‎. ------------------------------- מכאן משמע דביומא דשוקא היה מותר להלוות לבני אדם הבאים ממקומות שם לשוק‎ – From here it seems that on the market day it would be permitted for people, who come from elsewhere to the market here, to lend, with interest – נכרים דאתו מעלמא אבל לבני המקום לא – To the gentiles who come from other places to the market; however not to the local gentiles – ודוקא בשוקא אבל לאהדורי לא: And they may lend specifically only in the marketplace but not to circulate in the city and find customers who wish to borrow. SUMMARY Non local lenders may lend to non-local gentiles in the marketplace only. THINKING IT OVER 1. From תוספות it is clear that (even in the שוק) they may lend only to the נכרים that are non-local. Is the same true in the ruling of רבינא that the דקולאי were able to sell only to the non-locals, or even to the locals, and if yes why the difference? 2. What is the novelty in תוספות ruling? Why would I think that lending is different from selling merchandise?

    אמר ליה רבא לרב אדא בר אבא‎—Rovo said to Rav Ado bar Abo OVERVIEW The גמרא relates that רבא said something to רב אדא בר אבא‎. There is another גירסא, however תוספות substantiates our גירסא‎. ---------------------------- כן גריס רבינו חננאל ולא גרסינן בר אהבה דאותו היה בימי רבי‎ – This is the גירסא of the ר"ח (that it is בר אדא), but the text does not read בר אהבה, for רב אדא בר אהבה lived in the time of רבי‎ – כדאמרינן בקדושין (דף עב, ב ושם) היום ישב רב אדא בר אהבה בחיקו של אברהם אבינו: As the גמרא states in מסכת קדושין that רבי said, ‘today רב אדא בר אהבה is sitting in the bosom of אברהם אבינו’. SUMMARY רב אדא בר אהבה lived in the times of רבי, and רב אדא בר אבא lived in the times of רבא‎. THINKING IT OVER Why does תוספות here prefer the first פרש"י (so the גירסא here cannot be בר אהבה), but in קידושין he cites the second פירש"י and the פר"י so that the גירסא here can be רב אדא בר אהבה‎?

    פיל שבלע כפיפה מצרית‎—An elephant that swallowed a wicker basket OVERVIEW A query was posed regarding a wicker basket which an elephant swallowed and excreted it together with his waste. The question is whether the basket is now considered as כלי גללים (utensils made out of dung), which are not מקבל טומאה, or not (and they are מקבל טומאה). תוספות offers an alternate interpretation of this query. ------------------------------ בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף סט, א ושם דיבור המתחיל פיל) איתא להך בעיא דהכא‎ – This query here is (also) cited in פרק ר' ישמעאל‎ – ומסיק התם למאי אי למבטל טומאתו תנינא – And the גמרא there concludes, ‘regarding which issue is this query, if it is regarding nullifying its present טמאה; this cannot be, for we learnt this in a משנה‎ – כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאה אלא בשינוי מעשה – ‘All utensils descend to become טמא, with thought alone; however they do not ascend from their טומאה to become טהור, unless there is a change of action’’ – וקאמר לא צריכא דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה אי הוי עיכול והוי ככלי גללים או לא‎ – So the גמרא concluded that this query was necessary only in a case where it swallowed palm fronds and excreted them and the fronds were used to make a basket; the query is whether these הוצין are considered digested by the elephant and the basket should be considered like dung vessels (and are not מקבל טומאה), or they are not considered digested and the baskets made from them are מקבל טומאה‎. This concludes the citation from the גמרא in מנחות‎ – והכא בלע הוצין בעא מיניה דאי כפיפה שלימה אמאי לא הוה בידיה מתניתין היא – So therefore here they asked רב דימי מנהרדעא regarding a case where the elephant swallowed הוצין (as the גמרא concluded in מנחות), for if the query was regarding a whole basket, why did רב דימי not know the answer, since it is an explicit משנה‎?! תוספות asks: וקשיא לרבינו תם אם כן אמאי לא נקיטו ליה שוקא הא בעיא זו לא איפשיטא התם‎ – And the ר"ת has a difficulty with this interpretation; if indeed it is so (that the query was regarding בלע הוצין), why did they not hold up the market for him, since this query was not resolved there?! תוספות answers: ויש לומר דמכל מקום הוה ליה לאיתויי הנך ראיות דמייתי התם ודחי להו: And one can say that (regardless that there is no resolution), nevertheless he should have cited those various proofs that were offered there to resolve this query and were rejected. SUMMARY The query is not regarding swallowing a whole basket (for we know from a משנה that it will remain טמא), rather the query was where palm fronds were swallowed and a basket was made from them; is it considered כלי גללים or not. Even when one may not know the final answer, he should mention the various sources that may answer the question and why ultimately they don’t. THINKING IT OVER 1. Why cannot we resolve the story in this manner; רב דימי assumed that they were asking about הוצין (and therefore he did not answer), however in truth they were asking about a whole basket (and therefore לא נקיטו ליה שוקא)?! 2. It seems that רב דימי was wrong in that he did not discuss the issue. However from the גמרא later it seems that רב דימי was wronged, for he claimed אנא ענישתיה that רב אדא בר אבא died because he (seemingly) wronged רב דימי‎. So which way is it?!

    אנא ענישתיה‎—I punished him OVERVIEW The גמרא relates that when רב אדא בר אבא passed on, each one of the various אמוראים stated that ראב"א died because, ‘I punished him’. תוספות has a novel view on this story. --------------------------- כל אחד מהן היה מתאונן שעל ידו מת רב אדא‎ – Each one of them (who stated 'אנא ענישתיה') was bemoaning that fact that ר"א died because of him; the reason they bemoaned it, is – משום דאמרינן בשבת בפרק שואל (דף קמט, ב) כל מי שחבירו נענש על ידו‎ – For ר' יעקב said in מסכת שבת in פרק שואל, ‘whoever causes that his friend is punished on his account – אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא‎ – We do not let him enter into the partition where הקב"ה is found’, and we derive it – שנאמר (משלי יז) גם ענוש לצדיק לא טוב אלא רע וכתיב (תהלים ה) לא יגורך רע. רבינו יצחק: For it is written, ‘it is also not good for the righteous to punish’ meaning that it is rather evil, and it is also written, ‘evil shall not dwell by You’. This was said by the ר"י. SUMMARY They were bemoaning [the possibility of] causing the death of ר"א, thereby denying themselves to be במחיצתו של הקב"ה. THINKING IT OVER The simple reading of the text (for instance אנא ענישתיה דאפסיד גרוגרות דידי) indicates that they we not bemoaning, just stating that ה' took up their cause, and therefore ר"א was punished; why did תוספות find it necessary to interpret it as bemoaning?!

    וקמא היכי סמיך‎—And how was the first one close OVERVIEW The משנה stated, ‘if a man had his wall close to his friend’s wall, he should not place another wall near his friend’s wall unless he distanced himself four אמות from it’. The גמרא asked, ‘but how was the first wall close to his friend’s wall’. רב יהודה answered, this is what the משנה means, if one wishes to build a wall near his friend’s wall, he should distance himself four אמות‎. רבא asked, but the משנה stated, ‘he who has a wall next to his friend’s wall’. תוספות clarifies the discussion taking place in the גמרא‎. ---------------------------- סלקא דעתין דבנפל איירי שכן משמע הלשון דקתני מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו‎ – The questioner who asked, וקמא היכי סמיך, assumed that the case in the משנה is where the first wall collapsed (and now he wants to build a second wall in place of the first one), for the language of the משנה indicates so, for the משנה states, ‘one who had his wall near his friend’s wall’ – ומשני רב יהודה הכי קאמר הבא לסמוך כולי‎ – And ר"י answered this is what the משנה meant; one who comes to be near his neighbor’s wall, etc. he should not come closer than ד' אמות‎. תוספות clarifies – ומתניתין הכי פירושה מי שהיה גבול כותלו סמוך לכותל חבירו‎ – And this is the explanation of our משנה; when the boundary of someone’s wall was close to his neighbor’s wall, he should distance his (proposed) wall ד' אמות‎. ורבא פריך דכותל קתני ולא גבול – And רבא challenged ר"י, but the משנה states כותל and not גבול כותל‎. תוספות asks: ואם תאמר לרבא דאמר בריש פירקין דאסור לסמוך קמא היכי סמך‎ – And if you will say; according to רבא who said in the beginning of our פרק that it is forbidden to be close to the boundary line; how did the first neighbor build his wall close to the boundary – תוספות rejects a proposed answer: ואפילו לפירוש רבינו תם דלמסקנא שרי רבא לכולהו לסמוך לבד מבור‎ – And even according to the explanation of the ר"ת who maintains that according to the conclusion of the גמרא, even רבא permits to be סומך in all cases except for בור, this would seemingly answer תוספות question – מכל מקום אמאי לא פריך מהכא דהוי רישא אלא ממשרה וירק דהוי סיפא‎ – Nevertheless there is still a difficulty, why did not the גמרא challenge רבא from this משנה which is the first משנה, but rather it chose to challenge רבא from the משנה regarding soaking flax and vegetables which is the later משנה‎ – תוספות answers: ויש לומר דלא אסר רבא לסמוך אלא מילתא דמגופיה אתי היזק – And one can say that רבא (even in the הוה אמינא) only forbade סמיכה by objects which the damage comes from them – אבל הכא הכותל אינו מזיק כלום אלא שגורם למעט הדוושא: However here, the wall which the first neighbor is building does not damage anything at all; rather it only causes to reduce the traffic. SUMMARY The מקשן assumed there was a wall which collapsed (since it states מי שהיה כותלו), ר"י suggested that כותלו means גבול כותלו, which רבא rejected. רבא even in the הו"א, only prohibited placing items which may cause damage near the boundary, but not in a case where it merely prevents improving a situation. THINKING IT OVER What is the difference between our case of the wall, where תוספות claims that he is not causing damage, to the case of the mustard and the bees, where the mustard does not damage the bees (it merely causes them to eat up their honey) and nevertheless we require a הרחקה‎?!

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    זילו זבינו שיעור חיותיכו - פירש רבינו תם ז"ל דלאו שיעור חיותיכו בלחוד קאמר, דאי הכי למחר הם מתים ברעב, אלא שיעור כדי שירויחו כדי מזונותם קאמר, ועל פי בית דין, ואין מדקדקין בלבד להחמיר עליהן יותר מדאי. וקיימא לן הכין ודאי דבני מתא מעכבי עלייהו עד דשרו בכרגא. ובכתבי הרב ן' מיגש ז"ל, דכי מצו מעכבי אבני מתא אחריתי, הני מילי דלא שוו עיסקי אהדדי, אבל היכא דלא שוו עיסקי אהדדי ולוקחין דההיא מתא ישראל נינהו, לא מצו מעכבו. והרמב"ן נ"ר כתב דאין דינו מחוור בעיניו, מדתנן (ב"מ ס, א) ולא יפחות את השער. ואף על גב דתנן עלה וחכמים אומרים זכור לטוב משום דקא מרווח תרעי, התם ההוא בבני דההיא מתא, משום דאמר ליה אוזיל את וזבין, אבל אבני מתא אחריתי מעכב, דאיהו לית ליה עיסקא בהדיא, דלא בר מתיה הוא, כדאמרן לעיל גבי בר מבואה דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה אלא משום דאמר ליה אנא פלגינא אמגוזי את פלוג שיסקי, כלומר כיון שכבר ירד לאומנות זו יכול לתקן עצמו, אבל הכא אמר ליה פסקת ליה לחיותאי, כיון שהוא העמיד תחלה לאו כל כמיניה. וכן נמי סופא דמתניתין בהכי ריהטא, דלא פליגי רבנן ורבי יהודה אלא בבעלי אומניות, אבל מי שאין לו לירד לאומנות, משום מרווח תרעי ודאי לאו כל כמיניה, ואי בעו בני מתיה דלוזיל גביהו יתנו כעל השערים או יושיבו ביניהם אחד מעירן. אבל ודאי מצי לעכובי אההוא בר מתא, דאי לא תימא הכי, לעולם לא יעכב, שאי איפשר שלא יוזל השער כשיש שם הרבה בני אומנות זו, ותקנת לוקחים ודאי היא. אלא שמע מינה כיון דהאי אית ליה פסידא לא כל כמיניה דליתי בר מתא אחריתי וליתקין להו ללוקחים ויפסיד למוכרים. אבל בני המדינה רשאין להתנות שימכור בכך וכך שאם לאו שיושיבו שם אחר ובלבד בשער בינוני שיפה לשניהם. ומיהו אי לא שוו עסקי' אהדדי ודאי מודינא דמצי למימר ליה את עיסקך גריעא והפ עיסקא שפירא וכעיסקא אחריתי דמיא דהא לית לך דכותה. עד כאן.

    פיל שבלע כפיפה כמצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו לא הוה בידיה טפח ליה בסנדלי'. יש מי שפירש, דדוקא שבלע הכפיפה בעא מיניה, ומשום הכי כי לא אהדר ליה איקפד עליה, דהוה ליה למימר דאינה עולה מידי טומאתה, דתנן (כלים פכ"ה, מ"ט) כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מידי טומאתן אלא בשינויטו מנעשה, אבל בהוצין ועבדינהו כפיפה לאיבעיא ליה, דההוא בעיא הוא במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות סט, א) ולא איפשיטא, וקא אתי למפשטה ממעשה דשני זאבים שבלעו שני תינוקות בעבר הירדן והקיאום דרך בית הרעי, ובא מעשה לפני חכמים וטהרו את הבשר וטמאו את העצמות, ודחינן דלא דמי הוצין לבשר, דשאני בשר דרכיך טפי, ולעצמות נמי לא דמי, דשאני עצמות דאקושי טפי, וכיון דלא איפשטא להו התם מאי קא קפיד רב אדא בר אהבה על רב דימי דלא הוה בידיה. ויש אומרים דהוצין ועבדינהו כפיפה קא מיבעיא, כבעיא דהתם, ולא קפיד עליה אלא משום דהוה ליה לאיתויי הנהו ראיות דקא מייתי התם, אלא דלא ידע להו.

    מתני' - מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך לו כותל אחר. פירוש משום דושא כדמפרש בגמרא. ומוקמינן לה בגמרא בכותל גינה, אי נמי בכותל חצר ובעיר חדשה. ואיכא למידק, כיון שהשני כשבא לבנות צריך להרחיק מזה שסמך ראשון, הראשון היאך סמך לרבא דאמר הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך. ואם תאמר הכא בשסמך הראשון ברשות, הא לא משמע הכין, ועוד דהא תנן בפירקין קמא אבל בבקעה אין מחייבין אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה, אלמא בכונס שיעור בתוך שלו שתי אמות כדי שאם יבא חבירו גם כן למחר לעשות כותל לא יצטרך לעשות הרחקה משלו. וי"ל דלא אמר רבא הבא לסמוך אינו סומך אלא כשסומך שם דבר המזיק, ככולהו אינך דמתניתין דהיינו בור וגפת וזבל וסיד וחרדל ודבורים ומשרה וירק ודכותייהו, אבל כשסומך דבר שאינו מזיק, סומך ואינו נמנע. ותדע שאין מונעין מן בעל העלייה לעשות אוצר בעלייתו כדי שלא יצטרך בעל הבית לימנע מלפתוח בביתו חנות של נחתומין ושל צבעין, וכן אין אומרין לבעל המצר להרחיק בורו ממצר חברו שתים עשרה אמה ומחצה כדי שלא יצטרך חברו להרחיק כל העשרים וחמש אמה כשיבא ליטע אילן בתוך שדהו, והכא נמי דכותה היא, שאין כותלו של זה שבא ראשון לסמוך מזיק לבעל המצר כלל, אלא שהוא גורם לו להרחיק כשיבא לסמוך לו, כדי שלא ימנע קדושת הקרקע ממנו. ועדיין אינו מחוור, דמכל מקום היאך ישתעבד זה בקדימתו קרקעו של חברו שיהא פנוי לדישת כותלו, דאינו דומה לכל אותן שבמשנתנו, ואפילו לאביי דאמר ראשון שבא לסמוך בצד המצר סומך ושני מרחיק לכשיבא לסמוך, דהתם היינו טעמא לפי שאילו בא השני וסמך בלא הרחקה נמצא מזיקו, אבל כאן אין כותלו של שני מזיק לכותלו של ראון, אלא שמונע ממנו ממילא הדושא, והא למה הדבר דומה לפותח חלון העשוי לאורה על חצר חברו, שבעל החצר מעכב עליו כדי שלא יחזיק עליו, ונמצא מצריכו להרחיק כותלו מכנגדו ארבע אמות, ואם ידוע שפתחו שלא ברשות אין בעל החצר צריך להרחיק, אלא בונה ומונע ממנו האורה ואינו נמנע. וכתב מורי הרב ז"ל משם הרב ר' שלמה בר אברהם ז"ל דמתניתין בלוקח מן המלך, דבסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות קרקע חוץ לכותלו לדושא, הילכך חבירו הלוקח גם הוא מן המלך כשבא לסמוך לו צריך הוא להרחיק ארבע אמות שכבר נשתעבדו לו. ומורי הרב ז"ל כתב, דנראה שהמשנה הזו כעין המשנה שבצדה היא, ששנינו החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות, וההיא ודאי כשהחזיק כך שלש שנים ולא מיחה בו חבירו, וזה בא מחמת טענה דחזקת החלון הויא חזקה ארבע אמות שכנגדו שמשועבדות לו שלא יבנה שם כנגדו כדי שלא יאפיל, ודכותה נמי בכותל, שאם החזיק זה שלש שנים ובא בטענה, הויא חזקת הכותל חזקה להרחקה ד' אמות שיהו משעובדות לו לדושא. ועדיין קשיא לי, דאם כן אף ראשון שבא לעשות כותל סמוך למצר יכול חבירו למחות בידו, דכל שיש לו חזקה יכול למחות, וענין שאמרו בשלהי חזקת הבתים (בבא בתרא נט, א) גבי חלון הצורי למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות, למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות, ותנן הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות, פחות מיכן אין חזקה ואינו יכול למחות, ובודאי משמע דראשון שבא לסמוך כותל סומך, וכדאמרן מדתנן אבל בבקעה אין מחייבין אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו. ועוד אם איתא גם במשנתינו הוה ליה למתני לא יעשה אדם כותל סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות. ואף על פי ששנינו החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות, ולא תנא לא יפתח אדם חלונותיו על חצר חבירו, ואף על פי שאם בא לפתוח חבירו מעכב עליו, התם היינו משום דסמיך אמתניתין דפרק חזקת דקתני לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין וממנה אתה למד דהוא הדין לחצר חבירו וכל שכן, אבל הכא ודאי אם איתא דיכול למחות לא הוה שתיק תנא לאשמעינן הכי בפירקין דהכא או בפרק חזקת הבתים. ונראה לי, דודאי אם בא לסמוך סומך, ואינו דומה לפותח אוירו של חבירו חלון זה לא מהנה ולא מידי. וכמו שכתבתי בריש פירקין, והילכך אינו בדין שישתמש זה באוירו של זה ויהא צריך ליזהר ולמחות בסוף כל שלש ושלש ואי לא מחי מפסיד. אבל כאן, כותל זה בלא דושא צריך הוא, ואינו לוקח ומשתמש הוא בכלום בחלק חבירו, ודושא ממילא הויא, והילכך אין חבירו מעכב עליו, ואם חושש הוא שמא יחזיק עליו, או יבנה או ימחה מעתה, דלמא יפסיד זה מלבנות בשל עצמו מפני שחבירו אינו רוצה לבנות. ואינו דומה לסומך רחים למצר חבירו לרבא דאמר אינו סומך ואף על גב דליכא כותל ואף על גב דאינו משתמש השתא בכלום בחלק חבירו ואפילו הכי חברו מעכב עליו כדי שלא יחזיק עליו, וכמו שכתבנו למעלה, דהתם מזיק הוא. ואלו בא חבירו לבנות כותל עכשיו הרי זה צריך להרחיק הרחים, משום דטריא קשה לכותל, וכיון שכן גם מעתה מוחה הוא בידו, תחלתו כסופו. אבל בבונה כותל, אפילו באו שניהם בבת אחת, אין האחד יכול לכוף את חברו להרחיק ולהניח מקום לדושא, הילכך השתא נמי למה נעכב, אם חושש הוא שלא יחזיק עליו מפני שחצרו או גנתו פנויה מצדו ושמא יטעון עליו שכך קנה ונשתעבד לו להניח שם מקום פנוי לדושא, יבנה מעתה או ימחה. כנ"ל. ופירש הרב ר' שלמה ז"ל שכתבנו נראה עיקר, דאי לפירוש זה מ"מ אינו בדין שיהא לו דין חזקה, כיון שאינו יכול למחות.

    גמרא - וקמא היכי סמיך. ואם תאמר דילמא ברשות, לא היא, דכיון דעיקר תלמוד דהכא לאשמועינן דאסור לסמוך כותל אצל כותלו של חברו משום דושא, למה לי לאשמעינן בכותל שני לישמעינמן בכותל ראשון.

    שם - במה שכתבתי בלא יסמוך כותל אחר דאם איתא מאי קא מקשה מחלונות וכל הנך דשמעתין דילמא הכא [בידוע] שהיה משועבד והכא בשאינו ידוע וכו', חוזרני בי, דכולה מתניתין [בחדא] גונא מוקמינן לה ואי רישא בידוע סופא נמי בידוע.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 22a

    Bava Batra 22a. The full printed text of this folio side - 14 numbered segments, about 477 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 22a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026