Commentary page
Bava Batra 8b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Batra 8b
Bava Batra 8b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 532 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
שבי כולהו איתנהו ביה שהוא ביד העכומ"ז לעשות בו כל חפצו אם למות [אם לחרב] אם לרעב:
מפני שהוא כדיני ממונות לעיין ולתת לכל אחד כפי טפלים התלויין בו:
שגבויה וחלוקה שוה בכל יום מדי יום ביום כדקתני לקמיה לפיכך אין גבויו בשנים שלא יצטרכו לטרוח ולבקש את השלישי לחלק:
לעשות קופה תמחוי לחלק לעניי עולם אם ירבו עליהן:
להתנות על המדות להגדיל סאת העיר או להקטין:
ועל השערים שער חטין והיין שלא ימכרנה שנה זו יותר מכך וכך דמים:
להסיע על קיצתם לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה:
הא הימוני מהימן יחיד להיות גזבר:
17 more comments on this page.
Rashi on Bava Batra 8b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
פדיון שבוים מצוה רבה והא דאמר בפרק בני העיר (מגילה דף כז.) אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולא קתני פדיון שבוים שמא מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני:
ומתחלקת בג' מפני שהיא כדיני ממונות וא"ת מהאי טעמא נמי תהא נגבית בג' ופר"ת לפי שהיה ידוע סכום של כל אחד ואחד כמה יתן:
ולשנות' לכל מה שירצו נראה לר"ת דיכולים לשנותו אף לדבר הרשות אע"ג דאמרינן בערכין בפ"ק (דף ו: ושם) האי מאן דנדב שרגא לבי כנשתא אסור לשנותה לדבר הרשות ואמר נמי התם האומר פרוטה זו לצדקה עד שלא באה ליד הגבאי מותר לשנותה משבאה ליד הגבאי אסור לשנותה לדבר הרשות הכא שבני העיר משנים אותה שאני לפיכך מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות ואפילו באה ליד הגבאי וכן היה ר"ת נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם:
כי הא דרבא אכפיה אחר היה עמו דאין עושין שררה על הצבור פחות מב' ולא חשיב ליה מפני כבודו של רבא:
אכפיה לרב נתן וא"ת והא בפרק כל הבשר (חולין דף קי: ושם ד"ה כל) אמר כל מ"ע שמתן שכרה [כתובה] בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרים עליה וגבי צדקה כתיב כי פתוח תפתח את ידך לו וכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך (דברים ט״ו:י׳) ואר"ת דהאי כפיה בדברים כמו כפייה ועל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נג.) ועוד תירץ דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דאית בה לאו דכתיב בה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וגו' ולריצב"א נראה דהא דאין ב"ד מוזהרין על מצות עשה שמתן שכרן בצדה היינו דאין נענשין וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה וההיא דכל הבשר (שם) דלא הוה מוקיר אבוה וכפתוהו ואמר להו שבקוהו ה"פ אינכם מוזהרין להכריחו עד שיעשה כשאר מצות עשה דאם א"ל עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר בהכותב (כתובות דף פו: ושם) [וע"ע תוס' כתובות מט: ד"ה אכפייה ותוס' חולין קי: ד"ה כל]:
דין אמת לאמתו אמת לאפוקי דין מרומה אע"ג שהעדים מעידין אותו [אין מחתכים אותו] כיון שיודעים שמשקרים כדדרשינן (בסנהדרין דף ז.) [צ"ל בשבועות ל:] לאמתו שלא יטו את הדין [וע"ע תוס' מגילה טו: ד"ה זה]:
ומצדיקי הרבים וגו' אלו מלמדי תינוקות אומר ר"י דצריך לומר דרקיע מזהיר טפי מכוכבים דהא בס"פ אלו עוברין (פסחים מט: ושם ד"ה לא) משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקות דאמר לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גבאי צדקה לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות ואריב"א כי מצא בפרקי דרבי אליעזר דרקיע דהאי קרא דהמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע היינו רקיע שעל ראשי החיות שמזהירין מכוכבים שאורו כאור החמה והאי דקאמר ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש היינו שמש של עתיד לבא דהוא שבעתים כאור שבעת הימים ואור שבעת ימי בראשית היה שבעתים מאור חמה של עכשיו כדמפרש תרגום של רני ושמחי (זכריה ב):
Tosafot on Bava Batra 8b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rashba
ולשנותן לכל מה שירצו כתב הרא"ם ז"ל, דדוקא לצרכי עניים, כגון כסות ומדור וכיוצא בו, אבל לדברים אחרים שאינן מצרכי עניים לא, דכל שנגבה לצורך עניים לעניים הוא ואפילו הותירו, כדתנן במסכת שקלים (פ"ב, מ"ה) מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבועיים מותר שבוי לאותו שבוי מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו, והילכך המשנה אותן לדברים אחרים הרי זה גוזל את העניים. ועוד הביא הרב ז"ל ראיה מדאמר אביי לקמן מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי עולם וחד לעניי מתא, כיון דשמעה להא דרב תחליפא בר אבדימי דהוה עביד ומתנה איהו נמי עביד חד ומתני, דאלמא תנאי בעי, ואמאי והא רבה ריש מתא הוה ואפילו הכי אי לא אתני לא הוה מצי לשנויי, אלא לאו שמע מינה דאין להן רשות כלל לשנותן רק לצרכי עניים, והא דקתני רשאין לשנותן לכל מה שירצו, לאו דוקא, אלא לכל מה שירצו מצרכי עניים, ואף על פי שהיתה אותה צדקה צדקת בני אדם של אותה העיר, כל שכן אם פסקו אותה בני עיר אחרת או שפסק אותה יחיד, שאם פסקו אותה אחרים או יחיד אין להם רשות לשנותה כלל ממה שפסקוה הם. ודאמרינן בריש פרק קמא דערכין (ו', ב) ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת אם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות, הני מילי צורכי בית הכנסת, שאפילו בית הכנסת עצמה יכולין למכור שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ואפילו למשתי ביה שכרא. והא דקא אמרינן מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנשתא, כיון דשמעה להא דתניא ורשאין לבני העיר לעשות קופה תמחוי הוה קא יתיב, יפרש הוא ז"ל שלא נלקחו אותן ציפי מקופת הצדקה אלא לצורך בית הכנסת, ועכשיו העמידום בבית המדרש, ומעיקרא סבר דאין לשנות מדבר לדבר כלל ואפילו צרכי בית הכנסת, והשתא סבר דמשנין ממה שלקחו הצבור לצרכיהם לצורך מצוה לישב עליהם בבית הכנסת לצורך אחר לישיבת בית המדרש, ויש גורסין בההיא בהדיא לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנשתא בבי מדרשא, וכן הוא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו מאותה ראיה עצמה שהביא הוא ז"ל מההיא דתרי כיסי, דההיא אפילו לדבריו אפילו לא התנה הרי אין שנויו אלא מעניים לעניים, והרי הוא כקופה ותמחוי שזה לעניי העיר וזה לעניי עולם, ואפילו הכי אין משנין מאלו לאלו בלא תנאי. ואני אומר כי אפשר לרב ז"ל לתרץ, דדוקא בני העיר, אבל הגבאין מדעת עצמן כלל כלל לא, אלא אם כן התנו. ואם תאמר אם כן איזו ראיה יש לו לרב ז"ל ממנה לבני העיר, דדילמא בני העיר שאני דכחם יפה ויכולין לשנות לכל מה שירצו, לא היא, דאלו כח בני העיר יפה לשנות לכל מה שירצו, על כרחין טעמא מאי משום דסתמן לדעתן הן מקדישין ונותנין ולכשירצו ישנו, אם כן אף הגבאין כן משנין מעניים לעניים. מיהא דאף אנו נאמר דסתם מי שנותן ליד הגבאין לדעת הגבאין הן נותנין לפרנס את העניים לדעתם, בין בני העיר בין עניי עולם, אלא מדלא משנין הגבאין מדעת עצמן מעניי מתא לעניי עולם, שמע מינה דלא אמרינן לדעתם נתנו לשנותן מאלו לאלו, ואף אנו נאמר דלשנות לגמרי מצרכי עניים לדברים אחרים שאינן מצרכי עניים כלל לא. ומיהו לדידי קשיא לי, דהיאך אפשר לפרש בהנהו ציפי דלתשמיש בית הכנסת לקחום, וכי אפשר לומר דרבה לא ידע דאפילו בית הכנסת עצמה יכולין למכור ולשנות לכל מה שירצו, ומתניתין היא במגילה פרק בני העיר (מגילה כ"ה, ב) שמוכרין בית הכנסת סתם בלא תנאי כדעת חכמים, ומוכרין תבה לקנות מטפחות ומטפחות לקנות ספרים. ומורי רב ז"ל הקשה עליו גם כן, דאי בציפי דבי כנשתא שניקחו לצורך בית הכנסת קאמר, וקא מייתי אביי ראיה להתירן מברייתא דעושין קופה תמחוי, ואם כן כי היכי דלברייתא לא משנין אלא לדבר מצוה אף לציפי דבי כנשתא נמי לא משנין אלא לדבר מצוה בלבד דוקא, והא ליתא, דתשמישי בית הכנסת אפילו לדבר הרשות משנין, ואפילו התנדבו אותן היחידים כל שנשתקע שם בעליהן מהן, וכדאיתא בפרק קמא דערכין. ומה שהביא הרב ז"ל ראיה ממתניתין דשקלים, תירץ מורי הרב ז"ל, דההיא דוקא מדעת הגבאין, ושלא הסכימו בני העיר עליו לשנותו, אבל כשהסכימו לכך בני העיר או הפרנסין הממונים על הצבור משנין ואין ממחין בידם, וכדגרסינן עלה בהדיא בירושלמי דשקלים ואין ממחין ביד הפרנסין, ולדידי קשה לי קצת דהא תנינן בההיא מותר המת ליורשין, ואף על פי שגבו אותן לצורך תכריכי המת וקבורתו והותירו נותנין המותר ליורשין ואפילו הן עשירים, אלמא כבר זכה בהן לצרכו ושל מת הוא להורישו לבניו, ואם כן היאך ישנו אותן לדברים אחרים ואפילו הפרנסין, והרי הן גוזלין את החיים ואת המתים. ואפשר דכל מה שהגבאין גובין על דעת הפרנסין הן גובין ומי שנותן על דעתן הוא נותן והרי זה כאלו התנו בשעת גבויים, וכענין שאמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי הוא דאתי מאי דבעינא עבידנא ביה, ורש"י ז"ל כן פירש דאותן ציפי ממעות הקופה לקחום, משמע דלכל דבר יכולין לשנות ואף על פי שאין בו צורך באותן ציפי ממעות עניים. והרמב"ן ז"ל פירש, דלשנותן לאו לשנותן לגמרי קאמר, אלא ללוותם לצרכיהם קאמר. ואחר מיכן ישלמו, דלפשיעה לא חיישינן, שאין פשיעת הרבים מצויה כפשיעת היחיד, שהיחיד שאמר סלע זו לצדקה שבאת ליד גבאי אינו רשאי לשנות, כדאיתא בפרק קמא דערכין (ו', א) דאמרינן התם האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת לידי גבאי מותר לשנותה, משבאת לידי גבאי אסור לשנותה, ופירוש לשנותה ללוותה, כדמוכח מההיא שמעתא דערכין. וקשיא לי קצת, דהא אף בצבור חוששין לפשיעה, כדאמרינן לעיל (בבא בתרא ג', ב) לא ליסתור איניש בי כנשתא עד דבני בי כנישתא אחריתי, וקא מפרש התם משום דחיישינן לפשיעותא. ואם תאמר דקיימא לן כמאן דאמר התם טעמא משום צלויי אבל לפשיעותא לא חיישינן, לא היא, דהא משמע התם דהלכתא כמאן דאמר דחיישינן לפשיעותא, מדבעא מיניה רבינא מרב אשי גבי זוזי ומנחי מאי, אמר ליה חיישינן דילמא מתרמי מלתא דמצוה ויהבי להו, רמו לבני הדירו הודרי נסירי כשורי מאי, דילמא מתרמי פדיון שבויים, וכל הני ודאי משום חשש פשיעה הוא, דאי משום צלויי כי רמו ליבני ונסירי כשורי מאי הוי, הא ליכא דוכתא לצלויי. וניחא לי, דבית הכנסת שאני דמצוה רבתי היא וצבור צריכי לה תדיר ולפיכך חיישינן בה אפילו לפשיעה דרבים, ועוד דליכא תובעין, אבל מעות צדקה לא חיישינן להו כולי האי, ועוד דאית להו תובעין, שהעניים דוחקין ותובעין.. ומיהו י"ל דנדבת היחיד אין בני העיר רשאין לשנות, שלא על דעתם התנדב אלא לעניים, והיינו דאמרינן בההיא דערכין האומר סלע זו לצדקה משבאת לידי גבאי אינו רשאי לשנותו, ומשמע לא הוא ולא אחר. וההיא דנר ומנורה דאמרינן התם דאם נשתקע שם בעלים ממנה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות, תשמישי בית הכנסת שאני. ואף בזו כתב מורי הרב ז"ל דדוקא כשאין צורך בית הכנסת לה, כגון דאיכא נרות אחרות לתשמישי בית הכנסת. וכן נדבת הצבור שרצו לחלק מיד על הצרה שלא תבא, ובתעניות אין מותר לשנותה, אלא מחלקין אותה מיד, שעל דעת כן התנדבו.
הא דאמרינן מריש הוה עביד מר תרי כיסי, אפשר לפרש לפי מה שאמרנו דיכולין הצבור לשנות לגמרי לכל מה שירצו, דהתם דוקא צבור או הפרנסין, אבל הגבאין שלא מדעת בני העיר או הפרנסין לא, ולפיכך בעי לאתנויי, ואי נמי מחמת נדבת היחידים, וכמו שאמרנו; אבל לפי מה שפירשנו דלשנותן ללוות ולשלם קאמר, הכא דלשנות לגמרי מעניים לעניים אי אפשר בלא תנאי.
Rashba on Bava Batra 8b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
Meiri
קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושין שררה על הצבור בפחות משנים ומתחלקת בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות תמחוי נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה מפני שגבויו וחלוקו שוה והיאך הוא ביאור דבר זה צריך שתדע שהקופה היא נגבית במעות והוא דבר קצוב על כל אחד ואחד וגובין אותה אע"פ שאין שם צורך שעה וכשגובין אותה נותנין אותה לקופה של צדקה עד שיצטרכו לחלקה כלה או מקצתה אבל התמחוי נגבה בתבשיל ומיני מזונות ואינו דבר קצוב שאינו נגבה אלא לצורך שעה וגובין לפי מה שצריך להם וצריכין לקצוב על כל אחד ואחד הראוי לו לפי ראות עיניהם מעתה הקופה אין בגבייתה שום אומדנא והילכך נגבית בשנים ומ"מ אין מוסרין אותה ליחיד שהרי יש שררה בגבייתה וכמו שאמרו ממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת ואין עושין שררה על הצבור בפחות משנים אבל החלוק יש בו אומדנא לפני הטפול ולפי החסרון והצרך וכל שהוא צריך אומדנא ושקול הדעת הוא כדיני ממונות שצריכין בה לבית דין נוטה לילך בו אחר הרוב והתמחוי אף בגבייתו צריך בו לאומדנא ולשקול הדעת ויש גורסין בתמחוי שגבויו וחלוקו הכל בשנים מפני שהוא דבר המתקלקל ונעשה לצורך שעה ולפיכך צריך למהר בדבר ושנים מזדמנים הרבה יותר בנקל משלשה ומ"מ לא מצינו גירסא זו בכל הספרים:
גדולי הרבנים גורסין כגירסת הספרים ר"ל נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה ולא מפני שאף הגבוי יש בו צורך אמדנא שלא נאמר דמיון דיני ממונות אלא לחלוקו ולדעתם אפילו היה התמחוי דבר קצוב אין גובין אותו אלא בשלשה שהתמחוי צריך שיתחלק מיד מתוך שאינו דבר המתקיים ואם גובהו שנים שמא משיגבו וירצו לחלק לא ימצאו שלישי מיד לימנות עמהם והדבר מתקלקל ולחלקו בשנים אי אפשר שהרי כל שבענין חלוקו כדיני ממונות הוא ומתוך כך הצריכו שלשה אף בגבויו אבל לא מצד אומדנא שהגובינא נראה לדעתם שבנדבה היתה הן לקופה הן לתמחוי ואין אומד שלהם לענין הגוביינא מעלה ומוריד ומה שאמרו בתמחוי מפני שגבויו וחלוקו שוה פירושו לשטה זו שהוא נגבה ומתחלק ביום אחד קופה אינה נגבית אלא מערב שבת לערב שבת אבל תמחוי נגבה בכל יום מכיון שאם משהין אותו מתקלקל ונפסד אין ממתינין את גבויו מערב שבת לערב שבת וכן קופה סתמה לעניי העיר אבל תמחוי סתמו אף לעניי עולם:
רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה אע"פ שלא התנו ולשנותן לכל מה שירצו ר"ל שאם גבו קופה וחלקו והותירו ולא הספיק להם תמחוי שגבו לוקחין מדמי הקפה ולוקחים מהם תמחוי וכן אם גבו תמחוי והותירו מוכרין את התמחוי ונותנין דמיו בקפה וזה שאמרו לכל מה שירצו פירשו בו גאוני ספרד לכל מה שירצו ממה שהוא צרך עניים וכעין קפה לתמחוי ותמחוי לקופה ששניהם צרך עניים ואף משניהם לשאר דברים שהם צרך עניים כגון כסות ומדור לעניים אע"פ שאינו ממין קופה ותמחוי הא מ"מ לשנותן לשאר דברים שאינן צרך עניים או אף ליתן לשאר עניים מה שגבו לשם עניים אלו בפרט אסור מפני שהוא גזל עניים ואע"פ שהותירו והוא שאמרו במסכת שקלים מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי וכן מותר עני לאותו עני ר"ל שאם גבו לו והותירו על מה שהוא צריך המותר שלו וכן אמרו למטה בסוגיא זו מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי עולם וחד לעניי מתא כיון דשמעה להא דרב תחליפא דעביד חד ומתני איהו נמי עביד חד ומתני אלמא דוקא בתנאי הא שלא בתנאי לא ואם לא שלא היה יכול לשנות אלא לדבר שהוא צרך עניים שגבו בשבילם מה היה צריך לשנות והלא ריש מתא היה וכל שיש במדינה חכם הממונה על עניניהם הרי הוא רשאי לשנות בכל העיר אלא שהדבר כמו שכתבנו ואין להם לשנות שלא בתנאי אלא לצרך אותם העניים שגבו בשבילם ומ"מ אם היה שם חכם שהכל גובין על דעתו אינו צריך לתנאי הואיל ומחליף לצרכי עניים אע"פ שאינן מעניי אותה העיר כמו שאמרו שם אמר רב אשי אנא לאתנויי ומי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי אתי מאי דבעינא עבידנא ור"ל שאין כאן גובינא לשם פרט אלא לשם כל מי שירצה הוא ליתן לו:
וגדולי המחברים כתבו שאף קופה ותמחוי רשאין בני העיר או חכם הממונה עליהם לשנותן לכל דבר שהוא צרך צבור אע"פ שאינו צרך עניים ויש מביאין קצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו למטה מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנשתא ופירשו בה שהיו ניקחות ממותר עניים ונאמר שם כיון דשמעה להא דתניא רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קפה יתיב אלמא שאף למה שאינו צורך עניים היו משנין אותם ומ"מ אנו מפרשים שלא ממעות עניים ניקחו אלא שהיו מוקדשות לישב שם הבאים לתפלה וכשהיה רבה בא לשם שלא בשעת תפלה לקבוע שם את פרקו לא היה רוצה לישב בהן עד ששמע שכל מה שנגבה לצרך עניים מותר לשנותם לצורך עניים והוציא משם שאף כל מה שנקח או הוקדש לצורך צבור מותר לשנותו ולהשתמש בו לכל מה שירצו בצרכי צבור ופירוש זה נראה לי ברור שאם כדבריהם היאך אמר כל כך להדיא לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא והיאך היה הדבר רגיל כל כך להיות הציפי נקחות ממעות עניים והיה לו לומר פעם אחת נקחו ציפי ממותר עניים ולא רצה לישב בהן שלקיחת הציפי ממותר עניים אינו דבר המצוי כל כך אלא ודאי כך היה שהיו הצבור מקדישין ציפי לישב בשעת תפלה על הדרך שבארנו:
זה שכתבנו שיכולים לשנות מיהא לדבר שהוא צורך עניים אע"פ שלא גבו לאותו דבר כתבו גם כן גאוני ספרד דוקא בצדקות שפוסקין הצבור על עצמן אבל מה שפסקו אחרים או יחיד שפסק צדקה על עצמו או שהקדיש לדבר אחד הוא עצמו יכול לשנותה עד שלא באת לידי גבאי ומשבאת ליד גבאי אסור אא"כ התנה ומ"מ אין בני העיר יכולים לשנותה אף לאחר מותו לשום דבר אע"פ שהוא צרך עניים הואיל ולא לאותו צרך הוקדש ואפילו נתישן הקדש זה ונשתקע שם בעליו ממנו ומה שאמרו ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעלים ממנו מותר לשנותה לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות ואם נשתקע אף לדבר הרשות מותר טעם הדבר מפני שאותו הקדש היה לצרך בית הכנסת ובית הכנסת צרך בני העיר הוא וברשות שלהם הוא שהרי יש להם רשות למכרה אף למשתי ביה שכרא כמו שהתבאר במקומו אבל מה שהוקדש מעיקרו לעניים אין לבני העיר רשות בו כלל לשנותו לדבר אחר ואע"פ שהם מוטלים עליהם מ"מ אינן מוטלים עליהם אלא למה שהם חסרים אבל למה שאינם חסרים אין מוטלים עליהם וכל שמכרוהו בני העיר או שינו בו בטל הוא וחוזר:
מקצת חכמי צרפת כתבו שרשאין בני העיר לשנות קופה ותמחוי אף לדבר שאינו צרך עניים ומ"מ דוקא שלא יפסידו עניים אלא לשעה שכל שהוקדש לעניים צריך שלא יפסידו עניים אא"כ לשעה וכן לדעתם כל הקדש יחיד עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה לאחר שבאת ליד גבאי אסור אא"כ התנה כמו שביארנו ואם מת אותו יחיד אם הוא דבר שאינו לעניים כגון נר ומנורה אם הוא דבר המסויים עד שלא נשתקע שם בעליו לדבר מצוה מותר ואין צריכין להחזיר לדבר הרשות אסור ואם הוא דבר שאינו מסויים או מסויים ונשתקע שם בעליו ממנו מותר אף לדבר הרשות ובלבד שיהא צרך העיר על הדרך שכתבנו לגאוני ספרד ופירשו בתלמוד המערב שכל שהיה שם בעליו כתוב עליו הרי הוא כמי שלא נשתקע שם בעליו ממנו אבל היה הקדש זה של יחיד זה לעניים רשאין בני העיר לדעת זה לשנותו אף לדבר שאינו צרך עניים ומ"מ דוקא לשעה הא מ"מ צריכים הם להשלים ושלא להשהות להם והוא שאמרו בירושלמי ר' חייא אזל לחמוץ יהבו ליה דינרין למיפלג ליתמי וארמלאתא נפק פלגינהו לרבנן ושאל בבית המדרש צריך להפריש תחתיהן או לא והשיבוהו שצריך להפריש תחתיהן ואפילו נתנם על דעה כל בני העיר שאין בני העיר יכולין לגזול נדבתם של אלו כדי ליתן לאחרים ושמא אף גאוני ספרד מודים בה ר"ל שמותר ללות מהם לשעה וכדברי תלמוד המערב:
אף הצדקה כתבו גדולי המחברים שכל שאין נזק לעניים בשהייתה ביד גבאי או שאין שם עניים מותר ללוות מהם ולפרוע בשעת הצרך שאין הצדקה הקדש שיהא אסור ליהנות בה מקצת גאונים כתבו שכל שהקדיש לדבר ידוע ולעניים שאין לבני העיר לשנות אם ראו ראשי קהל או הגזברים נזק או הפסד להקדש בעכובו כגון שהוא קרקע וחוששין למצרן אנס לגזלו וכיוצא באלו וראו תועלת במכירת אותו דבר ליקח בו דבר אחר עושין אנן סהדי שדעת המקדיש לתועלת הקדשו ולא לנזקו וכן כתבו שאם הקדיש ומנה גזברים להתחלק לפי ראות עיניהם הרי הניח הקדשו למראית עיני המנהיגים ומחלקים במה שירצו ודברים אלו כלם מסורים לפרטי דבריו של מקדיש ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:
רשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ר"ל לקוץ להם שער לכל דבר שירצו אפילו ללחם ולבשר ולשאר הדברים וכן על המדות ר"ל להוסיף על המדות או לפחות בהן או לקוץ שער לשכר הפועלים בכל אומנות שירצו ויהא אחר תנאי זה כל סתם מקח וממכר ומשא ומתן וכל סתם שכירות על פי התנאי ולא עוד אלא שרשאין להסיע על קיצתן ר"ל להסיע עצמן מדין תורה ולהתנות על עצמם שכל שיעבור על תנאי מתנאיהם שיתחייב בקנס כך וכך ומוציאין אותו הקנס ממנו בבית דין על דרך מה שאמרו הפקר בית דין הפקר וכמו שנאמר וכל אשר לא יבא בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה או שיתחייב מלקות או נדוי הכל לפי תנאם וכן אפילו בני אומנות אחת רשאין לפסוק דבר ביניהם בעניני אמנותם שלא ברשות בני העיר כגון שלא יעשה אחד ביום חברו וכיוצא באלו ומשיעבור על כך שיתחייב בכך וכך ומ"מ יראה לי שאין בני אומנות אחת רשאין לעשות קיצת שער בעניני אמנותם בלא רשות בני העיר שהרי מפסידין בני העיר בכך שלא כדין אף זה שבארנו בבני אמנות אחת שרשאים להתנות ביניהם שלא יעשה אחד ביום חברו ולחייב את העובר בקנס ידוע בלא רשות אנשי העיר וגדוליה יתבאר למטה דוקא במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן דרכי המדינה אבל אם יש שם חכם חשוב אין יכולין לענוש ולהפסיד אלא מדעת החכם ואם הענישו חייב המעניש לשלם ומ"מ דוקא חכם שהוא פרנס וממונה על מעשה העיר לפשפש בהם ולתקן את המעוות אבל שאר תלמידי חכמים אין להם כלום בדבר זה וכן כתבו גאוני ספרד יש אומרים ואף בבני העיר כלם הדין כן שאם יש שם אדם חכם וממונה על כך אין תנאם כלום אא"כ ברשותו וכן פירשוה רוב מפרשים ולא יראה לי כן אלא בפרטי העיר כגון בני אמנות או אמניות אבל כלל העיר יראה שאף הם מתנים שלא ברשותו שהרי אף הם יכולים לבטל את מנויו יש אומרים שאף בני אמנות אחת אם היה תנאי זה ברשות כל בני אותה אמנות יש לה קיום אף בלא רשות חכם ולא נאמר דין אדם חשוב אלא בשהתנו על עצמם שנים או שלשה או מקצת בני האמנות לבד והוא שנאמר במעשה זה האמור למטה על ענין זה הנהו תרי טבחי דאתנו בהדדי דכל דעביד ביומא דחבריה לקרעיה למשכיה אזל חד עבד ביומא דחבריה וקרעינהו למשכיה אתו לקמיה דרבא חייבינהו לשלומי דכל דאיכא אדם חשוב לאו כל כמניהו דמתנו ומאחר שלא נזכר מעשה אלא בשנים יראה להם שאילו היו כלם בעצה אחת על כך אין הדין כן ואין הדברים נראין:
4 more comments on this page.
Meiri on Bava Batra 8b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה אכפייה לרב נתן כו' ואר"ת דהאי כפייה בדברים כו' ועוד תירץ דהכא קבלו עליהם כו' עכ"ל ק"ק דא"כ מאי מייתי ראיה מהכא לההיא דממשכנין כו' ואי מיירי נמי בכי האי גוונא א"כ ל"ל לפלוגי בין אמיד ולא אמיד הוי ליה לפלוגי בין קבלו עליהם ללא קבלו עליהם או בין כפיית דברים לכפייה אחרת ויש ליישב וק"ל:
Chidushei Halachot on Bava Batra 8b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Maharam
רש"י ד"ה שגבויה וחלוקה שוים וכו' משמע מדברי רש"י דהא דקתני בברייתא תמחוי בכל יום הוא טעם על מה שנגבית בג' אבל האשר"י מפרש בענין אחר ולפירושו הא דקתני בתר הכי תמחוי בכל יום הוא ענין בפני עצמו:
תוס' ד"ה ומתחלקת בג' וכו' וא"ת מהאי טעמא נמי תהא נגבית בשלשה וכו'. ר"ל דהשתא בהקושיא סלקא אדעתייהו להתוס' דהשנים הגבאים הם מטילים ומעריכים על כל אחד ואחד מבני העיר כמה יתן וא"כ הגבייה הוי נמי כמו דין ולכך מקשו ותהא נמי נגבית בג' לכך פירש ר"ת לפי שהיה ידוע וכו' ולא היה כאן שום הערכה לכך לא היו צריכים להיות שלש:
ד"ה ולשנותו לכל מה שירצה וכו' הכא שבני העיר משנים אותה שאני ר"ל וכל מקום דקתני אסור לשנותה לדבר הרשות היינו הגבאים אבל הצבור יכולים לשנות וכי תימא אם כן הא דקתני עד שלא באת ליד הגבאי מותר לשנותה פירוש הנודר הוי נמי אפי' לדבר הרשות והא חייב לקיים נדרו פירוש שמותר ללותו ולשנותו לדבר הרשות ולפרוע אחר כך פרוטה אחרת במקומה:
בא"ד וכן היה ר"ת נוהג וכו' ובאשר"י גורס וכן התיר ר"ת וכו' לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותה ר"ל וה"ה כל הצדקות נותנים אותן על דעת בני העיר לכך יכולין בני העיר לשנותן אפילו לדבר הרשות ועיין באשר"י ותמצא מבואר באריכות:
ד"ה כי הא דרבא אכפיה אחר הוה עמו וכו' ד"ל שלא רבא לבדו אכפיה אלא היה עוד איש אחד עם רבא שהיה ג"כ ממונה על הצדקה ושניהם כפאוהו והא דלא השיב ליה הגמרא ונימא רבא ופלוני כפאו וכו' משום דאותו איש אחד לא היה גדול במעלה כמו רבא ואין זה כבודו של רבא לומר רבא ואותו פלוני כפאו וכו' וק"ל:
ד"ה אכפיה לר' נתן וכו' ולריצב"א נראה כו' היינו דאין נענשין וכו' ר"ל שאם לא כפאו אותו הב"ד עד שיקיים אותה המצוה אין מקבלין עונש על זה אבל מכל מקום מצוה וחיוב עליהם לכוף אותו לקיים וא"כ אתי שפיר דרבא אכפיה לר' נתן וההיא דכל הבשר דאמר שבקיה דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מוזהרין עליה ה"פ אינכם מוזהרים להכריחו ולהכותו עד שתצא נפשו עד שיעשה כשאר מצות וכו' אלא שיש עוד לדקדק דבזה החלוק לחוד היה מתורץ הכל ונימא הכי דהא דקאמר בפרק כל הבשר כל מצוה וכו' היינו שאין לבית דין להכריחו ולהכותו עד שתצא נפשו עד שיעשה אבל מכל מקום מוזהרים לכופו כפייה בעלמא שיקיים המצוה ולכך כפייה רבא לרבי נתן ולמה הוצרכו התוס' לפרש דהא דאין בית דין מוזהרין היינו דאין נענשין ונראה משום דבין הלשון של הברייתא משמע כן דלישנא דאין בית דין מוזהרין עליה משמע דאין מוזהרין עליה כלל לא כפייה גדולה ולא כפייה קטנה לכך הוצרך לפרש דאין מוזהרין הוי פירושו דאין נענשין אפילו אם לא כפאו איתו כלל. והא בהא תליא דכיון דאין נענשין אין מוזהרין להכריחו ולהכותו עד שתצא נפשו כשאר מצות עשה ולכך אמר שם בההיא דכל הבשר שבקוהו אבל מכל מקום כפייה קטנה חייבים לכופו ולכך אכפיה רבא לרבי נתן וק"ל:
Maharam on Bava Batra 8b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Shita Mekubetzet
ולשנותן לכל מה שירצו כתב הרא"ה וזה לשונו דדוקא לצרכי עניים כגון כסות ומדור וכיוצא בו אבל לדברים אחרים שאין מצרכי עניים לא דכל דנגבו לצורך עניים לעניים הוא ואפילו הותירו כדתנן במסכת שקלים מותר עניים לעניים מותר שבוים לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו והילכך המשנה אותם לדברים אחרים הרי גוזל העניים. ועוד הביא הרב ז"ל ראיה מדאמר אביי לקמן מריש הוה עבד מרי תרי כיסי חד לעניי דעלמא וחד לעניי מתא כיון דשמעה להא דרב תחליפא בר אבדימי דהוה עבד חד ומתנה איהו נמי עבד חד ומתני דאלמא תנאה בעי ואמאי והא רביה ריש מתא הוה ואפילו הכי אי לא אתני לא הוה מצי לשנויי אלא לאו שמע מינה דאין להם רשות כלל לשנותן רק לצרכי עניים. והא דקתני רשאים לשנותו לכל מה שירצו (עניים) לאו דוקא אלא לכל מה שירצו מצרכי עניים ואף על פי שהיתה אותה צדקה צדקת בני אותה העיר כל שכן אם פסקו אותה בני עיר אחרת או שפסק אותה יחיד שאם פסקה אותה אחרים או יחיד אין להם רשות לשנותה לכל מה שפסקו הם. ודאמרינן בריש פרק קמא דערכין ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת שאם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות הני מילי צרכי בית הכנסת שאפילו בית הכנסת עצמה יכולין למכור שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ואפילו למשתי ביה שכרא. והא דקאמר מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי הוה קא יתיב ופירש הוא ז"ל שלא נלקחו אותם ציפי מקופת צדקה אלא לצרכי בית הכנסת ועכשיו העמידום בבית המדרש ומעיקרא סבר דאין לשנות מדבר לדבר כלל ואפילו צרכי בית הכנסת והשתא סבר דמשנין ממה שלקחו הצבור לצרכיהם לצורך לישב עליהם בבית הכנסת לצורך אחת לישיבת בית המדרש. ויש גורסים בההיא בהדיא לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא בבי מדרשא וכן הוא בהלכות הריא"ף ז"ל. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו מאותה ראיה עצמה שהביא הוא ז"ל דתרי כיסי דההיא אפילו לדבריו אפילו לא התנה הרי לא הוי שינויו אלא מעניים לעניים והרי הוא כקופה ותמחוי שזה לעניי העיר וזה לעניי עולם ואפילו הכי משנים מאלו לאלו ואפילו בלא תנאי. ואני אומר כי אפשר לרב ז"ל לתרץ דדוקא בני העיר אבל הגבאים מדעת עצמם כלל לא אלא אם כן התנו. ואם תאמר אם כן איזו ראיה יש לומר ממנה לבני העיר דדילמא בני העיר שאני דכחם יפה ויכולים לשנות לכל מה שירצו על כרחן טעמא מאי משום דסתמן לדעתן הם מקדישים ונותנים כשירצו הם ישנו אם כן אף הגבאים כן משנין מן העניים. מיהא דאף אם אנו נאמר דסתם מי שנותן ליד הגבאים לדעת הגבאים הם נותנים לפרנס את העניים לדעתם בין בני העיר בין עניי עולם ומכל מקום מדלא משנין הגבאים מדעת עצמם מעניי מתא לעניי עולם שמע מינה דלא אמרינן לדעתן נתנו לשנותן מאלו לאלו ואף אנו נאמר דלשנות לגמרי מצרכי העיר לדברים אחרים שאינם מצרכי עניים כלל לא. ומיהא לדידי קשיא לי האיך אפשר לפרש בהנהו ציפי דלתשמיש בית הכנסת לקחום וכי אפשר לומר דרבה לא ידע דאפילו בית הכנסת עצמה יכולים למכור ולשנות לכל מה שירצו ומתניתין היא בפרק בני העיר שמוכרים בית הכנסת סתם בלא תנאי כדעת חכמים ומוכרים תיבה לקנות מטפחות ומטפחות לקנות ספרים ומורי הרב ז"ל הקשה עליו גם כן דאי בציפי דבי כנישתא שנלקחו לצורך בית הכנסת קאמר וקא מייתי אביי ראיה להתירן מברייתא דעושים קופה תמחוי אם כן כי היכי דלברייתא לא משנינן אלא לדבר מצוה אף ציפי דבי כנישתא נמי לא משנינן אלא לדבר מצוה דוקא והא ליתא דתשמישי בית הכנסת אפילו לדבר הרשות משנין ואפילו התנדבו אותם היחידים כל שנשתקע שם בעליהם מהם וכדאיתא בפרק קמא דערכין ומה שהביא ראיה הרב ז"ל ממתניתין דשקלים תירץ מורי הרב ז"ל דההיא דוקא מדעת הגבאים ושלא הסכימו עליו בני העיר לשנותם אבל הסכימו לכך בני העיר או הפרנסים הממונים על הצבור משנים ואין ממחים בידם וכדגרסינן עלה דההיא בירושלמי דשקלים ואין ממחין ביד הפרנסים הרשב"א ז"ל. והר"ר יונה דחה לאותה ראיה דשקלים דהתם בשלא הוצרכו לשנות קאמר אבל אם ראו צורך שעה לשנות שאין להם ממקום אחר ודאי משנים וכמו ששנו בירושלמי עלה דההיא מתניתין דשקלים ואין ממחין ביד הפרנסין כלומר שאם נראה לפרנסין צורך שעה יכולים לשנות שלא ליתן מותר עניים לעניים. וכן נראה לי דודאי אינה ראיה שאף לדבריו יכולים לשנות מעני לעני כדקתני הכא ורשאין לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה והיינו שינוי מעני לעני שהרי אמרו תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר והתם קתני מותר עני לאותו עני שאין רשאים לשנותו לעני אחר אלא לאו שמע מינה דלא אתמר התם אלא לכתחלה כשאין שם צורך שעה כדברי ה"ר יונה ז"ל. עד כאן משטה לא נודעה למי. ולדידי לא קשיא לי קצת דהא תנינן בההיא מותר המת ליורשיו אף על פי שגבו אותם לצורך תכריכי המת וקבורתו נותנים המותר ליורשיו ואפילו הם עשירים אלמא כבר זכה בהם לצרכו של מת ושלו הוא להורישו לבניו ואם כן האיך ישנו אותם לדברים אחרים ואפילו הפרנסים והרי הם גוזלים את החיים ואת המתים. ואפשר דכל מה שהגבאים גובים על דעת הפרנסים הם גובים ומי שנותן על דעתם הוא נותן והרי זה כאלו התנו בשעה שהם גובים וכענין שאמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי אתי מאי דבעינא עבידנא ביה. ורש"י ז"ל פירש כך דאותם ציפי ממעות קופה לקחום ושמע מינה דלכל דבר יכולים לשנות ואף על פי שאין בו צורך. והרמב"ם ז"ל פירש דלשנותה לאו לשנותה לגמרי קאמר אלא ללותם לצרכיהם ואחר מכאן ישלמו דלפשיעה לא חיישינן שאין פשיעת הרבים מצויה כפשיעת היחיד שהיחיד שאמר סלע זו לצדקה משבא ליד גבאי אינו רשאי לשנותו כדאיתא בפרק קמא דערכין ואמרינן התם האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה ופירוש לשנותה ללוותה כדמוכחא ההיא שמעתתא דערכין. וקשה קצת דהא אף בצבור חוששים לפשיעה כדאמרינן לעיל לא ליסתיר איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי וקא מפרש התם דחיישינן לפשיעותא ואם תאמר דקיימא לן כמאן דאמר התם טעמא משום צלויי אבל משום פשיעותא לא חיישינן לא היא דהא משמע התם דהלכתא כמאן דאמר דחיישינן לפשיעותא מדבעא מיניה רב הונא מרב אשי גבי זוזי ומנחו מאי אמר ליה חיישינן דילמא מתרמי מילתא דמצוה ויהבי להו שריגי ליבני והדרי הודרי נסורי כשורי מאי דילמא מתרמי פדיון שבוים וכל הני ודאי משום חשש פשיעה נינהו דאי משום צלויי כי נמי איכא ליבני וכשורי מאי הוי הא ליכא דוכתא לצלויי. וניחא לי דבית הכנסת שאני דמצוה רבתי הוא ורבים צריכים לה תדיר ולפיכך חיישינן בה ואפילו לפשיעה דרבים ועוד דליכא תובעים אבל מעות דצדקה לא חיישינן בהו כולי האי ועוד דאית להו תובעים שהעניים דוחקים ותובעים. ומיהו יש לומר דנדבת היחיד אין בני העיר רשאין לשנותה שלא על דעתן התנדב אלא לעניים והיינו דאמרינן בהאי דהאומר סלע זו לצדקה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה ומשמע לא הוא ולא אחר וההיא דנר ומנורה דאמרינן התם דאם נשתקע שם בעליה ממנה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות תשמישי בית הכנסת שאני ואפילו בזו כתב מורי הרב ז"ל דוקא כשאין צרכי בית הכנסת לה כגון דאיכא נרות אחרים לתשמישי בית הכנסת. הרשב"א ז"ל. ומסתברא דכי אמרינן ולשנותן לכל מה שירצו לאו בנדבת בני העיר דוקא קאמרינן אלא אפילו יחיד הפוסק צדקה ומסרה לפרנסי צבור מסתמא על דעתם התנדב ורשאים לשנותה. וראיה לדבר מדתניא בתוספתא דמסכת מגילה הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסים רשאין לשנותה לדבר אחר משזכו הפרנסים אינו ראוי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתם אלמא דמדעת הפרנסים מיהא אפילו יחיד רשאי לשנותה דהא הפוסק צדקה דיחיד משמע והוא הדין לפרנסים עצמן שמשנים אותם שהרי הכל תלוי בדעתם. והכי נמי מוכח בפרק קמא דערכין דבני העיר רשאין לשנות אפילו נדבת היחיד דאמרינן ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת אם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות וליכא למימר דצרכי בית הכנסת שאני לפי שאף בית הכנסת עצמו מוכרים אפילו למשתי ביה שכרא דכי אמרינן הכי הני מילי בבית הכנסת דידהו אבל יחיד שהתנדב מנורה או נר אי אמרינן שלא על דעתם היה מתנדב מה להם לשנותה אלא ודאי טעמא דמילתא כדאמרינן שכל המתנדב ומוסר לפרנסי צבור על דעתם הוא מתנדב. הר"ן ז"ל. וכן נדבת צבור שעשו לחלק מיד על הצרה שלא תבא ובתעניות אין מותר לשנותה אלא מחלקים אותם מיד שעל דעת כן התנדבו. הא דאמרינן מריש הוה עבד מרי תרי כיסי אפשר לפרש לפי מה שאמרנו דיכולים הצבור לשנות לגמרי לכל מה שירצו התם דוקא צבור או הפרנסים אבל הגבאים שלא מדעת בני העיר או הפרנסים לא ולפיכך בעי לאתנויי. ואי נמי מחמת נדבת היחידים וכמו שאמרנו אבל לפי מה שפירש לשנותן ללות ולשלם קאמר הכא דלשנות לגמרי מעניים לעניים אי אפשר בלא תנאי. הא דאמרינן היכא דאיכא אדם חשוב לא כל כמינייהו דאתנו פירש הרא"ם ז"ל אדם חשוב ממונה על הצבור. וכתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דמילתא משום דאיכא פסידא ללקוחות דמייקרי תרעא. עוד כתב דמשמע דהיכא דליכא אדם חשוב וגם כן במילתא דליכא פסידא דהוי תנאיהו תנאה דוקא כדאתנו כל טבחי מתא אי נמי כל בני אותה אומנות שבעיר דהוו להו באומנותן דבני העיר לגמרי הוא הא תרי ותלת דמתני במאי קנו ושותפים שאמרו כל מקח שבא לידינו יהא הריוח בינינו במאי קנו שאלו במתניתין באומנותן לאמצע. יש לומר נעשו שכורין זה לזה כדאמרינן בפועל ששכרו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה אין יכולים לחזור בהם. אלא מקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה ואם תאמר נעשה כמגביה מציאה לחברו במה קנה שלא יחזור בו ויקח לעצמו ומה ששנינו בתוספתא רשאים הצמרים והצבעים לומר כל מקח שיבא בעיר נהיה כלנו שותפים בו ורשאין הנחתומים לעשות רגיעה ביניהם כל זה בתנאי כל האומנים הוא. וכן כתוב גם משם הרב אלברצלוני וזה לשונו דדוקא בתנאים כל האומנים היא. ופירוש רגיעה חלוקת הרגעים לומר עשה אתה ברגע פלוני ואני אעשה ברגע שניה. ואני אומר דדין פועל ודין השותפים אחד הוא בכל דבר שיש בו מעשה כגון שנשתתפו בין מה שיקנו או מה שירויחו או במציאותיהן דהיינו ודאי מגביה מציאה לחברו נעשו שלוחים זה לזה או שכורין דבשכר שזה מקבל עליו לקנות ולהגביה בשבילו והילוכן ודיבורן היינו שכרן והוה ליה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון וכיוצא בזה והילכך כל שלא חזרו בהם ממש כל שקנה זכה בו חברו בחלקו עד שיחזור בו בפירוש ואפילו אמר אני זכיתי בה תחלה שחזרתי בי אינו נאמן שאם כן אף הפועל שנשכר ללקט מציאות יאמר כן ונאמין אותו אלא שהפועל אף על פי שיכול לחזור בו ואפילו בחצי היום סתמא דמילתא כל שלא חזר בו בפירוש על דעת תנאו ושכירותו הראשונים הוא עושה ואם חזרו בהם בפירוש בין שותפים בין פועלים יכולים לחזור בהם ואפילו נתקבלו שכר ואפילו התחילו במלאכה שאין התחלת מלאכה עושה דבר לגבי חזרת בעל הבית כדאיתא בפרק השוכר את האומנים והני מילי בכל דבר שיש בו מעשה כמו שביארנו אבל במניעות כגון שהתנו שלא יעשה זה ביומו של זה הא ודאי לא שייך בשותפים אלא בתנאי בני העיר אי נמי בתנאי כל אומני בני העיר וכמו שכתב הרב ז"ל דבמה נשתעבדו שלא לעשות כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. וכתב הר"ר יונה ז"ל בעליות וזה לשונו דדוקא כשאין הפסד לעניים באותו שינוי שאם לא היו משנין לא היו מוסיפים בכך קצבתם לעניי העיר לפי שקצבה ידוע נותנים להם ואם ישנו מן הקופה לצרכי צבור כמו כן יחזרו ויגבו מן הצבור לצורך העניים כמנהגן לגבות להם הקצבה הידועה להם אבל אם גבו לצורך העניים לפי שעה כגון שמטה ידם בשנת בצורת וכיוצא בו ולא היו יודעים כמה עניים יש בעיר וגבו להם יותר מן הצריך ודאי אין להם לשנות אותו מותר לצרכי צבור ולא לפסוק את העניים כיון שאינם רגילים לגבות להם קצבה ידועה לזונם אלא שעשו כן. והא דגרסינן בערכין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה פירוש אסור ללותם דהכי מוכח סוגיא דהתם וכל שכן לשנותה ממש לצרכי צבור התם נמי לפי שאותה הסלע שהתנדב היחיד יש בה מותר לעניים והיא נוספת על הקצבה שמחלקים להם הצבור ושמא יאחרו מלפרעה וניחא להו לעניים לחלקם להם מיד. ובהך סברא מיפרקא הא דאמר אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסי כו' עד איהו נמי עביד חד ומתני וקשיא לן עלה למה ליה אתנויי עם המתנדבים שהרי רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ולשנותה לכל מה שירצו וסתמו של דבר רבה היתה בידו רשות להתנדב כפי דעתו בענין הצדקה ובמקומם היה יכול לשנות לכל מה שירצה ולפי מה שפירשנו לא קשה ולא מידי כי במה שהיה משנה הכיס מעניי עיר לעניי עולם לא היה משתלם להם לפי שלא היו בני העיר מחלקים לעניי עולם תמחוי אלא שהיחידים התנדבו להם. ועוד נראה לי דכי אמרינן דרשאין לשנותה לכל מה שירצו דוקא כגון שנתאספו להתנדב לצדקה כדי לספק צרכם לעניים לחדש או לשני חדשים ועלתה הנדבה למנה או למאתים ונמצא שמספיק להם חצי החילוק לאותו זמן ולפיכך יכולים לשנות המותר לצרכיהם כל זמן שיסכימו בני העיר או הפרנסים על כך וכשיעבור אותו זמן יחזרו ויגבו להם כמשפטם אבל אם התאספו לעשות צרקה ולחלקה כולה לעניים לאלתר ודאי אין רשאין לגזול את העניים ולשנות מקצת הצדקה לא לצרכיהם ולא למצוה אחרת ומה שהן רשאין לעשות תמחוי קופה וקופה תמחוי לפי שלא נגבית התמחוי אלא לתת לעניי עולם כדי מזון שתי סעודות וכיון שהותיר רשאין לעשותו קופה ושוב ישובו כאן עניי עולם ויחזרו ויגבו להם מן התמחוי כמשפטם.
אכפייה לרב נתן בר אמי לתירוץ רבינו תם ז"ל קמא קשה דמייתי הכא ממשכנים על הקופה משמע דכופין ממש. ושמא ממשכנים על ידי כפיית דברים קאמר. גליון תוספות.
על מה שהקשו בתוספות בשם רשב"א מהא דתנן במסכת פאה מי שיש לו מזון שתי סעודות כו'. שמא יש לומר דאיירי בעני הנשאר בעיר ואינו רוצה לצאת לדרך ולכשיצא מלוה סעודה בהדיה. גם זה מגליון תוספות.
עלה בידינו קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושים שררה כו' וזה שררה היא שממשכנים על הצדקה את הידועים שידם משגת כו' ומתחלקת בשלשה שהוא דמי לדיני נפשות. במה דברים אמורים שנגבית בשנים היכא שהדבר קצוב כבר כמה נותן כל אחד כו' ככתוב בתוספות. ואדם אחד נאמן על הקופה. ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קפה ולשנותה לכל צרכי צבור במה דברים אמורים כגון שגבו צבור לפרנס את העניים ולחלק להם די סיפוקם לחדש או לשני חדשים ונמצא הגבוי יותר על הצריך להם כי לא נתנו אלא על דעת להשלים חוקם ודי סיפוקם רשאי לשנות המותר לכל מה שירצו כשהסכימו בני העיר לשנותה או שהסכימו על כן פרנסי העיר הממונים על הצבור אבל אין הגבאי רשאי לעשות כך אלא שנותן גם המותר לעניים כמו ששנינו במסכת שקלים מותר שבוים לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי. ובירושלמי אמרו על מתנה זו אין ממחים ביד הפרנסים פירוש שאם הסכימו לעשות מותר העניים לצרכי צבור רשאים אבל אם הסכימו הצבור להרבות בצדקה בזמן התענית ובימי התשובה כדי לחלק הכל לעניים ודאי אין רשאים לגזול את העניים ולשנות מעות הצדקה לצרכיהם. וכשהם רשאים לשנות תמחוי קופה לפי שלא גבו התמחוי אלא כדי ליתן לעניי עולם כדי פרנסתם לשתי סעודות וכשהותירו רשאים לשנותה לכל מה שירצו וכל זמן שיבואו עניי עולם חוזרים וגובים להם התמחוי ואם גבו בני העיר לקופה של צדקה כדי ליתן דבר קצוב בכל שבוע לעניי העיר רשאים לשנות המותר לכל צרכיהם וכשיצטרכו העניים יחזרו ויגבו להם כמשפטם ואין חוששים לפשיעה שמא יתעצלו מלגבות להם בעת הצורך. ובמסכת ערכין אמרו אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת לידי גבאי מותר לשנותה ללותה שתהא באחריותו עד שיבואו ויתן להם משבאת לידי גבאי אין לו רשות בה. וגם בני העיר אין להם רשות ללוה צדקה שהתנדבו היחידים מעצמם והביאו לידי גבאי עד שיבואו עניי העיר ויתנו להם כיון שלא נגבית על דעת צבור מה זכות יש להם בה. וישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה לדבר הרשות עד שלא נשתקע שם בעלים ממנה אבל לדבר מצוה מותר וכן מפורש במסכת ערכין. ודברים הללו כשאינם צריכים לאותו נר או מנורה שיש בבית הכנסת נרות ומנורות בכל מה שהם צריכים להדליק בהם ולפיכך מותר להם לשנות היתרות מהם לכל מה שירצו שהמתנדבים על דעת צבור הם מתנדבים. עליות ה"ר יונה ז"ל.
Shita Mekubetzet on Bava Batra 8b · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain
Gilyon HaShas
תוס' ד"ה כי כו' מפני כבודו של רבא וכעין דאיתא בר"ה דף כב ע"ב גיטין דף ג ע"ב סנהדרין דף יא ע"ב:
Gilyon HaShas on Bava Batra 8b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Ben Yehoyada
שְׁמַע מִינָהּ 'מִצְוָה רַבָּה', פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים הוּא. נראה לי בס"ד מִצְוָה רַבָּה [348] עולה מספר חָמֵשׁ [348] רמז הפודה את השבוי פודה כל חמש חלקים שבנפשו שהם נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה].
"וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ", זֶה דַּיָן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְגַבָּאֵי צְדָקָה (דניאל יב, ג). נראה לי בס"ד הָרָקִיעַ ביום מגולה ובלילה מכוסה כי וילון נכנס שחרית ויוצא ערבית, וְכֵן הַדַּיָּן לפעמים מכוסה כאשר יראה דין מרומה יכסה עצמו ולא ידון אותו ולפעמים מגולה בשאר דינים חייב להורות הוראה בהם דכתיב לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א, יז) מלשון אֹגֵר בַּקָּצִיר (משלי י, ה). וְכֵן הַגַּבַּאי לפעמים מכוסה כאשר ימצא עניים שאינם מהוגנים ולוקחים בחזקה יכסה עצמו מהם ולפעמים מגולה שיגלה עצמו וימציא עצמו לפני עניים מהוגנים כדי שיבקשו צרכם ויתן להם.
"וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד", אֵלּוּ מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת (דניאל יב, ג). נראה לי בס"ד הטעם דדימה אותם לכוכבים יען כי הכוכבים נראין לעינינו קטנים מן השמש אך באמת הם גדולים יותר אלא כי מחמת גובהן נראין קטנים וכן זה המלמד תינוקות שהוא מלמד אבג"ד ונקודות וטעמים ומקרא הוא אינו נחשב כל כך בעיני הבריות אך באמת מעלתו גדולה מאד יען כי הוא מלמד להבל שאין בו חטא והוא מלמד הראשית של התורה וכל המלמד ילדים קטנים ביותר מעלתו גדולה יותר ובעיני בני אדם נחשב לקטן יותר ונמצא הם דוגמת הכוכבים דנראין קטנים מהשמש והם באמת גדולים יותר מן השמש.
וְ'רַבָּנָן' מַאי? אָמַר רַבִינָא "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה, לא). נראה לי בס"ד הטעם דדימה אותם לשמש כי ידוע דהשמש יש לה נגדיי למהלך שלה הטבעי ועם כל זה הולכת כמנהגה לקיים דבר ה' אשר צוה עליה במהלך זה וכן תלמידי חכמים עוסקים בתורה ימים ולילות ואף על פי שעסק זה הוא נגדיי לחומר האדם וטבעו שהם נצרכים לעסק של צורך פרנסתם ופרנסת בני ביתם אין משגיחים ואינם שמים לב על עסק הגשמי וכמו שאמר אותו חכם מחכמי התלמוד לאשתו בלכתו ללמוד תורה ואמרה לו אשתו הני ינוקי מאי אעביד להו [ילדיך מה אעשה להם לפרנסתם] אמר לה מי שלמי קני מאגמא [האם אין ירקות בר שתוכלי לאסוף כדי להאכילם] (עירובין כב.). או יובן דימה אותם לשמש דאף על גב דאינו מאיר לנו בלילה הנה הוא מאיר מעבר השני שכנגדינו דכאן לילה ושם יום כן התלמידי חכמים אף על פי דישנים בלילה על מטתם נפשם עולה למעלה ומאירה באור תורה אשר לומדת בישיבות של מעלה. או יובן דימה אותם לשמש כי כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם וכנזכר בגמרא (יומא כג.) וכן אמר התנא וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ (משנה אבות ב, י) ולכן דימה אותם לשמש שחום שלה שורף.
Ben Yehoyada on Bava Batra 8b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Bava Batra, daf 8, Amud Bet, about 532 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 15 words
Opens “פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם מִצְוָה רַבָּה הִיא.…”
- Segment 255 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: מְנַָא…”
- Segment 333 words
Opens “חֶרֶב קָשָׁה מִמָּוֶת – אִי בָּעֵית אֵימָא…”
- Segment 430 words
Opens “רָעָב קָשֶׁה מֵחֶרֶב – אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא:…”
- Segment 524 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: קוּפָּה שֶׁל צְדָקָה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם,…”
- Segment 618 words
Opens “תַּמְחוּי נִגְבֵּית בִּשְׁלֹשָׁה, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה; שֶׁגִּבּוּיָהּ וְחִלּוּקָהּ…”
- Segment 722 words
Opens “תַּמְחוּי – לַעֲנִיֵּי עוֹלָם, קוּפָּה – לַעֲנִיֵּי…”
- Segment 814 words
Opens “וְרַשָּׁאִין בְּנֵי הָעִיר לְהַתְנוֹת עַל הַמִּדּוֹת, וְעַל…”
- Segment 922 words
Opens “אָמַר מָר: אֵין עוֹשִׂין שְׂרָרוֹת עַל הַצִּבּוּר…”
- Segment 1022 words
Opens “שְׂרָרוֹת הוּא דְּלָא עָבְדִי, הָא הֵימוֹנֵי מְהֵימַן…”
- Segment 1136 words
Opens “מַאי שְׂרָרוּתָא? דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה…”
- Segment 1221 words
Opens “לָא קַשְׁיָא; הָא דַּאֲמִיד, הָא דְּלָא אֲמִיד.…”
- Segment 1325 words
Opens “״וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וְגוֹ׳״; ״הַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ…”
- Segment 1458 words
Opens “בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ״ –…”
- Segment 158 words
Opens “וְרַבָּנַן מַאי? אָמַר רָבִינָא: ״וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ…”
- Segment 1654 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: גַּבָּאֵי צְדָקָה אֵינָן רַשָּׁאִין לִפְרוֹשׁ…”
- Segment 1737 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: גַּבָּאֵי צְדָקָה שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים…”
- Segment 1848 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ לָא הֲוָה יָתֵיב מָר…”
Sages named on this page
- Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim
Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…
Source: Bava Batra 8b · Segment 15 — “וְרַבָּנַן מַאי? אָמַר רָבִינָא: ״וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ״.”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Bava Batra 8b · Segment 14 — “…רַב: כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת. דְּרַב אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Bava Batra 8b · Segment 18 — “אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ לָא הֲוָה יָתֵיב מָר אַצִּיפֵּי דְּבֵי…”
Original text
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן דְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִם מִצְוָה רַבָּה הִיא? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה׳, אֲשֶׁר לַמָּוֶת – לַמָּוֶת, וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב – לַחֶרֶב, וַאֲשֶׁר לָרָעָב – לָרָעָב, וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי – לַשֶּׁבִי״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמְאוּחָר בְּפָסוּק זֶה קָשֶׁה מֵחֲבֵירוֹ.
Rava said to Rabba bar Mari: Concerning this matter that the Sages stated, that redeeming captives is a great mitzva, from where is it derived? Rabba bar Mari said to him: As it is written: “And it shall come to pass, when they say to you: To where shall we depart? Then you shall tell them: So says the Lord: Such as are for death, to death; and such as are for the sword, to the sword; and such as are for famine, to famine; and such as are for captivity, to captivity” (Jeremiah 15:2). And Rabbi Yoḥanan says: Whichever punishment is written later in this verse is more severe than the one before it.
חֶרֶב קָשָׁה מִמָּוֶת – אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא, וְאִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא. אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא – הַאי קָא מִינַּוַּול, וְהַאי לָא קָא מִינַּוַּול. וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא – ״יָקָר בְּעֵינֵי ה׳ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו״.
Rabbi Yoḥanan explains: The sword is worse than death. If you wish, say that this is learned from a verse; if you wish, say instead that it is derived by way of logical reasoning. If you wish, say that this is derived by way of logical reasoning: This punishment, i.e., death by sword, mutilates the body, but that punishment, i.e., natural death, does not mutilate it. And if you wish, say that the fact that the sword is worse than death is learned from a verse: “Precious in the sight of the Lord is the death of His pious ones” (Psalms 116:15).
רָעָב קָשֶׁה מֵחֶרֶב – אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: הַאי קָא מִצְטַעַר, וְהַאי לָא קָא מִצְטַעַר. אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא: ״טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב״. שֶׁבִי [קָשֶׁה מִכּוּלָּם] – דְּכוּלְּהוּ אִיתַנְהוּ בֵּיהּ.
Famine is worse than the sword. If you wish, say that this is derived by way of logical reasoning: This one, who dies of famine, suffers greatly before departing from this world, but that one, who dies by the sword, does not suffer. If you wish, say instead that the fact that famine is worse than the sword is learned from a verse: “More fortunate were the victims of the sword than the victims of famine” (Lamentations 4:9). And captivity is worse than all of them, as it includes all of them, i.e., famine, the sword, and death.
תָּנוּ רַבָּנַן: קוּפָּה שֶׁל צְדָקָה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה. נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם – שֶׁאֵין עוֹשִׂים שְׂרָרוֹת עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה – כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת.
§ In connection with the previous discussion concerning charity distribution, the Gemara cites a baraita in which the Sages taught: Money for the charity fund is collected by two people and distributed by three people. It is collected by two people because one does not appoint an authority over the community composed of fewer than two people. And it is distributed by three people, like the number of judges needed in cases of monetary law, since the distributors determine who receives money and who does not, as well as how much each person receives.
תַּמְחוּי נִגְבֵּית בִּשְׁלֹשָׁה, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה; שֶׁגִּבּוּיָהּ וְחִלּוּקָהּ שָׁוִים. תַּמְחוּי – בְּכׇל יוֹם, קוּפָּה – מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
Food for the charity platter is collected by three people and distributed by three people because its collection and its distribution take place on the same day. Food for the charity platter is collected and distributed every day, and therefore a third individual must participate in the collection so that he will be available to take part in the distribution without delay; whereas the money of the charity fund is distributed only once a week, on each Shabbat eve.
תַּמְחוּי – לַעֲנִיֵּי עוֹלָם, קוּפָּה – לַעֲנִיֵּי הָעִיר. וְרַשָּׁאִים בְּנֵי הָעִיר לַעֲשׂוֹת קוּפָּה – תַּמְחוּי, וְתַמְחוּי – קוּפָּה, וּלְשַׁנּוֹתָהּ לְכׇל מַה שֶּׁיִּרְצוּ.
There are additional differences between these two types of charity operations: The food from the charity platter is distributed to the poor of the world, meaning, to any poor individual arriving in the city; the money of the charity fund is allocated exclusively to the poor of the city. But it is permitted for the residents of the city to use money that has been collected for the charity fund to purchase food for the charity platter to feed the poor; and similarly they may use food that had been collected for the charity platter for the charity fund. In general, it is permitted for them to change the purpose toward which charity will be used to whatever they want, in accordance with the needs of the community.
וְרַשָּׁאִין בְּנֵי הָעִיר לְהַתְנוֹת עַל הַמִּדּוֹת, וְעַל הַשְּׁעָרִים, וְעַל שְׂכַר פּוֹעֲלִים; וּלְהַסִּיעַ עַל קִיצָתָן.
Similarly, it is permitted for the residents of the city to set the measures used in that city, the prices set for products sold there, and the wages paid to its workers, and to fine people for violating their specifications, in order to enforce observance of these halakhot . This marks the end of the baraita , the details of which the Gemara proceeds to analyze.
אָמַר מָר: אֵין עוֹשִׂין שְׂרָרוֹת עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר קְרָא: ״וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְגוֹ׳״.
The Master said in the baraita : One does not appoint an authority over the community composed of fewer than two people. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Naḥman says that this is derived from a verse referring to those engaged in building the Tabernacle and weaving the priestly vestments, who received the community’s donations. The verse states: “And they shall take the gold, and the sky-blue wool, and the purple wool” (Exodus 28:5). The plural “they” indicates that the collection must be performed by two people.
שְׂרָרוֹת הוּא דְּלָא עָבְדִי, הָא הֵימוֹנֵי מְהֵימַן – מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַעֲשֶׂה וּמִינָּה רַבִּי שְׁנֵי אַחִין עַל הַקּוּפָּה.
The Gemara comments: The baraita indicates that authority may not be exercised by less than two people, but even a single individual is trusted to be a treasurer. That is, money for the charity fund is collected by two people, not because a single individual is not trusted not to misappropriate the money, but rather because a single individual should not be given authority over the community. This supports the opinion of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Ḥanina says: There was an incident where Rabbi Yehuda HaNasi appointed two brothers to administer the charity fund. Even though the brothers were relatives who are not trusted to testify against each other, Rabbi Yehuda HaNasi was not concerned and he appointed them.
מַאי שְׂרָרוּתָא? דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לְפִי שֶׁמְּמַשְׁכְּנִין עַל הַצְּדָקָה, וַאֲפִילּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. אִינִּי? וְהָא כְּתִיב: ״וּפָקַדְתִּי עַל כׇּל לֹחֲצָיו״, וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב: וַאֲפִילּוּ עַל גַּבָּאֵי צְדָקָה!
The Gemara asks: What authority is associated with collecting charity? The Gemara answers: As Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: Because they can seize collateral for the charity; i.e., they can collect charity by force, and even on Shabbat eve, when people are busy and might claim that they have no time or money. The Gemara objects: Is that so? But isn’t it written: “I will punish all that oppress them” (Jeremiah 30:20), and Rabbi Yitzḥak bar Shmuel bar Marta says in the name of Rav: And punishment will be meted out even to charity collectors? If charity collectors are permitted to force people to contribute charity, why are they counted among Israel’s oppressors?
לָא קַשְׁיָא; הָא דַּאֲמִיד, הָא דְּלָא אֲמִיד. כִּי הָא דְּרָבָא אַכְפְּיֵהּ לְרַב נָתָן בַּר אַמֵּי, וּשְׁקַיל מִינֵּיהּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי לִצְדָקָה.
The Gemara answers: This is not difficult. This, Rabbi Naḥman’s statement, applies when the contributor is rich, in which case the collectors may seize money from him even by force. That, Rabbi Yitzḥak’s statement, applies when he is not rich, in which case the collectors who take money from him by force are termed oppressors of Israel. This right to force contributions from the rich is like what occurred in the incident in which Rava compelled Rav Natan bar Ami and took four hundred dinars from him for charity.
״וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וְגוֹ׳״; ״הַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ״ – זֶה דַּיָּין שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. ״וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד״ – אֵלּוּ גַּבָּאֵי צְדָקָה.
Having raised the issue of charity collection, the Gemara cites various rabbinic expositions with regard to the matter. The verse states: “And they who are wise shall shine like the brightness of the firmament; and they who turn many to righteousness like the stars for ever and ever” (Daniel 12:3). “And they who are wise shall shine like the brightness of the firmament”; this is a judge who judges an absolutely true judgment, as his wisdom and understanding lead him to a correct judgment. “And they who turn many to righteousness like the stars for ever and ever”; these are the charity collectors, who facilitate the giving of charity.
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ״ – זֶה דַּיָּין שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וְגַבָּאֵי צְדָקָה. ״וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד״ – אֵלּוּ מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת. כְּגוֹן מַאן? אָמַר רַב: כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת. דְּרַב אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת דַּהֲוָה קָאֵי בְּגִינְּתָא, אֲמַר לֵיהּ: שְׁבַקְתֵּיהּ לְהֵימָנוּתָךְ? אֲמַר לֵיהּ: הָא תְּלֵיסַר שְׁנִין דְּלָא חַזְיָא לִי, וְהַשְׁתָּא נָמֵי דַּעְתַּאי עִלָּוַיְהוּ.
It was taught in a baraita : “And they who are wise shall shine like the brightness of the firmament”; this is a judge who judges an absolutely true judgment and also charity collectors. “And they who turn many to righteousness like the stars for ever and ever”; these are schoolteachers. The Gemara asks: Like whom? Certainly not every schoolteacher is worthy of such accolades. Rav said: For example, Rav Shmuel bar Sheilat. As it is told that Rav once found Rav Shmuel bar Sheilat standing in a garden. Rav said to him: Have you abandoned your trust and neglected your students? Rav Shmuel bar Sheilat said to him: It has been thirteen years now that I have not seen my garden, and even now my thoughts are on the children.
וְרַבָּנַן מַאי? אָמַר רָבִינָא: ״וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ״.
In light of the praises heaped upon judges, tax collectors, and schoolteachers, the Gemara asks: And what was said about the Sages? Ravina said that about them it is stated: “But let them that love Him be as the sun when it comes out in its might” (Judges 5:31).
תָּנוּ רַבָּנַן: גַּבָּאֵי צְדָקָה אֵינָן רַשָּׁאִין לִפְרוֹשׁ זֶה מִזֶּה, אֲבָל פּוֹרֵשׁ זֶה לַשַּׁעַר וְזֶה לַחֲנוּת. מָצָא מָעוֹת בַּשּׁוּק – לֹא יִתְּנֵם בְּתוֹךְ כִּיסוֹ; אֶלָּא נוֹתְנָן לְתוֹךְ אַרְנָקִי שֶׁל צְדָקָה, וּלִכְשֶׁיָּבֹא לְבֵיתוֹ יִטְּלֵם. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וּפְרָעוֹ בַּשּׁוּק – לֹא יִתְּנֶנּוּ לְתוֹךְ כִּיסוֹ, אֶלָּא נוֹתְנָן לְתוֹךְ אַרְנָקִי שֶׁל צְדָקָה, וּלִכְשֶׁיָּבֹא לְבֵיתוֹ יַטְלֵם.
The Gemara resumes its discussion of the halakhot of charity collection: The Sages taught in a baraita : Charity collectors may not separate from each other, each one collecting in a different place; but in a place where the two can see each other, one collector may separate from the other, e.g., this one going to the gate of a house and that one going to a store. If a charity collector found coins in the market, he may not put them into his own pocket, but rather he must put them into the charity purse, and then later when he comes home, he may take them from there. This is necessary so that people should not suspect him of taking charity money for himself. Similarly, if the charity collector was owed one hundred dinars by another, and the latter repaid his debt in the market, the collector may not put the money he received into his own pocket, but rather he must put it into the charity purse, and then later when he comes home, he may take it.
תָּנוּ רַבָּנַן: גַּבָּאֵי צְדָקָה שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק – פּוֹרְטִין לַאֲחֵרִים, וְאֵין פּוֹרְטִין לְעַצְמָן. גַּבָּאֵי תַמְחוּי שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק – מוֹכְרִין לַאֲחֵרִים וְאֵין מוֹכְרִין לְעַצְמָן. מָעוֹת שֶׁל צְדָקָה – אֵין מוֹנִין אוֹתָן שְׁתַּיִם, אֶלָּא אַחַת אַחַת.
The Sages taught in a baraita : Charity collectors who have no poor people to whom they can distribute the money, may exchange [ poretin ] the money, i.e., exchange the copper coins, which tend to rust, for silver dinars, with other people, but they should not change it by themselves, i.e., with their own coins, to avoid any suspicion of wrongdoing. Likewise, collectors of food for the charity platter who do not have poor people to whom to distribute the food may sell the food to others, but they should not sell it to themselves, for a similar reason. Coins of charity are not counted two by two, but rather one by one, to avoid errors in tallying.
אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ לָא הֲוָה יָתֵיב מָר אַצִּיפֵּי דְּבֵי כְנִישְׁתָּא. כֵּיוָן דְּשַׁמְעַהּ לְהָא דְּתַנְיָא: ״וּלְשַׁנּוֹתָהּ לְכׇל מַה שֶּׁיִּרְצוּ״, הֲוָה יָתֵיב. אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה עָבֵיד מָר תְּרֵי כִיסֵי – חַד לַעֲנִיֵּי דְעָלְמָא, וְחַד לַעֲנִיֵּי דְמָתָא. כֵּיוָן דְּשַׁמְעַהּ לְהָא דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב תַּחְלִיפָא בַּר אַבְדִּימִי: ״עָבֵיד חַד כִּיסָא,
Abaye said: At first, my Master, Rabba, would not sit on the mats in the synagogue because they had been purchased with charity funds. Once he heard that which is taught in a baraita , that it is permitted for the residents of a city to change the purpose toward which charity will be used to whatever they want, he did sit on them. Abaye said: At first, my Master, Rabba, would make two purses, one for the poor of the rest of the world, and one for the poor of his city. Once he heard what Shmuel said to Rav Taḥalifa bar Avdimi: Make only one purse,