1With regard to what halakha was this said? It is obvious that in principle daughters have the right to inherit from their maternal uncle, as the mother inherits from him. Rav Sheshet said: It is said to teach that where there are sons as well, they precede the daughters in inheriting from their maternal uncle.

2Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak taught a baraita before Rav Huna: At the end of the passage discussing inheritance of land, the verse states: “Then you shall give his inheritance to his kinsman who is next to him of his family, and he shall inherit it” (Numbers 27:11). The verse juxtaposes a secondary inheritance, that of one inheriting from other relatives, to a primary inheritance, that of a child inheriting from a parent. This teaches that just as with regard to a primary inheritance a son precedes a daughter, so too, with regard to a secondary inheritance a son precedes a daughter.

3§ Rabba bar Ḥanina taught a baraita before Rav Naḥman: A verse in the passage concerning the double portion inherited by a firstborn states: “Then it shall be on the day that he causes his sons to inherit that which he has” (Deuteronomy 21:16). The addition of the phrase “on the day” teaches that it is specifically during the day that you may distribute inheritances, but you may not distribute inheritances at night. Abaye said to him: That cannot be the halakha , as, if that is so, it ought to be that only one who dies during the day is the one from whom his children inherit, but with regard to one who dies at night, his children do not inherit from him, and this is not the case.

4Abaye suggests a different interpretation of Rabba bar Ḥanina’s statement: Perhaps you said a distinction between day and night with regard to the adjudication of inheritances, as judges are permitted to sit only during the day. A proof for this distinction is as it is taught in a baraita : A verse in the passage concerning inheritance states: “And it shall be for the children of Israel a statute of judgment” (Numbers 27:11), teaching that the entire portion was placed [ ure’a ] together to be considered a matter of judgment, subject to the procedural rules of a court matter.

5Abaye continues: And this is in accordance with the statement of Rav Yehuda, as Rav Yehuda says: In a case where there were three men who entered a room to visit a sick person and the sick person desired to write a will in order to distribute his property following his death, if the visitors wish to do so they may write his will and sign it as witnesses. And if they wish, they may act in judgment, i.e., they may act as a court in the matter, since there are three of them. Therefore, they can determine that the will has the validity of an act of court and transfer the property to the heirs in their capacity as a court. But if only two came to visit the sick person, they may write the will and sign it as witnesses, but they may not act in judgment, since three are required to form a court. And Rav Ḥisda says: This halakha was taught only in a case where the three came to visit him during the day,

License: CC-BY-NC

Text

Layout

Concept key:

Text size

100%

Original size

Rashi

No commentary stored for this folio side

None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

בבא בתרא 113 עמוד ב

1למאי הלכתא? אמר רב ששת: לקדם.

2תני רב שמואל בר רב יצחק קמיה דרב הונא: ״וירש״ מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה; מה ירושה ראשונה בן קודם לבת, אף ירושה שניה בן קודם לבת.

3תני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן: (דברים כא, טז) ״והיה ביום הנחילו את בניו״ ביום אתה מפיל נחלות, ואי אתה מפיל נחלות בלילה. א"ל אביי: אלא מעתה, דשכיב ביממא הוא דירתי ליה בניה, מאן דשכיב בליליא לא ירתי ליה בניה?!

4דלמא דין נחלות קא אמרת? דתניא: (במדבר כז, יא) ״והיתה לבני ישראל לחוקת משפט״ אורעה כל הפרשה כולה להיות דין.

5וכדרב יהודה, דאמר רב יהודה: שלשה שנכנסו לבקר את החולה, רצו כותבין, רצו עושין דין. שנים כותבין ואין עושין דין. ואמר רב חסדא: לא שנו אלא ביום;׃

Tosafot

וירש אותה מקיש כו' - אע"ג דאיצטריך לכדאמר לעיל הכא לא דריש אלא מוי"ו כדפירש בקונטרס:

מקיש ירושה שניה לראשונה - פי' בקונטרס ראשונה בן ובת דהך ירושה כתב בירושה ברישא ומה בההיא בן קודם לבת אף בשניה דהיינו אחין קודמין לאחות לירש בנכסי האח ואין נראה לר"י דמשמעו הכי דא"כ מירושה שניה לא שמעינן דבני אחות קודמין לבנות אחות אלא נראה לר"י דירושה שניה היינו בן הבן ובת הבן בן הבת ובת הבת דהיקשא קאי אכל הנך דכתיבי בקרא והנך דרשינן להו לקמן (בבא בתרא דף קטו.) מאין לו עיין עליו ומה שפירש נמי בקונטרס דאחות האב קודמין לבני אחי האב אגב חורפיה לא עיין בה דהא תנן (שם) כל הקודם לנחלה יוצאי יריכו קודמין:

אורעה כל הפרשה כולה להיות דין - פי' בקונטרס לענין זה שצריך שלשה לחלוקת נחלה כמו בדין וקשה לפירושו דא"כ אמאי מייתי דרב יהודה והא רב יהודה לא איירי בחלוקה אלא מיירי בדבר ששייך בו דין גמור ועוד דהוה ליה למימר חלוקת נחלות קא אמרת לא דין נחלות אלא מפר"י אורעה כל הפרשה כולה להיות דין לענין שעל כרחם של בנים נעשים דיינים אותם העומדים שם בשעת צואה ועושין דין ולא מצי האי למימר איני רוצה לדון לפניכם אלא לפני ב"ד הגדול או לפני ב"ד חשוב שבעירי אלא על כרחו מקבל אותן בדיינין ולא מיירי במתנת שכיב מרע דהא לא הוו דבריו ככתובין וכמסורין אלא מדרבנן אלא מיירי כשנותן בקנין גמור במתנת בריא מעכשיו אם ימות וקרי לה נחלה לפי שהיא כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולר' יוחנן בן ברוקה אתי שפיר אפילו בלא קנין דאמר במתניתין (לקמן בבא בתרא דף קל.) אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין מן התורה וא"ת הא דאמר פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף צד:) ור"מ דמקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום האי ביום הנחילו מאי עביד ליה מיבעי לכדתני רבה בר חנינא והשתא אי מיירי בדבר ששייך בו דין גמור הא שמעינן ליה מהיקשא דריבים לנגעים ואמאי איצטריך ביום הנחילו ולפירוש הרשב"ם אתי שפיר דאיצטריך לחלוקה בעלמא ולא הייתי מצריך ביום דומיא דחלוקת שותפות בעלמא ואומר ר"י דלפי' נמי איצטריך דס"ד כיון דמשונה משאר דינין שדנין בעל כרחו ה"א דדנין אפילו בלילה:

Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

More commentaries

Rashba

אורעא כל הפרשה כולה להיות דין - כלומר נחלת כל שאר הנוחלין כנחלת הבן, מה הבן דכתיב ביום הנחילו את בניו אף כל שאר הנוחלין שבפרשה כיוצא בו, ופר"ש(י) ז"ל דתרווייהו קראי צריכי, ביום הנחילו איצטריך לתחלת דין דביום, וחוקת משפט איצטריך לריבוי כל שאר נחלות דלהוי דין, דהאי דוהיה ביום הנחילו לא איירי אלא בבן היורש את אביו לחוד ונסתמה הפרשה להיות דין וצריך שלשה ביום. ואם תאמר ולמה איצטריך, דאי לשלשה, כבר למדנו שהדין בשלשה, ומאי שנא הא, ואי ביום כבר למדנו (סנהדרין לד, ב) מהיקש דינין לנגעים, וכתיב (ירמיה כא, יב) בית דוד דינו לבקר משפט, ואף על גב דכתב ושפטו את העם בכל עת, הא אוקמוה התם בפרק אחד דיני ממונות לגמר דין. וכתב ר"ש ז"ל סלקא דעתא אמינא חלוק נחלתו כחלוקת השותפין ולא חשיב דין, קא משמע לן.

שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין - ואוקמא רב חסדא בשנכנסו ביום, שהוא כשר לדון, אבל בלילה כותבין ואין עושין דין, לפי שאינו זמן בית דין, דתחלת דין אינו בלילה, והוו להו עדים, ואין עד נעשה דיין. וטעמא דאין עד נעשה דיין כדכתבינן לקמן. וכתב ר"ש ז"ל, דאפילו ביום דוקא כשנכנסו לבקר ושכיב מרע מוסר דבריו בפניהם, אבל אם זמנום לעדים שוב אין עושין דין, ואפילו כשאחרים מעידין בפניהם, דמשעה שנעשו עדים שוב אין נעשין דיינין, דאין עד שבא להעיד נעשה דיין לעולם, בין העיד או כתב עדותו בשטר בין שלא העיד ולא כתב, דדמי לנכנסו בלילה דאין עושין דין. והביא ראיה מדאמרינן בפרק קמא דמכות (ה, ב) דשלושה עדים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ר' יוסי אמר במה דברים אמורים בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר ורבי פליג ואמר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות אימתי בזמן שהתרו בהן אבל לא התרו בהן מה יעשו שני אחים ואחד שראו באחד שהרג את הנפש, ואמרו עלה בגמרא היכי אמרינן להו אמר רבא דאמרינן להו למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון, כלומר, כשבאתם לראות היה דעתכם לראות כדי להעיד או לראות בעלמא, ואם אמרו כדי להעיד נצטרפו נפסלו ונתבטלה עדותן והתם פסק רב נחמן כרבי. והרב ז"ל בעצמו הקשה על דבריו מהא דתנן בראש השנה (כה, ב) ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחביריהן אצל היחיד, ואוקימנא בשראוהו בלילה, אלמא אותו היחיד אינו נפסל לדין אף על פי שראה מתחלה בלילה והיה עד, אלא דן למחר כל שהעידו אחרים בפניו. ותירץ הוא ז"ל, דהתם בשלא נתכוונו מתחלה להעיד, אלא כשראוהו ממילא. וכן כתב גם משם רש"י ז"ל. ואם תאמר אם כן לדברי הרב ז"ל גם אלו שנכנסו בלילה לבקר מפני מה נפסלו לעשות דין לעולם ואפילו כשאחרים מעידין בפניו. לא היא, דהכא אף על פי שהם לא נכנסו להעיד, כל שהשכיב מרע מצוה בפניהם בלילה שאין ראוי לדין, להעיד מסר להם דבריו, וכאילו אמר להם הוו עלי סהדי דמי, מה שאין כן בעד הרואה ממילא בעלמא, ובעד היודע מודה גם הרב ז"ל שאינו נפסל בכך לדין כל שמעידין אחרים בפניו בדיני ממונות. אלא שאני תמה בדברי הרב ז"ל, דבסוף דבריו כתב דנכנסו בלילה אין עושין דין על פי עצמם אלא אם יעידו בניהם אחריהם, ונמצא שהרב ז"ל מודה שאינו עד ליפסל לדין אלא אם כן הזמינוהו בפירוש לעדות, ואף על פי שמי שעושה מעשה בפניו נראה כמתכוין לעשותו עד, כשכיב מרע זו שמוסר דבריו בפניו בודאי להעיד ולא לדון, או כמשתכוין תחלה להעיד, ואם כן מי שנכנס בלילה פעמים נעשה דיין, כשמעידין בפניו אחרים, ופעמים אינו נעשה דיין, ושיילינן ליה לאסהודי אתית או למחזי אתית. ומכל מקום מה שהביא הרב ז"ל ראיה כאן מדרבי ומדפסק רב כנחמן שם במכות כמותו יש תמהין עליו, דהכא למאן קאמר כרב יהודה, ורב יהודה לית ליה כרבי אלא כרבי יוסי דאמר בממונות תתקיים עדות בשאר, ואי אפשר לומר שהרב לא אמר אלאל לפסק הלכה לדידן דקיימא לן כרב נחמן, שהרי הוא ז"ל לא דקדק כאן אלא מדקאמר רב יהודה שנכנסו לבקר את החולה ואמר דרב יהודה בדוקא נקט שנכנסו לבקר. אבל בנמוקי הרמב"ן ז"ל תירץ, דנראה לדעת הרב ז"ל שלא נחלקו ר' יוסי ורבי בדיני ממונות אלא בנמצא עד אחד קרוב או פסול, דרבי יוסי סבר ודאי למיחזי אתא ולא לאסהודי אתא כיון דפסול הוא, ורבי סבר שיילינן להו, אבל בעדים הראויים להעיד נעשו עדידם דמרבי נשמע לכולי עלמא. ויש מפרשים, דמה שאמרו בלילה כותבין ואין עושין דין, דוקא בעדות עצמן, אבל כשאחרים מעידין לפניהם אף הן עושין דין, והוא הדין למי שנזדמן לעדות כל שלא העיד, דעד הרואה הרי הוא כעדים שראו את החדש בלילה, וכל שכן כשלא הזמינוהו להעיד, ואף על פי שנתכוון הוא להעיד, שאין המחשבה פוסלת, ומעשים בכל יום בקדושין ובכתובות שמקדשין בפני קרובים ורחוקים שנאספין שם, ואין פוסלין את הרחוקים מחמת הקרובים, ומקיימין את העדות ברחוקים. ומה שאמרו שם דשיילי להו אי למחזי אתיתון או לאסהודי, דוקא בשהעידו קאמר, דלאחר שהעידו שיילינן להו אי לאסהודי נתכוון מתחלה לעדות, דכיון שנתכוונו מתחלה והעידו עכשיו בבית דין נצטרפו ופסלו ואפילו בדיני ממונות, אבל אם מתחלה לא נתכוונו להעיד, הרי לא נצטרפו עם הכשרים כלל ואף על פי שהעידו, ונמצא שאינן פוסלין אפילו כשהעידו עכשיו לפי שלא נצטרפו מתחלה, וכל שכן כשנתכוונו מתחלה להעיד ולא העידו עכשיו שאין מחשבתן בלא צירוף מעשה פוסלת.

רצו עושין דין - פירש ר"ש ז"ל, דאף על גב דאין מעידין אחרים בפניהם כלום, הא פרכינן בראש השנה (כה, ב) לא תהא שמיעה גדולה מראיה. והרמב"ן ז"ל תפש עליו ב כך שלא אמרו שם בפרק ראוהו בית דין לא תהא שמיעא גדולה מראיה אלא בקדוש החדש, דלא כתיבא ביה כהגדה אלא כזה ראה וקדש, וכן פירש שם רש"י ז"ל, אבל בדיני ממונות ספיקא דגמרא הוא בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כא, ב) שקיל וטרי בה בדיינין המכירין חתימות ידי עדים אם צריכים להעיד בפניהם, ובפרק החובל (ב"ק צ, ב) נמי איכא תרי לישני. אלא טעמא הכא משום דהגדת בעל דין איכא והרי היא כמאה עדים, דהודאת בעל דין כמאה עדים דהודאת בעל דין בפני בית דין אין לך העדאה גדולה מזו, ועושין עליה דין. וכבר כתבתי יותר מזה בריש פרק ראוהו בית דין. גם כתבתי שם שנראין עקר דברי ר"ש ז"ל, דבכולהו אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה. וכן משמע מסוגיא דבבא קמא. עוד כתב ר"ש ז"ל, כשנכנסו בלילה עדות שהועד בפנים מפי החולה בלילה לאו עדות בפני בית דין הוא, דבההיא שעתא אינן יכולין להיות דיינין, ומיהוא העדים שהעידו בפני בית דין בלילה עדות גמורה יכולין לדון עליה למחר ביום. ואינו מחוור, דקבלת עדות כתחלת דין הוא ותחלת דין אינו בלילה. ותדע מדאמרינן בריש פרק ראוהו בית דין כיון דתנא ראוהו בבית דין נחקרו העדים למה לי, הכי קאמר אי נמי נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר וכו', ואיצטריך סלקא דעתא אמינא תהוי חקירת העדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין ולקדשו בלילה מידי דהוי אדיני ממונות דדנין ביום וגומרין בלילה, קא משמע לן, ואימא הכי נמי, אמר קרא כי חק לישראל הוא וכו', אלמא קבלת עדות כתחלת דין, הילכך אין מקבלין בלילה ואפילו עברו וקבלו אינו מקובל ואין דנין על פי אותה קבלה כתחלת דין. והרמב"ם ז"ל כתב דאפילו קיום שטרות אין עושין בלילה. ומיהו בירושלמי (סנהדרין פ"ד, ה"ה) אמרו שאם טעו ודנו בלילה דיניהם דין, וכתב הרמב"ן ז"ל דאינו דומה כן לפום גמרין, מדאמרינן פרק קמא דסנהדרין (יא, ב) אין מקדשין את החדש אלא ביום ואם קדשוהו בלילה אינו מקודש, וגמר לה מהא מה משפט מיום אף קדוש החדש ביום, ומינה לדנו בלילה או שקבלו עדות בלילה לא עשו ולא כלום. ועוד שנינו ביבמות (קד, א) חל(י)צה בלילה [חליצתה] כשרה ור' אל(י)עזר פוסל, ומפרש עלה בגמרא דמר סבר חליצה כתחלת דין דמיא ומר סבר כגמר דין דמיא, ומינה דקבלת עדות דלילה שהיא כתחלת דין פסולה. עוד כתב ר"ש ז"ל, דמהא דרב יהודה דאמר רצו כותבין רצו עושין דין, שמעינן דאינו צריך לומר אתם עדים, דאילו אמר אתם עדים אין עושין דין, והילכך בשלא אמר אתם עדים היא ואפילו הכי רצו כותבין. ודברים פשוטים הן דאינו צריך לאתם עדים ואפילו בבריא אלא בהודאות בלבד, וכדי שלא יאמר לו משטה אני בך.

Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

Babylonian Talmud · folio map

Bava Batra 113b

Bava Batra 113b. The full printed text of this folio side - 5 numbered segments, about 121 words - with the classic commentaries printed on the page.

Open the full commentary page

Smart source finder

Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

Reference

TractateDaf (1–176)Amud

Resolved to: Bava Batra 113b

Open in the reader