Bava Batra 22a

ומודה רב הונא בריה דרב יהושע אע"ג דאמר בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב מלהביא כאן ולמכור מודה הוא ברוכלין מוכרי בשמים המחזירין בעיירות להביא בשמים לנשים להתקשט בהן דלא מצו לעכב עלייהו רוכלי העיר:

לאהדורי לחזר ולסבב במבואות העיר ובבתים על כל הרוצה לקנות ואחרי כן ישוב לעירו:

ואי צורבא מרבנן הוא דטריד בגירסא ולא אורחיה לאהדורי אפי' לאקבועי נמי:

דלא כהלכתא אלא לפנים משורת הדין:

דיקולאי מוכרי סלים ויש אומרים מוכרי יורות:

ולעלמא ליזבנן יומא דשוקא הוה והרבה באין ממקום אחר לקנות מן השוק לפיכך אין בני העיר מעכבין גם על המוכרים להביא אומנותם ולמכור לנקבצים לשוק:

עמוראי מוכרי צמר:

אית לן אשראי במתא מכרנו באמנה וצריכים אנו לשהות כאן עד שנגבה חובות שלנו ואם אין אנו מוכרין סחורותינו במה נתפרנס:

קנאת סופרים תרבה חכמה‎—The jealousy of teachers increases wisdom OVERVIEW רב יוסף said that even though רב הונא maintains that a miller in a מבוי can prevent another בן מבוי from opening a competing mill, nevertheless regarding teaching children, there is no right to prevent another teacher from teaching, because the jealousy among the teachers of each other will bring an increase of wisdom to the children. There is another גירסא which תוספות rejects. --------------------------------- ולא גרסינן כמו שיש בספרים – And we are not גורס the way it is in other texts, namely – דאמר מר עזרא תיקן להם לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר‎ – For the master said, ‘עזרא instituted for the Jewish people that they should place a teacher next to a teacher’; תוספות explains why this גירסא is incorrect – דהא לא חשיב ליה במרובה (בבא קמא דף פב, א) גבי עשר תקנות שתיקן: For the גמרא does not mention this enactment of עזרא among the ten enactments which עזרא instituted. SUMMARY עזרא did not enact that they should place one teacher next to another. THINKING IT OVER If we would assume that there was such a תקנת עזרא to place סופר בצד סופר, would that not contradict what we learnt previously that it was יהושע בן גמלא who instituted that there be מלמדי תנוקות, but according to this גירסא it had already begun by עזרא (who lived much before יהושע בן גמלא)?!

מעלמא אתו ולעלמא ליזבנן‎—They came from elsewhere, let them sell to those who come from elsewhere OVERVIEW רבינא ruled that the merchants (דיקולאי) who came from outside the city, may sell their wares in the marketplace where there are buyers who also come from other cities. תוספות draws a halachic conclusion based on this גמרא‎. ------------------------------- מכאן משמע דביומא דשוקא היה מותר להלוות לבני אדם הבאים ממקומות שם לשוק‎ – From here it seems that on the market day it would be permitted for people, who come from elsewhere to the market here, to lend, with interest – נכרים דאתו מעלמא אבל לבני המקום לא – To the gentiles who come from other places to the market; however not to the local gentiles – ודוקא בשוקא אבל לאהדורי לא: And they may lend specifically only in the marketplace but not to circulate in the city and find customers who wish to borrow. SUMMARY Non local lenders may lend to non-local gentiles in the marketplace only. THINKING IT OVER 1. From תוספות it is clear that (even in the שוק) they may lend only to the נכרים that are non-local. Is the same true in the ruling of רבינא that the דקולאי were able to sell only to the non-locals, or even to the locals, and if yes why the difference? 2. What is the novelty in תוספות ruling? Why would I think that lending is different from selling merchandise?

אמר ליה רבא לרב אדא בר אבא‎—Rovo said to Rav Ado bar Abo OVERVIEW The גמרא relates that רבא said something to רב אדא בר אבא‎. There is another גירסא, however תוספות substantiates our גירסא‎. ---------------------------- כן גריס רבינו חננאל ולא גרסינן בר אהבה דאותו היה בימי רבי‎ – This is the גירסא of the ר"ח (that it is בר אדא), but the text does not read בר אהבה, for רב אדא בר אהבה lived in the time of רבי‎ – כדאמרינן בקדושין (דף עב, ב ושם) היום ישב רב אדא בר אהבה בחיקו של אברהם אבינו: As the גמרא states in מסכת קדושין that רבי said, ‘today רב אדא בר אהבה is sitting in the bosom of אברהם אבינו’. SUMMARY רב אדא בר אהבה lived in the times of רבי, and רב אדא בר אבא lived in the times of רבא‎. THINKING IT OVER Why does תוספות here prefer the first פרש"י (so the גירסא here cannot be בר אהבה), but in קידושין he cites the second פירש"י and the פר"י so that the גירסא here can be רב אדא בר אהבה‎?

פיל שבלע כפיפה מצרית‎—An elephant that swallowed a wicker basket OVERVIEW A query was posed regarding a wicker basket which an elephant swallowed and excreted it together with his waste. The question is whether the basket is now considered as כלי גללים (utensils made out of dung), which are not מקבל טומאה, or not (and they are מקבל טומאה). תוספות offers an alternate interpretation of this query. ------------------------------ בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף סט, א ושם דיבור המתחיל פיל) איתא להך בעיא דהכא‎ – This query here is (also) cited in פרק ר' ישמעאל‎ – ומסיק התם למאי אי למבטל טומאתו תנינא – And the גמרא there concludes, ‘regarding which issue is this query, if it is regarding nullifying its present טמאה; this cannot be, for we learnt this in a משנה‎ – כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאה אלא בשינוי מעשה – ‘All utensils descend to become טמא, with thought alone; however they do not ascend from their טומאה to become טהור, unless there is a change of action’’ – וקאמר לא צריכא דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה אי הוי עיכול והוי ככלי גללים או לא‎ – So the גמרא concluded that this query was necessary only in a case where it swallowed palm fronds and excreted them and the fronds were used to make a basket; the query is whether these הוצין are considered digested by the elephant and the basket should be considered like dung vessels (and are not מקבל טומאה), or they are not considered digested and the baskets made from them are מקבל טומאה‎. This concludes the citation from the גמרא in מנחות‎ – והכא בלע הוצין בעא מיניה דאי כפיפה שלימה אמאי לא הוה בידיה מתניתין היא – So therefore here they asked רב דימי מנהרדעא regarding a case where the elephant swallowed הוצין (as the גמרא concluded in מנחות), for if the query was regarding a whole basket, why did רב דימי not know the answer, since it is an explicit משנה‎?! תוספות asks: וקשיא לרבינו תם אם כן אמאי לא נקיטו ליה שוקא הא בעיא זו לא איפשיטא התם‎ – And the ר"ת has a difficulty with this interpretation; if indeed it is so (that the query was regarding בלע הוצין), why did they not hold up the market for him, since this query was not resolved there?! תוספות answers: ויש לומר דמכל מקום הוה ליה לאיתויי הנך ראיות דמייתי התם ודחי להו: And one can say that (regardless that there is no resolution), nevertheless he should have cited those various proofs that were offered there to resolve this query and were rejected. SUMMARY The query is not regarding swallowing a whole basket (for we know from a משנה that it will remain טמא), rather the query was where palm fronds were swallowed and a basket was made from them; is it considered כלי גללים or not. Even when one may not know the final answer, he should mention the various sources that may answer the question and why ultimately they don’t. THINKING IT OVER 1. Why cannot we resolve the story in this manner; רב דימי assumed that they were asking about הוצין (and therefore he did not answer), however in truth they were asking about a whole basket (and therefore לא נקיטו ליה שוקא)?! 2. It seems that רב דימי was wrong in that he did not discuss the issue. However from the גמרא later it seems that רב דימי was wronged, for he claimed אנא ענישתיה that רב אדא בר אבא died because he (seemingly) wronged רב דימי‎. So which way is it?!

אנא ענישתיה‎—I punished him OVERVIEW The גמרא relates that when רב אדא בר אבא passed on, each one of the various אמוראים stated that ראב"א died because, ‘I punished him’. תוספות has a novel view on this story. --------------------------- כל אחד מהן היה מתאונן שעל ידו מת רב אדא‎ – Each one of them (who stated 'אנא ענישתיה') was bemoaning that fact that ר"א died because of him; the reason they bemoaned it, is – משום דאמרינן בשבת בפרק שואל (דף קמט, ב) כל מי שחבירו נענש על ידו‎ – For ר' יעקב said in מסכת שבת in פרק שואל, ‘whoever causes that his friend is punished on his account – אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא‎ – We do not let him enter into the partition where הקב"ה is found’, and we derive it – שנאמר (משלי יז) גם ענוש לצדיק לא טוב אלא רע וכתיב (תהלים ה) לא יגורך רע. רבינו יצחק: For it is written, ‘it is also not good for the righteous to punish’ meaning that it is rather evil, and it is also written, ‘evil shall not dwell by You’. This was said by the ר"י. SUMMARY They were bemoaning [the possibility of] causing the death of ר"א, thereby denying themselves to be במחיצתו של הקב"ה. THINKING IT OVER The simple reading of the text (for instance אנא ענישתיה דאפסיד גרוגרות דידי) indicates that they we not bemoaning, just stating that ה' took up their cause, and therefore ר"א was punished; why did תוספות find it necessary to interpret it as bemoaning?!

וקמא היכי סמיך‎—And how was the first one close OVERVIEW The משנה stated, ‘if a man had his wall close to his friend’s wall, he should not place another wall near his friend’s wall unless he distanced himself four אמות from it’. The גמרא asked, ‘but how was the first wall close to his friend’s wall’. רב יהודה answered, this is what the משנה means, if one wishes to build a wall near his friend’s wall, he should distance himself four אמות‎. רבא asked, but the משנה stated, ‘he who has a wall next to his friend’s wall’. תוספות clarifies the discussion taking place in the גמרא‎. ---------------------------- סלקא דעתין דבנפל איירי שכן משמע הלשון דקתני מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו‎ – The questioner who asked, וקמא היכי סמיך, assumed that the case in the משנה is where the first wall collapsed (and now he wants to build a second wall in place of the first one), for the language of the משנה indicates so, for the משנה states, ‘one who had his wall near his friend’s wall’ – ומשני רב יהודה הכי קאמר הבא לסמוך כולי‎ – And ר"י answered this is what the משנה meant; one who comes to be near his neighbor’s wall, etc. he should not come closer than ד' אמות‎. תוספות clarifies – ומתניתין הכי פירושה מי שהיה גבול כותלו סמוך לכותל חבירו‎ – And this is the explanation of our משנה; when the boundary of someone’s wall was close to his neighbor’s wall, he should distance his (proposed) wall ד' אמות‎. ורבא פריך דכותל קתני ולא גבול – And רבא challenged ר"י, but the משנה states כותל and not גבול כותל‎. תוספות asks: ואם תאמר לרבא דאמר בריש פירקין דאסור לסמוך קמא היכי סמך‎ – And if you will say; according to רבא who said in the beginning of our פרק that it is forbidden to be close to the boundary line; how did the first neighbor build his wall close to the boundary – תוספות rejects a proposed answer: ואפילו לפירוש רבינו תם דלמסקנא שרי רבא לכולהו לסמוך לבד מבור‎ – And even according to the explanation of the ר"ת who maintains that according to the conclusion of the גמרא, even רבא permits to be סומך in all cases except for בור, this would seemingly answer תוספות question – מכל מקום אמאי לא פריך מהכא דהוי רישא אלא ממשרה וירק דהוי סיפא‎ – Nevertheless there is still a difficulty, why did not the גמרא challenge רבא from this משנה which is the first משנה, but rather it chose to challenge רבא from the משנה regarding soaking flax and vegetables which is the later משנה‎ – תוספות answers: ויש לומר דלא אסר רבא לסמוך אלא מילתא דמגופיה אתי היזק – And one can say that רבא (even in the הוה אמינא) only forbade סמיכה by objects which the damage comes from them – אבל הכא הכותל אינו מזיק כלום אלא שגורם למעט הדוושא: However here, the wall which the first neighbor is building does not damage anything at all; rather it only causes to reduce the traffic. SUMMARY The מקשן assumed there was a wall which collapsed (since it states מי שהיה כותלו), ר"י suggested that כותלו means גבול כותלו, which רבא rejected. רבא even in the הו"א, only prohibited placing items which may cause damage near the boundary, but not in a case where it merely prevents improving a situation. THINKING IT OVER What is the difference between our case of the wall, where תוספות claims that he is not causing damage, to the case of the mustard and the bees, where the mustard does not damage the bees (it merely causes them to eat up their honey) and nevertheless we require a הרחקה‎?!

זילו זבינו שיעור חיותיכו פירש רבינו תם ז"ל דלאו שיעור חיותיכו בלחוד קאמר, דאי הכי למחר הם מתים ברעב, אלא שיעור כדי שירויחו כדי מזונותם קאמר, ועל פי בית דין, ואין מדקדקין בלבד להחמיר עליהן יותר מדאי. וקיימא לן הכין ודאי דבני מתא מעכבי עלייהו עד דשרו בכרגא. ובכתבי הרב ן' מיגש ז"ל, דכי מצו מעכבי אבני מתא אחריתי, הני מילי דלא שוו עיסקי אהדדי, אבל היכא דלא שוו עיסקי אהדדי ולוקחין דההיא מתא ישראל נינהו, לא מצו מעכבו. והרמב"ן נ"ר כתב דאין דינו מחוור בעיניו, מדתנן (ב"מ ס, א) ולא יפחות את השער. ואף על גב דתנן עלה וחכמים אומרים זכור לטוב משום דקא מרווח תרעי, התם ההוא בבני דההיא מתא, משום דאמר ליה אוזיל את וזבין, אבל אבני מתא אחריתי מעכב, דאיהו לית ליה עיסקא בהדיא, דלא בר מתיה הוא, כדאמרן לעיל גבי בר מבואה דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה אלא משום דאמר ליה אנא פלגינא אמגוזי את פלוג שיסקי, כלומר כיון שכבר ירד לאומנות זו יכול לתקן עצמו, אבל הכא אמר ליה פסקת ליה לחיותאי, כיון שהוא העמיד תחלה לאו כל כמיניה. וכן נמי סופא דמתניתין בהכי ריהטא, דלא פליגי רבנן ורבי יהודה אלא בבעלי אומניות, אבל מי שאין לו לירד לאומנות, משום מרווח תרעי ודאי לאו כל כמיניה, ואי בעו בני מתיה דלוזיל גביהו יתנו כעל השערים או יושיבו ביניהם אחד מעירן. אבל ודאי מצי לעכובי אההוא בר מתא, דאי לא תימא הכי, לעולם לא יעכב, שאי איפשר שלא יוזל השער כשיש שם הרבה בני אומנות זו, ותקנת לוקחים ודאי היא. אלא שמע מינה כיון דהאי אית ליה פסידא לא כל כמיניה דליתי בר מתא אחריתי וליתקין להו ללוקחים ויפסיד למוכרים. אבל בני המדינה רשאין להתנות שימכור בכך וכך שאם לאו שיושיבו שם אחר ובלבד בשער בינוני שיפה לשניהם. ומיהו אי לא שוו עסקי' אהדדי ודאי מודינא דמצי למימר ליה את עיסקך גריעא והפ עיסקא שפירא וכעיסקא אחריתי דמיא דהא לית לך דכותה. עד כאן.

פיל שבלע כפיפה כמצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו לא הוה בידיה טפח ליה בסנדלי'. יש מי שפירש, דדוקא שבלע הכפיפה בעא מיניה, ומשום הכי כי לא אהדר ליה איקפד עליה, דהוה ליה למימר דאינה עולה מידי טומאתה, דתנן (כלים פכ"ה, מ"ט) כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מידי טומאתן אלא בשינויטו מנעשה, אבל בהוצין ועבדינהו כפיפה לאיבעיא ליה, דההוא בעיא הוא במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות סט, א) ולא איפשיטא, וקא אתי למפשטה ממעשה דשני זאבים שבלעו שני תינוקות בעבר הירדן והקיאום דרך בית הרעי, ובא מעשה לפני חכמים וטהרו את הבשר וטמאו את העצמות, ודחינן דלא דמי הוצין לבשר, דשאני בשר דרכיך טפי, ולעצמות נמי לא דמי, דשאני עצמות דאקושי טפי, וכיון דלא איפשטא להו התם מאי קא קפיד רב אדא בר אהבה על רב דימי דלא הוה בידיה. ויש אומרים דהוצין ועבדינהו כפיפה קא מיבעיא, כבעיא דהתם, ולא קפיד עליה אלא משום דהוה ליה לאיתויי הנהו ראיות דקא מייתי התם, אלא דלא ידע להו.

מתני' מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך לו כותל אחר. פירוש משום דושא כדמפרש בגמרא. ומוקמינן לה בגמרא בכותל גינה, אי נמי בכותל חצר ובעיר חדשה. ואיכא למידק, כיון שהשני כשבא לבנות צריך להרחיק מזה שסמך ראשון, הראשון היאך סמך לרבא דאמר הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך. ואם תאמר הכא בשסמך הראשון ברשות, הא לא משמע הכין, ועוד דהא תנן בפירקין קמא אבל בבקעה אין מחייבין אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה, אלמא בכונס שיעור בתוך שלו שתי אמות כדי שאם יבא חבירו גם כן למחר לעשות כותל לא יצטרך לעשות הרחקה משלו. וי"ל דלא אמר רבא הבא לסמוך אינו סומך אלא כשסומך שם דבר המזיק, ככולהו אינך דמתניתין דהיינו בור וגפת וזבל וסיד וחרדל ודבורים ומשרה וירק ודכותייהו, אבל כשסומך דבר שאינו מזיק, סומך ואינו נמנע. ותדע שאין מונעין מן בעל העלייה לעשות אוצר בעלייתו כדי שלא יצטרך בעל הבית לימנע מלפתוח בביתו חנות של נחתומין ושל צבעין, וכן אין אומרין לבעל המצר להרחיק בורו ממצר חברו שתים עשרה אמה ומחצה כדי שלא יצטרך חברו להרחיק כל העשרים וחמש אמה כשיבא ליטע אילן בתוך שדהו, והכא נמי דכותה היא, שאין כותלו של זה שבא ראשון לסמוך מזיק לבעל המצר כלל, אלא שהוא גורם לו להרחיק כשיבא לסמוך לו, כדי שלא ימנע קדושת הקרקע ממנו. ועדיין אינו מחוור, דמכל מקום היאך ישתעבד זה בקדימתו קרקעו של חברו שיהא פנוי לדישת כותלו, דאינו דומה לכל אותן שבמשנתנו, ואפילו לאביי דאמר ראשון שבא לסמוך בצד המצר סומך ושני מרחיק לכשיבא לסמוך, דהתם היינו טעמא לפי שאילו בא השני וסמך בלא הרחקה נמצא מזיקו, אבל כאן אין כותלו של שני מזיק לכותלו של ראון, אלא שמונע ממנו ממילא הדושא, והא למה הדבר דומה לפותח חלון העשוי לאורה על חצר חברו, שבעל החצר מעכב עליו כדי שלא יחזיק עליו, ונמצא מצריכו להרחיק כותלו מכנגדו ארבע אמות, ואם ידוע שפתחו שלא ברשות אין בעל החצר צריך להרחיק, אלא בונה ומונע ממנו האורה ואינו נמנע. וכתב מורי הרב ז"ל משם הרב ר' שלמה בר אברהם ז"ל דמתניתין בלוקח מן המלך, דבסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות קרקע חוץ לכותלו לדושא, הילכך חבירו הלוקח גם הוא מן המלך כשבא לסמוך לו צריך הוא להרחיק ארבע אמות שכבר נשתעבדו לו. ומורי הרב ז"ל כתב, דנראה שהמשנה הזו כעין המשנה שבצדה היא, ששנינו החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות, וההיא ודאי כשהחזיק כך שלש שנים ולא מיחה בו חבירו, וזה בא מחמת טענה דחזקת החלון הויא חזקה ארבע אמות שכנגדו שמשועבדות לו שלא יבנה שם כנגדו כדי שלא יאפיל, ודכותה נמי בכותל, שאם החזיק זה שלש שנים ובא בטענה, הויא חזקת הכותל חזקה להרחקה ד' אמות שיהו משעובדות לו לדושא. ועדיין קשיא לי, דאם כן אף ראשון שבא לעשות כותל סמוך למצר יכול חבירו למחות בידו, דכל שיש לו חזקה יכול למחות, וענין שאמרו בשלהי חזקת הבתים (בבא בתרא נט, א) גבי חלון הצורי למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות, למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות, ותנן הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות, פחות מיכן אין חזקה ואינו יכול למחות, ובודאי משמע דראשון שבא לסמוך כותל סומך, וכדאמרן מדתנן אבל בבקעה אין מחייבין אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו. ועוד אם איתא גם במשנתינו הוה ליה למתני לא יעשה אדם כותל סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות. ואף על פי ששנינו החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות, ולא תנא לא יפתח אדם חלונותיו על חצר חבירו, ואף על פי שאם בא לפתוח חבירו מעכב עליו, התם היינו משום דסמיך אמתניתין דפרק חזקת דקתני לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין וממנה אתה למד דהוא הדין לחצר חבירו וכל שכן, אבל הכא ודאי אם איתא דיכול למחות לא הוה שתיק תנא לאשמעינן הכי בפירקין דהכא או בפרק חזקת הבתים. ונראה לי, דודאי אם בא לסמוך סומך, ואינו דומה לפותח אוירו של חבירו חלון זה לא מהנה ולא מידי. וכמו שכתבתי בריש פירקין, והילכך אינו בדין שישתמש זה באוירו של זה ויהא צריך ליזהר ולמחות בסוף כל שלש ושלש ואי לא מחי מפסיד. אבל כאן, כותל זה בלא דושא צריך הוא, ואינו לוקח ומשתמש הוא בכלום בחלק חבירו, ודושא ממילא הויא, והילכך אין חבירו מעכב עליו, ואם חושש הוא שמא יחזיק עליו, או יבנה או ימחה מעתה, דלמא יפסיד זה מלבנות בשל עצמו מפני שחבירו אינו רוצה לבנות. ואינו דומה לסומך רחים למצר חבירו לרבא דאמר אינו סומך ואף על גב דליכא כותל ואף על גב דאינו משתמש השתא בכלום בחלק חבירו ואפילו הכי חברו מעכב עליו כדי שלא יחזיק עליו, וכמו שכתבנו למעלה, דהתם מזיק הוא. ואלו בא חבירו לבנות כותל עכשיו הרי זה צריך להרחיק הרחים, משום דטריא קשה לכותל, וכיון שכן גם מעתה מוחה הוא בידו, תחלתו כסופו. אבל בבונה כותל, אפילו באו שניהם בבת אחת, אין האחד יכול לכוף את חברו להרחיק ולהניח מקום לדושא, הילכך השתא נמי למה נעכב, אם חושש הוא שלא יחזיק עליו מפני שחצרו או גנתו פנויה מצדו ושמא יטעון עליו שכך קנה ונשתעבד לו להניח שם מקום פנוי לדושא, יבנה מעתה או ימחה. כנ"ל. ופירש הרב ר' שלמה ז"ל שכתבנו נראה עיקר, דאי לפירוש זה מ"מ אינו בדין שיהא לו דין חזקה, כיון שאינו יכול למחות.

גמרא וקמא היכי סמיך. ואם תאמר דילמא ברשות, לא היא, דכיון דעיקר תלמוד דהכא לאשמועינן דאסור לסמוך כותל אצל כותלו של חברו משום דושא, למה לי לאשמעינן בכותל שני לישמעינמן בכותל ראשון.

שם במה שכתבתי בלא יסמוך כותל אחר דאם איתא מאי קא מקשה מחלונות וכל הנך דשמעתין דילמא הכא [בידוע] שהיה משועבד והכא בשאינו ידוע וכו', חוזרני בי, דכולה מתניתין [בחדא] גונא מוקמינן לה ואי רישא בידוע סופא נמי בידוע.

כלי עץ מקבלין טומאה אבל כלי גללים וכלי אבנים אין מקבלין טומאה סל שנטמא ובלעו פיל והקיאו דרך בית הרעי לא פקעה טומאתו הואיל והקיאה שלמה אינו כמעכל עד שתחשב כגללים כמו שהתבאר במסכת מנחות ס"ט א' אבל אם היתה טהורה הרי זה ספק אם תקבל טומאה מכאן ואילך אם לאו ויש אומרים שאף זו פשוטה שמקבלת טומאה ואין השאלה אלא בשבלע הוצין והקיאן שלמים ועשה מהם כלים אם הם ככלי גללים או ככלי עץ ונשאר הדבר בספק וכן יראה ממסכת מנחות:

המשנה החמישית והיא גם כן מענין החלק הראשון ואמר על זה מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות והחלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות אמר הר"ם פירוש משנה זו קשה הוא כמו שאומר לך וזה כשהיה לראובן כותל ובנה שמעון כותל אחר סמוך לו כמו בצורה זו [ראה הציור בפיה"מ הנדפס בגמ' וכן בכולם] ואחר כך רצה שמעון לבנות כותל אחר סמוך לכותל עצמו שיהיה כנגד כותל ראובן יכול ראובן למנעו מזה אלא אם כן הרחיק מנכחו ארבע אמות כגון צורה זאת וזהו כשיהיה בכותל ראובן ארבע אמות או יותר כמו שבארנו בשתי הצורות אבל אם יהיה קצה הכותל שסמך לו שמעון פחות מארבע אמות מותר לו לבנות נכחו מבלי הרחקה לפי שסוף הטעם שהוא מונעו כשהוא מבטל ממנו דושא דיתר מד' אמות לא ימנענו מזה ודושא היא דריסת הרגל וכן אמרו דשו בה רבים וענין זה שדריסת בני אדם בין שני הכותלים מעבה גוף הקרקע ומקשה אותו ויועיל לכותל וזה שאמרו דושא דהתם מעלה להכא ואלו הדינין בכותל גינה או כותל חצר בעיר חדשה אבל כותל חצר שבעיר ישנה סומך בלי הרחקה לפי שכבר נתקשה ונתחזק הקרקע ודיני החלונות על דרך זה שאומר והוא שיהיה בכותל חברו חלון חייב להרחיק ממנו היזק ראיה שעיקר הוא אצלנו הזק ראיה שמיה הזק לפיכך יש לו להרחיק בינו ובין החלון ארבע אמות כדי שלא יאפיל עליו וימנע ממנו האור ואם היה החלון למטה בכותל [יאמר] למי שבנה הכותל כנגד כותלו הגבה כותלך ד' אמות שמא תתלה על ראש הכותל ותשקיף בביתי וזהו טעם מלמעלה ומלמטה ומכנגדן ארבע אמות וכשיבנה בצד החלון כותל מצד אחר ירחיק אותו מן החלון טפח בלבד והוא כשיגביהנו למעלה מהחלון ארבע אמות כדי שאם ישב עליו לא ישקיף מן החלון או ישפע כותלו כלומר שיהיה ראש הכותל משופע ודק שלא יוכל לישב עליו ולהציץ ואם בנה שני כותלים משני צדי החלון ישים ביניהם ארבע אמות והחלון יהיה באמצע כגון זאת הצורה:

אמר המאירי מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות מפני שהוא מונע עכשו הלוך בני אדם לשם שדישת רגליהם היתה מועלת לכותל ומשאיר עכשיו את הקרקע תיחוח ושאלו בגמרא היאך סמכה הוא לו מתחלה ופירשוה בשני פנים הראשונה הבא לסמוך לא יסמוך אלא ברחוק ארבע אמות שמאחר שנשאר שם רחב ארבע אמות בני אדם מהלכין לשם ודשין ואע"פ שהדין בודאי כך הוא הקשו מ"מ על לשון זה בגמרא שאין לשון המשנה מוכיח כן שהרי אמר מי שהיה כותלו סמוך לשל חברו ופירשוה בדרך אחרת והפירושים והנוסחאות מבולבלות בה והגירסא המדוייקת בספרים כגון שהיתה כותלו של זה סמוכה מן הצד לכותל חברו בתוך ארבע אמות ואף בזו הפירושים מבולבלים בה ולדעתי עיקר הדברים שרוחב כותל זה הנסמך רוחב שלו נסמך לארך כותל חברו ודבר זה אף שאר מפרשים כתבוה כן אבל מה שנראה לי בענין זה שלא בדרך פירושם הוא לדעתי רחב כותלו אינו סמוך לכותל חברו מכל וכל אלא שהיא סמוכה לו בתוך ארבע ואע"פ כן לא היה כח ביד הראשון לעכב שכל כיוצא בזה לא היה הלוך בני אדם דרך שם נמנע ולא מתמעט שמצד שדרך בני אדם רחבה לשם אע"פ שמעבר שכנגד רוחב הכותל צר אינם נמנעים מלילך אבל כשבא לסמוך כותל אחר כנגד אותו כותל שכבר סמך שיהא עובי רחבו גם כן סמוך בתוך ארבע אמות לכותל הנסמך מצד שני שלו עד שיעשה שם בית אינו יכול לסמוך אא"כ הרחיק ארבע אמות מכותל חברו שאם יסמוך תוך ארבע ותהא מדתה מכוונת כנגד הראשונה נמצא כשבונה כותל אמצעי כדי לעשות בית יהא הדרך צר על פני כלו ובני אדם קצים מלעבור שם אבל כשכלה רחבה אע"פ שעובי הכותל הראשון עדין בתוך ארבע אין נמנעין מלעבור וכן כשיעשה כותל זה השני רחוק מארבע ויבנה הכותל האמצעי יתחיל בה מנקדת ראש הכותל השני שהוא רחוק מארבע על פני כלו ויעשנה בקו ישר הולך לנוכח הכותל הראשון עד שימצא כל הכותל האמצעי רחוק מארבע על פני כלו וראש הכותל הראשון ישאר בתוך ארבע בולט מן הכותל האמצעי ולחוץ כלפי כותל חברו ואין בני אדם נמנעים מלעבור ומה שאמרו מאי טעמא והשיבו דוושא דהכא מעלי להתם פירושו על כלל הדין כלומר מאיזה טעם נעשה דין זה של דושא והלא מ"מ אין דריכה בגוף היסוד ותירץ דוושא דהכא מעלי להתם כלומר שדישת בני אדם סמוך לכותל כל שהיא בתוך ארבע אמות לכותל מועילה למקום הכותל עצמו לחזק ולהקשות יסודותיה וצורת כותלים אלו לפי מה שפירשתי כך היא :

וגאוני הראשונים פרשו שסמכה תחלה ארכה לארכה בתוך ארבע וכגון שראה חברו ושתק והחזיק ובני אדם עוברים עכשו סמוך לכותל זה הנסמך והניחו שביל שבין שני הכותלים מתוך צרותו ואמר שעדין דישת בני אדם הבאה סמוך לכותל הנסמך מועילה אף לכותל שסמכוה לה ומעתה אם בא לסמוך לה כותל אחר כנגדה בכוון צריך להרחיקה ארבע מאותה שסמך ראשונה כדי שלא יניחו אותו שביל שאם יניחוהו וילכו סמוך לכותל שנסמכה שניה יהא הלוכן רחוק מכותלו של זה והוא שהיה שם תחלה ולא תהא דישתן מועלת לה כלל וזו תהא צורתן ופירוש זה אינו נראה לא לענין פסק ולא לענין פירוש לא לענין פסק שאין הדברים נראין לומר שדישה רחוקה כל כך תהא מועלת והילכך מאחר שהחזיק בראשונה אינו נראה שיהא יכול לעכב בשניה וכן לענין פירוש שאם כן כששאל לו קמא היכי סמך היה לו להשיב בשהחזיק ומ"מ יראה לי שזהו בעצמו מה שהשיבו והם גורסין בסתם לפי פירושם אלא אמר רבא הכי קתני מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך וכו' כסתמא של משנה ולא בא לשנות גירסת המשנה אלא לפרשה ולומר שהיה כותלו סמוך שלא כדין ומתורת חזקה ומ"מ אע"פ שאין דעתנו מתישב על דבריהם מה שאמר דוושא דהכא מעלי להתם נוח לישבו לפירושם יותר מבפרושנו ואף גדולי חכמי הצרפתים פירשוה בדרך אחרת ומ"מ ענינים אלו אינן דברים המצויים אלא על צד רחוק ואין להאריך בהם ומ"מ עיקר הדברים בה לדעתי הוא מה שפירשתי:

וזה שאמרנו שאין הדברים מצויים אלא על צד רחוק הוא לשתי סבות הראשונה הוא מה שאמרו בגמרא שלא נאמרו דברים אלו אלא בכותלי גנות שהיה המנהג אצלם לדעתי שכל גנה וגנה היתה מופרשת מחברתה מכל צד ברשות הרבים באמצע ומתוך שאין ההלוך מצוי בפנים צריך לעשות להם מקום מבחוץ להלוך בני אדם לחזוק כותלי הטיט שהיו רגילים לעשותם ביסוד חלוש וכן נאמרו הדברים בכותלי חצר או בתים בעיר חדשה שלא נידושה עדין אבל כותלי בתים ובעיר ישנה אין בהן דין דוושא כלל והסבה השניה הוא דעת ראיתיו לחכמי הדור והנאני והוא שזה ממה שלא מצינו בשום מקום להיות קרקע משתעבד לדוושא ופירשו שאף בכותלי גנה או חצר ובתים שבעיר חדשה לא נאמר בקרקעות הסמוכים זה לזה שאין קרקעות משועבדים זה לזה לדוושא ואילו כן היה לו לשנות לא יעשה אדם כותל סמוך לקרקע חברו אא"כ הרחיק שתי אמות ושירחיק חברו שתי אמות ונמצאו ארבע בנתים אלא שלא נאמרו דברים אלו אלא בכפר הנעשה מחדש והמלך נותן רשות לירד בחורבות כל אחד כרצונו כדי ליישב את המקום ולהעלות לו מס מן הבתים או הגנות ואמר כשירד אחד בתחום מן התחומים זכה בארבע אמות סביב הכל כדי להרגיל רגל הבריות לשם ויראה לי סעד לדבריהם מה שאמר בעיר חדשה ולא אמר בכותל חדשה ויש גורסין מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו ונפל ופירשו ונפל כותל הראשון ואמר שאעפ"כ לא יסמוך לו כותל אלא ברחוק ארבע ממקום הכותל וכן יש שפרשו בה ענינים אחרים ולא נתנו ליכתב זהו ביאור המשנה ועל הצד שביארנוה הלכה היא:

ומה שאמר אחר זה החלונות בין מלמעלה בין מלמטה בין מכנגדן ארבע אמות אף היא הלכה היא וכבר ביארנו הענין בה בפרק ראשון בשני מקומות כראוי האחד בסוגית הלכה ראשונה והשני בסוגית ההוא דהוה בני אשיתא אחורי כוי דחבריה ומה שנכנס תחת משניות אלו בגמרא ממה שלא ביארנו במשנה כך הוא:

בד"ה וקמא היכי כו' וא"ת לרבא כו' דאסר לסמוך קמא היכא סמך כו' עכ"ל דאין לומר דהראשון הרחיק שתי אמות מגבולו וכן השני דא"כ לא אצטריך ליה לאשמועינן בנפל אלא לאשמועינן בראשון שצריך להרחיק ב' אמות ועוד אלא א"כ הרחיק ממנו ארבע אמות דקאמר משמע מגבולו ואם חבירו ג"כ הרחיק כבר ב' אמות לא הוה ליה למימר אלא א"כ הרחיק שתי אמות דהיינו ממיצר שלו כדקתני גבי בור שלשה טפחים דהיינו ממיצר שלו וק"ל:

גמ' וקמא היכי סמיך וכו' פי' וקמא הכותל הא' היכא סמך וס"ד דה"פ דמתני' מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו ונפל אותו הכותל לא יסמוך כותל אחר לכותל חברו אא"כ הרחיק לכך פריך והכותל הא' שנפל היאך היה רשאי מתחלה לסומכה ומשני רבי יהודה ה"ק הבא לסמוך ר"ל דה"פ דמתני' מי שבא לסמוך כותלו לכותל חברו לא יסמוך וכו' ולא איידי שהיה לו כותל ונפל אלא שבא עתה לסמוך מתחלה וק"ל:

תוס' ד"ה וקמא היכא סמיך וכו' וא"ת לרבא דאמר וכו' קמא היכי סמיך וכו'. ר"ל האי הראשון היאך סמך כותלו סמוך למיצר אע"ג שלא היה עדיין שום כותל לשכנו הא לרבא אסור לסמוך אע"ג דעדיין אין כאן דבר הניזוק ואם כן הואיל ואמרו חכמים ז"ל שבשביל דוושא כדאמר בגמרא צריך הפסק ד' אמות בין ב' כותלי' היה לו לראשון להרחיק כותלו מן המיצר ב' אמות כדי דכשיבוא שכנו לבנות גם כן כותל ירחיק ג"כ ב' אמות מן המיצר ויהיה ביניהם הפסק ד' ולמה הטילה המשנה כל הרחקות הד' אמות על הב' דקתני לא יסמוך וכו':

בא"ד ואפי' לפר"ת דלמסקנא שרי רבא לכולהו וכו' ר"ל לפי מה דגריס ר"ת בשמעתין דחרדל אלא אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וכו' וע"ש:

פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו לא הוה בידיה טפח ליה בסנדליה. יש מי שפירש דדוקא שבלע הכפיפה בעא מיניה ומשום הכי כי לא אהדר ליה אקפיד עליה דהוה ליה למימר דאינו עולה מידי טומאתה דתנן כל הכלים יורדים לידי טומאתן ואין עולים מידי טומאתן אלא בשנוי מעשה. אבל בהוצין ועבדינהו כפיפה לא אבעיא ליה דההיא בעיא היא במנחות פרק רבי ישמעאל ולא איפשיטא וקא אתינן למפשטיה ממעשה דשני זאבים שבלעו שני תנוקות בעבר הירדן והקיאום דרך בית הרעי ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו את הבשר וטמאו את העצמות ודחינן דלא דמו הוצין לבשר דשאני בשר דרכיך טפי ולעצמות נמי לא דמי דשאני עצמות דאקושי טפי. וכיון דלא איפשיטא להו התם מאי קא קפיד רב אדא בר אהבה על רב דימי דלא הוה בידיה. ויש אומרים דהוצין ועבדינהו כפיפה קא בעי ליה כו' ככתוב בתוספות. הרשב"א ז"ל. עלה בידינו אחד מבני חצר שבקש לעשות רופא אומן בני חצר מעכבים עליו אבל בני חצר אחרת אין מעכבין עליו אף על פי שהם דרים במבוי שאין להקפיד ברבוי הנכנסים והיוצאים במבוי ועוד כי עיקר הטעם שהוא יכול לעכב באותו חצר אינו מפני רבוי הדרך אלא מפני שיכול לומר איני יכול לישן מפני קול הנכנסים והיוצאים. וכופים בני העיר זה את זה לשכור מלמד לתנוקות שבעיר בין גדולים בין קטנים כגון קטנים בן שש ובן שבע גדולים כגון בן שש עשרה ובן שבע עשרה ואפילו בני עשרים וארבע כמו שאמרו בפרק האשה נקנית ידך על צוארי בנך משיתסר ועד עשרים וארבע דחייבים למשכן ולהכניסם לתורה. וסך מקרי דרדקי עשרים וחמש ינוקי. ואחד מבני מבוי שעושה רופא אומן וגרדי אינו רשאי לעכב על שכניו שבאותו מבוי מלעשות אומן רופא וגרדי ואינו דומה לזו שאמרו עני המהפך בחררה כו' לפי שמצוי לו ליקח לו לחם מן הפלטר בדמים ולפיכך כשהוא קונה חררה שמהפך בה העני נקרא רשע אבל זה אין לו מקום לקבוע שם אומנותו כמו במקום זה או שמקום זה מצוי בו הינוח לבעלי אותה אומנות. ועני שמהפך במציאה או בהפקר ולא זכה עדיין בדבר בהגבהה או במשיכה מותר לאחר להקדים לזכות בו. ועשיר המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו אינו נקרא רשע שהעשיר מצוי לו בביתו או ליקח משכניו. אבל אם היה מהפך בשדה או בבית לקנותו ובא אחר ולקחו נקרא רשע שאין הקרקעות מצויות בכל שעה וכיון שהיה מהפך בקרקע זה לא היה לזה להקדים ולקנותו אלא היה לו להמתין עד שיזדמן לו ליקח קרקע אחר שאין מקח הקרקע לזה צורך השעה. ומרחיקין מצודת דג זה מן הדג כמלא ריצת הדג ואף על פי שאין מצוי לו לצוד דג כזה במקום אחר הנה דג זה כאלו נצוד ועומד במצודת חברו הפרוסה תחלה לפי שכבר נתן הדג סיירא במזונות שבמצודה לפיכך אין זה דומה למה שהתירו לחנוני להושיב חנות בצד חנותו של חברו וכן לפאה שאף על פי שפירש העני טליתו מעבירין אותה הימנו כי הצייד יכול הוא להרחיק ולהפריש מצודתו ולצוד דגים אחרים.

וכופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט כו' שלא ימעט ריוח אומני בני מבוי זה. ואם בא אחד מבני מבוי אחר לקבוע חנות אחת אצל חנויות מבוי זה חוץ למבוי אף על פי שהוא דר במבוי אחר רחוק מזה והוא מושיב אומנותו בזה המבוי מפני שהוא מקום הריוח לבעלי אותם אומנות אין בני מבוי זה מעכבים עליו. ויכולים אחד מהאומנים שבעיר לעכב על האומנים הדרים בעיר אחרת ובאים לקבוע אומנותם לכאן וכן אם יביאו סחורה לכאן והם רוצים למכור סחורותם על יד כדרך החנונים שבעיר מעכבים עליהם וכן אם יבא בעיר בן עיר אחרת להלוות שם לעכו"ם ברבית מעכבים עליו בני העיר ואם נותן מס עמהם אין מעכבים עליו. ואם באו בני עיר אחרת והלוו בעיר ברבית כיון שלא מיחו בידם בני העיר עד היום רשאים להתעכב בעיר עד שיגבו חובתן ולהשתכר בעיר בתוך הזמן כשיעור חיותן לימי מגוריהם בעיר. ואם יש יום השוק כו' ותלמיד חכם שהביא סחורה לעיר מצוה על בני העיר לצוות עליו שיהא קודם במכר סחורתו כדי שלא יתבטל מתלמודו. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.

מתניתין מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך לו כותל אחר. פירוש משום דושא כדמפרש בגמרא ומוקמינן לה בגמרא בכותל גנה אי נמי בכותל חצר שבעיר חדשה. ואיכא למידק כיון שהשני כשבא לבנות צריך להרחיק מזה שסמך ראשון הראשון היאך סמיך לרבא דאמר הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך ואם תאמר הכא כשסמך הראשון ברשות הא לא משמע הכי. ועוד דהא דתנן בפרק קמא אבל בבקעה אין מחייבים אותו אלא אם רצה כונס בתוך שלו אלמא דכונס שיעור מקום הכותל בלחוד הוא דסגי ליה ולא שיצטרך לכנוס בתוך שלו שתי אמות כדי שאם יבא חברו גם כן למחר לעשות כותל לא יצטרך לעשות כל ההרחקה משלו. ויש לומר דלא אמר רבא הכא הבא לסמוך אינו סומך אלא כשסומך שם דבר המזיק לכלהו אינך דמתניתין דהיינו בור וגפת וזבל וסיד וחרדל ודבורים ומשרה וירק ודכוותייהו אבל כשסומך דבר שאינו מזיק סומך ואינו נמנע. ותדע שאינם מונעים מבעלי העליה לעשות אוצר בעלייתו כדי שלא יצטרך בעל הבית לימנע מלפתוח בביתו חנות של נחתומין ושל צבעין וכן אין אומרים לבעל המצר להרחיק בורו ממצר חברו שתים עשרה אמה ומחצה כדי שלא יצטרך חברו להרחיק כל העשרים וחמש אמה כשיבא לנטוע אילן בתוך שדהו והכא נמי דכוותה היא שאין כותלו של זה שבא ראשון לסמוך מזיק לבעל המצר כלל אלא שהוא גורם לו להרחיק כשיבא לסמוך לו כדי שלא ימנע דושת הקרקע. ועדיין אינו מחוור דמכל מקום האיך ישתעבד זה בקדימתו קרקעו של חברו שיהא פנוי לדושת כותלו דאינו דומה לכל אותם שבמשנתנו ואפילו לאביי דאמר ראשון שבא לסמוך בצד המצר סומך ושני מרחיק לכשיבא לסמוך דהתם היינו טעמא לפי שאלו בא השני וסמך בלא הרחקה נמצא מזיקו אבל כאן אין כותלו של שני זה מזיק לכותלו של ראשון אלא שמונע ממנו ממילא הדושא והא למה הדבר דומה לפותח חלון העשוי לאורה על חצר חברו שבעל החצר מעכב עליו כדי שלא יחזיק עליו ונמצא מצריכו להרחיק כותלו מכנגדו ארבע אמות ואם ידוע שפתחו שלא ברשות אין בעל החצר צריך להרחיק אלא בונה ומונע ממנו האורה ואינו נמנע. וכתב הרב מורי ז"ל משם ה"ר שלמה ן' אברהם ז"ל דמתניתין בלוקח מן המלך דבסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות קרקע חוץ לכותלו לדושא הלכך חברו הלוקח גם הוא מן המלך כשבא לסמוך לו צריך להרחיק ארבע אמות שכבר נשתעבדו לו. ומורי הרב ז"ל כתב דנראה שהמשנה הזו כעין המשנה שבצדה היא ששנינו החלונות מלמעלה ומלמטה ומכנגדן ארבע אמות וההיא ודאי כשהחזיק כך שלש שנים ולא מיחה בו חברו וזה בא מחמת טענה דחזקת החלון הויא חזקה לארבע אמות שכנגדו שמשועבדות לו שלא יבנה שם כנגדו שלא יאפיל ודכוותה נמי בכותל שאם החזיק זה שלש שנים ובא בטענת חזקת הכותל חזקה להרחקת ארבע אמות שיהיו משועבדות לו לדושא. ועדיין קשה לי דאם כן אף ראשון שבא לעשות כותל סמוך למצר יכול למחות בידו דכל שיש לו חזקה יכול למחות וכענין שאמרו בשילהי חזקת הבתים גבי חלון הצורי למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות ותנן הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות פחות מכאן יש לו חזקה ואינו יכול למחות ובודאי משמע דראשון שבא לסמוך כותל סומך וכדאמרינן מדאמרן אבל בבקעה אין מחייבים אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו. ועוד דאם איתא גם במשנתנו הוה ליה למתני לא יעשה אדם כותל סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות ואף על פי ששנינו החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות ולא תנא ולא יפתח אדם חלונות על חצר חברו ואף על פי שבא לפתוח חברו מעכב עליו התם היינו משום דסמוך אמתניתין דפרק חזקת דקתני לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפים וממנה אתה למד דהוא הדין וכל שכן לחצר חברו אבל הכא ודאי אם איתא דיכול למחות לא הוה שתיק תנא מלאשמועינן הכי בפירקין דהכא או בפרק חזקת ונראה לי בודאי אם בא לסמוך סומך ואינו דומה לפותח חלון דהתם משתמש הוא באויר של חברו ולולי אוירו של חברו חלון זה לא מהני ולא מידי וכמו שכתבתי בריש פרקין והלכך אינו בדין שישתמש זה באוירו של זה דיהא צריך ליזהר ולמחות בסוף כל שלש ושלש ואי לא מחי מפסיד אבל כאן כותל זה בלא דושא צריך הוא ואינו לוקח ומשתמש בכלום בחלק חברו דדושא ממילא הויא והלכך אין חברו מעכב עליו ואם חושש הוא שמא יחזיק עליו או ימחה או יבנה מעתה דילמא יפסיד זה מלבנות בשל עצמו מפני שחברו אינו רוצה לבנות ואינו דומה לסומך רחיים למצר חברו לרבא דאמר אינו סומך ואף על גב דליכא כותל ואף על גב דאינו משתמש השתא בכלום בחלק חברו ואפילו הכי חברו מעכב עליו כדי שלא יחזיק וכמו שכתבנו למעלה דהתם מזיק הוא ואלו בא חברו לבנות כותל עכשיו הרי זה צריך להרחיק הרחיים משום דטריא קשה לכותל וכיון שכן גם מעתה מוחה בידו דתחלתו כסופו אבל בבונה כותל אפילו באו שניהם בבת אחת אין האחד יכול לכוף את חברו להרחיק ולהניח מקום לדושא הלכך השתא במי למה מעכב אם חושש הוא שלא יחזיק עליו מפני שחצרו או גנתו פנויה מצדו ושמא יטעון עליו שכך קנה ונשתעבד לו להניח שם מקום פנוי לדושא יבנה מעתה או ימחה כנ"ל. ופירוש ה"ר שלמה בר אברהם שכתבנו נראה עיקר דאי לפירוש זה מכל מקום אינו בדין שיהא לו דין חזקה כיון שאינו יכול למחות. הרשב"א ז"ל. ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ולריצב"א נראה פשיטא דכל אחד יכול להעמיד כותלו על המצר ואין זה סברא שיוכל להכריח אחד את חברו לעשות לו טובה מקרקע שלו כיון שאינו מזיקו והשני אינו צריך להרחיק אלא כשהוא לוקח או יורש שהחזיק הראשון בדין וכן לענין חלונות אם הוא לוקח או יורש מרחיק ואם לאו לאו כל כמיניה דראשון לפתוח חלונות ואם שביל של רבים מפסיק דהשתא אין יכול לעכב לפתוח חלונות מכל מקום אין להם זה על זה כלום לענין שלא להאפיל כיון שאין עושה לו היזק אלא שמונע לו האורה לזה אין לו בקרקעו של חברו אלא אם כן החזיק בה כגון יורש או לוקח. עד כאן מגליון תוספות.

וקמא היכי סמיך ואם תאמר דילמא ברשות. לא היא כיון דעיקר תלמוד דהכא לאשמועינן דאסור לסמוך כותלו אצל כותלו של חברו משום דושא למה לי לאשמועינן בכותל ראשון. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל. וזה לשון הר"י ז"ל בעליותיו: וקמא היכי סמיך. קא סלקא דעתך דפירוש דמתניתין הכי מי שהיה כותלו סמוך כו' כגון שהיה לו לראובן כותל במזרח וסמך שמעון כנגדו כותל במערב לא יסמוך לו שמעון כותל אחר מן הצפון לפי שהוא מוסיף למעט הדושא בכך כי מתחלה אף על פי שהיה כותל שמעון סמוך כנגדו בקרוב ארבע אמות היו עוברים בני אדם לפרקים בין שני הכתלים והשתא קא הוי בה תלמודא קמא היכי סמיך וכי תימא כגון שסמך ברשות אכתי מה ראה תנא דמתניתין לאשמועינן דין הרחקה בכותל השני לישמעינן לה בכותל ראשון שאם בא שמעון לבנות כנגד כותל ראובן צריך להרחיק ממנו ארבע אמות. עד כאן לשונו. הכי גרסינן בספרי הגאונים אלא אמר רבא הכי קתני מי שהיה לו כותלו סמוך לכותלו של חברו בקרוב ארבע אמות לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות מאי טעמא דושא דהכא מעלי להתם. ופירשו בשם רבינו האיי גאון ז"ל כגון שיש לראובן כותל מושך ממזרח למערב וסמך לו שמעון כותל אחר ברשות סמוך לו בקרוב ארבע אמות גם כן כנגדו ממזרח למערב ועכשיו בא שמעון זה לבנות כותל אחר אחורי כותל שלו. ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. ובאמת שלשון הגמרא לפי זה מדויק היטב. אבל מכל מקום קשיא לי דאם כן כיון שיש כותל בקרוב לו ארבע אמות איזו ראיה יש לכותלו של ראובן שיש לו שעבוד דושא על חצרו של שמעון. ושמא איירי כשנודע שנשתעבד בפירוש חצרו של שמעון לדושת כותל זה של ראובן אלא שנתן רשות לאחר מכאן לשמעון לבנות כותל אחר סמוך ואתא תנא דמתניתין לאשמועינן שאף על פי שנתן לו רשות לסמוך כותל אחר לא יסמוך לו כותל אחר דאכתי מהני ליה דושא דהתם. ואי אפשר לומר כן שאם כן מאי קמקשה בכולה שמעתין טעמא משום שלא יאפיל וטעמא משום מזחילה הא משום דושא לא לישני דהתם בשלא נודע שנשתעבד לדושא והכא כשנודעו. ומיהו לפי פירושו של הרב רבי שלמה בר אברהם שכתבנו למעלה דמתניתין בעיר חדשה ובקונין מן המלך דמסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות לדושא ניחא דהכא מסתמא כבר נשתעבדו לו ואף על פי שנתן לזה רשות לסמוך לו כותל ראשון אינו יכול לסמוך לו כותל אחר כדאמרן וכי מקשינן ליה ממתניתין דמזחילה ממתניתין דחלונות לומר דמהתם משמע דמסתמא לא נשתעבדו לו ארבע אמות משום דושא כלל. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הר"ן ז"ל וזה לשונו: ולפיכך נראים דברי ה"ר יונה ז"ל שכתב בשם רבו הרשב"א דמונטפשלי"ר דמתניתין בלוקח מן המלך עסקינן דמסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות קרקע חוץ לכותלו לדושא הילכך חברו הלוקח גם הוא מן המלך כשבא לסמוך צריך הוא להרחיק ארבע אמות שכבר נשתעבדו לו והוא הדין במי שבא לבנות בקרקע של הפקר דמשבנה שם כותל זכה בארבע אמות חוץ לכותלו לדושא וחברו המחזיק בה אחר כר אינו רשאי לעשות שם כותל ולפי זה כי אקשי לה ממתניתין דחלונות ומזחילה אין הכי נמי דהוה מצי למדחיה דלאו בהני גווני עסקינן אלא בקרקע שלו ושל חברו לגמרי אלא דלא ניחא ליה בהכי משום דמסתמא סיפא דמתניתין כגוונא דרישא מתוקמה. עד כאן לשונו. והר"י ן' מיגש ז"ל כתב וזה לשונו: אלא אמר רבא הכי קתני מי שהיה כותלו סמוך לכותלו של חברו בארבע אמות. פירוש רוחב כותלו סמוך לאורך כותלו של חברו כגון זה לא יסמוך לו כותל אחר כנגד ארכו כנגד אורך כותלו של חברו לעשות ממנו בית קטן כגון זו הציור*) אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו ארבע אמות מאי טעמא דדושא דהני ארבע אמות מהני לכותל חברו ומשום הכי מצי לעכובי עליה. וליכא לאקשויי הכא וכותל קמא היכי סמיך דהא כותל קמא רחבו כנגד כותל של חברו הוא דאכתי איכא דושא ואי משום רוחב כותל בההיא פורתא לא חיישינן. ויש לפרש כגון שהיה אורך כותלו כנגד אורך כותלו של חברו וסומך לו בארבע אמות כלומר עומדת על סוף ארבע אמות והא קמשמע לן דאף על פי שכבר הרחיק מקודם ארבע אמות כיון שלא הרחיק אלא ארבע אמות מצומצמות בלבד כשיבא עכשיו לסמוך לאותו כותל שלו כותל אחר צריך הוא עדיין להרחיק ארבע אמות אחרות מאי טעמא דושא דהני ארבע אמות אחרות מהני לכותל ואף על פי שהם מרוחקים ממנו. ורבינו האיי גאון ז"ל פירש כגון שסמך כותלו לכותל חברו בתוך ארבע אמות וראה חברו ושתק אף על פי ששתק לו באותו כותל כשיבא עכשיו לסמוך לאותו כותל כותל אחר צריך הוא להרחיק ארבע אמות מאי טעמא דדושא דהכא מעלי להתם. וקשיא לי על זה הפירוש אם כן הוא כפשטה דמתניתין מוקים לה שכותל זה סמוך בתוך ארבע אמות אי הכי הכא במאי עסקינן כששתק לו חברו איבעי ליה למימר ואמאי אצטריך למימר הכי קתני אלא מדקאמר הכי קתני מכלל דלאפוקי מתניתין מפשטא ולאוקמה דליכא סמיכה בתוך ארבע אמות הוא דמהדר. עד כאן לשונו. וזה לשון הרשב"א ז"ל: והר"י ן' מיגש ז"ל פירש כגון שהיה כותל ראובן מושך ממזרח למערב וכותל שמעון סמוך לו בקרוב ארבע מן הצפון לדרום ובני אדם עדיין עוברים סמוך לכותל ראובן באלכסון ועכשיו בא שמעון לסמוך כותל אחר ממזרח למערב לכותל שלו המושך מן הצפון לדרום לא יסמכנו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות ואף על פי שהוא מרחיק מכותלו של ראובן ארבע אמות מאי טעמא דמתחלה קודם שיבנה כותל זה אף על פי שלא היו העוברין מהלכים לעיקרו של כותל ראובן מפני כותל שמעון שבצפון אפילו הכי כשעוברין באלכסון דושא דהכא כלומר של האלכסון מעלי להתם לכותלו של ראובן דמניעת דושא שמחמת כותל הצפון אינו מונע ממנו כלום מתועלת הדושא כדאמרינן בסמוך הכא במאי עסקינן בבא מן הצד אלמא אפילו לכתחלה יכול הוא לסמוך שאינן מונע ממנו כלום והלכך זה שבא לסתום שלא יעברו העוברים באלכסון כמו שהיו עוברים מתחלתם הרי זה מעכב על ידו עד שיניח מקום פנוי בין קרן כותל זה שבא לבנות עכשיו ובין כותל הצפון כזה*) כדי שיעברו גם עכשו באלכסון כמתחלה מאי טעמא דושא דהכא של האלכסון מעלי להתם. הרשב"א ז"ל.

וקשיא לי התם טובא להאי פירושא מאי האי דקאמר רבא הכי קתני והלא בזה הלשון בעצמו שמפרש רבא עכשיו באוקמתא דמתניתין בהאי לישנא גופיה הוה מפרשינן לה מעיקרא דודאי למאי דקסלקא דעתך מעיקרא נמי מפרשינן מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו בקרוב ארבע אמות לא יסמוך לו כותל אחר דמעיקרא הוה מפרשינן לה שהיה סמוך כנגדו במערב והשתא מפרשינן שהיה סמוך מן הצד מן הצפון וזה החילוף שמתחלף עכשיו בו פירוש המשנה מן הפירוש שהיה עולה בדעת המקשן זה צריך לרבא לפרש כי עכשיו לא פירש לנו כלום במשמעות המשנה כיון שזה הלשון שהוא מפרש בה היינו מפרשים אותה מתחלה והכי הוה ליה למימר הכי קאמר מי שהיה כותלו סמוך לכותלו של חברו מן הצד לא יסמוך לו כותל אחר כנגדו כו'. עליות הר"י ז"ל. ורבותינו ז"ל הצרפתים גורסים הכי קאמר מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו ברחוק ארבע אמות ונפל לא יסמוך לו כותל אחר מאי טעמא דושא דהכא מעלי להתם וכן נמצאת גם בספר מוגה גם בישיבת הגאונים ז"ל וכן בפירוש רבינו חננאל ז"ל בלשון יש אומרים. ופירש ר"י יש לומר כי בעל הכותל שנפל רוצה לחזור ולסמוך כותלו עכשיו סמוך לכותלו של חברו בקרוב ארבע אמות ואשמעינן תנא דמתניתין דאינו רשאי כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. וגם לפירוש זה אין הפירוש מתיישב בו דמאי דושא דהכא מעלי להתם דקאמר. ויש לפרש דושא דהכא דבין שני הכתלים מעלי להתם לשני הכותלים וכאלו פירש כאן עיקר טעם הרחקת הכותלים זה מזה וכן פירש רש"י ז"ל. ומכל מקום נראה לי שעדיין קשה שהיה לו להשמיענו מתי נפל כותל זה למאן דאמר בכותל חצר וכי לעולם צריך לדושא ופעמים שיפול הראשון לאחר זמן מרובה ואין צריך עוד להתרחק. ואפשר לתרץ דסתם כאן כמו שסתמו במשנה בעיקר הדושא שהרי משנתנו דוקא בעיר חדשה ולא בעיר ישנה ולא גילה עד מתי תקרא חדשה ומתי תקרא ישנה לפי שבכל דבר תלוי כפי ראיית בית דין שבאותו מקום ושבאותה שעה שאין כל המקומות שוים. הרשב"א ז"ל. ויש לפרש דהאי ונפל אכותל חברו קאי והכי פירושו מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו כגון ששמעון היה כותלו במערב סמוך לכותל ראובן שהיה במזרח וסמכו שמעון בהיתר ברחוק ארבע אמות ונפל כותל ראובן לא יסמוך לו שמעון כותל אחר בצפון לפי שסוגר עליו את הדרך ומונע את הדושא שהיא צריכה במקום כותלו של ראובן שהרי הוא לבנין עומד והא דנקט תנא דין דושא בכותל שנפל הא קמשמע לן דחזקת כותל ראובן הויא חזקה עולמית לארבע אמות לצורך דושא אף בכותל אחר שלא תאמר לא מהניא חזקת הכותל אלא לכותל ראשון בעוד שיהא קיים כן נראה בעיני לפי שיטה זו וכן הדין בחזקת חלונות שאם נפל הכותל כבר החזיק בשעבוד עשר אמות של חברו גם לחלון שיחזירנו שם. ובפירושי רבינו חננאל ז"ל מצינו בלשון הזה יש מי שאומר כך תירוץ משנתנו אליבא דרבא מי שהיה כותל ראובן סמוך לכותל שמעון ברחוק ארבע אמות ונפל כותל שמעון לא יסמוך לו ראובן כותל אחר לכותלו של שמעון הנופל אלא מרחיק מן הכותל הנפול כדי שלא יהא יכול לטעון עליו כשיבנהו הרחק מכותלו ארבע אמות ויש מזה סיוע לפירושנו שפירשנו דהאי ונפל אכותל חברו קאי עליות הר"י ז"ל.

תוס' ד"ה וקמא כו' אמאי לא פריך מהכא קשה לי על קושייתם הא מהכא לא היה ראיה לסתור ולחזור מכל שינויי דלעיל ולהוכיח דגם לרבנן דר"י מותר לסמוך לרבא דהא כמו דמשנינן על אילן קדם לבור דמיירי בלוקח ה"נ י"ל הכא דמיירי בלוקח המקום שאצל כותל חבירו. גם תמוה לי במה דנקטו קושייתם רק לס"ד דלעיל הא מבואר בסוגיא דחרדל דלמסקנא מה דקתני ר"י מתיר בחרדל היינו דאמר לדבריהם דרבנן התינח משרה וירק אבל חרדל יהיה מותר לסמוך אף דבעל דבורים סמך בהיתר מ"מ כיון דקצת עשה שלא כהוגן ומזיק להחרדל מותר לזה להעמיד אצלו חרדלו בלי הרחקה כיון דבעל דבורים מזיק גם אותו. ועלה אמרינן לעיל לרבנן היינו דרבנן לא היה להם לחלוק על סברא זו ומשני דס"ל דדבורים לא מזקי לחרדל עיי"ש היטב. א"כ הכא בדוושא דשניהם מזיקים זה לזה מה בכך שהראשון העמיד כותלו תחלה מ"מ יהא השני מותר לסמוך כותלו דאמר לו כמו שכותלי מזיק אותך כן כותלך מזיק אותי וביותר דזה לא יתורץ גם בתירוצם דדוושא לא הוי מזיק ממש דמ"מ יאמר השני מה שאני מזיקך בדוושא כמו כן אתה מזיקני בדוושא. ויהיה בהכרח לאוקמי הכא בלוקח דהראשון לא עשה אפילו קצת שלא כהוגן בזה השני צריך ליתן כל הרחקה כמ"ש תוס' בסוגיא דחרדל וצע"ג:

בָּעָא מִינֵיהּ פִּיל שֶׁבָּלַע כְּפִיפָה מִצְרִית וְהֵקִיאָהּ דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי, מַהוּ. הא דבעא מיניה שאלה זו אפשר כי נזדמן שהיה לפניו אחד ולכן שאלו שאלה בענין פיל ונראה דשאלו בדין טומאה וטהרה לרמוז לו שבא לבדקו בדברי תורה שמעלין את האדם מטומאה לטהרה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות טז.) מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלים מטומאה לטהרה.

טָפַח לֵיהּ בְּסַנְדְּלֵיהּ נראה לי בס"ד הטעם דהכהו על סנדלו דרמז לו בזה אדחלא אכרעך זבין פרקמטייא דידך ולא תמתין עד שתנוח ותרחוץ רגלך מן הדרך אלא תמהר למכור בין המוכרים הראשונים קודם שתפשיט סנדלך ולא תקוה ותצפה דינקטו לך שוקא כי בודאי לא נקטי לך. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל (בשער הגלגולים דף נד:) ביום ראש חודש תמוז אמר לי מורי ז"ל כי ראה את נפש רב דימי מנהרדעה שהיתה מוכנת להתעבר בי לפי שהיא משורש נפשי וגם לפי שביום ההוא לויתי מת מצוה אחד ורב דימי היתה המצוה הזאת תדרית בידו לעשות לויה לאורחים ולמתים ועל כן היה רוצה להתעבר בי עד כאן לשונו. נמצא רב דימי היה נזהר במצות גמילות חסדים זו של לויה ולזה טפח ליה על סנדלו אשר ברגליו לומר לו אין לך מעלה אלא רק מצד זו של גמילות חסדים שאתה עושה ברגליך מצות לויה אבל למעלה של צורבא מרבנן דנקטי ליה שוקא עדיין לא הגעת. אי נמי יש לפרש בס"ד הא דטפח ליה בסנדליה שברגליו משום שיש דבר שגור בפי חכמים על תלמיד חכם שאינו יכול להשיב בדברי תורה דאומרים עליו 'לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש' ולכן טפח ליה בסנדליה שברגליו לרמוז בדבר זה לא מצאת רגליך בית המדרש. ומה שאמר פָּסִיד גְּרוֹגְרוֹת דִּידֵיהּ פירוש לא מבעיא דלא הרויח אלא הפסיד מן הקרן מפני שנתעכב בדבר זה שבא לבדקו וגם עוד כשבדקו נכנס עמו בדברים אלו ועל ידי כך מכרו אחרים הרבה מזה המין וירד השער מה דביני וביני.

מַאן דְּלָא שַׁהֲיֵיה לְאוֹנִיתֵיהּ דְּמַלְכָּא דֶּאֱדוֹם, לָא לִישְׁהַיֵיהּ לְאוֹנִיתִיךְ. הדבר יפלא מה לו לרב יוסף להזכיר אונאה של מלך אדום דוגמה לדבר זה דרב דימי היה לו לומר לו (עמוס ז, ז) הִנֵּה אֲדֹנָ־י נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל (בשער הגלגולים דף נד:) וזה לשונו אמר לי מורי ז"ל כי חזקיהו המלך ע"ה לא מלא שנותיו ואף על פי שהוסיפו לו חמש־עשרה שנים משלו הוסיפו לו ועדיין חסרו לו שנים אחדות ושאר שנותיו השלימם רב דימי מנהרדעא הנזכר כי הוא היה גלגול חזקיהו המלך עצמו בלתי שום ניצוץ אחר עמו אלא הוא לבדו וזהו שנאמר חזקיהו אֲנִי אָמַרְתִּי בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי (ישעיה לח, י) כי ברב דימי היו שאר שנותיו ושאר ימיו עד כאן לשונו. נמצא רב דימי היה גלגול חזקיהו המלך עצמו בלתי עירוב נצוץ אחר לכך הביא דוגמה לאונאה שלו מאונאה דמלך אדום שהיה מלך גוי ולא השהה אונאתו וכל שכן שאתה מלך ישראל לא לשהייה לאונאתך. וראיתי לרבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל שסיים וזה לשונו: ואני חיים ראיתי ששלח לי רבא האמורא ע"ה שלום ב' פעמים אחת בתוך תפלתי ואחת בחלום ואמר לי מורי ז"ל כי רצה רבא לעשות שלום עם רב דימי המתלוה עמי על שהיה עמו בקטטה ממה שעשה לו תלמידו רב אדא בר אבא על ענין הגרוגרות שהביא רב דימי בספינה כנזכר בתלמוד עד כאן לשונו. וצריך להבין למה שלח לו שלום ב' פעמים גם מה היה לו עם רבא בזה? ונראה לי כי היה לו תרעומות על רבא מפני דריש גלותא אמר לרבא עצמו פּוּק חָזִי אִי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא נָקִיט לֵיהּ שׁוּקָא ואם היה בודקו רבא בעצמו היה מכיר בו שהוא צורבא מרבנן ולא היה טועה בו כמו שטעה בו רב אדא בר אבא ואם כן גם מצד רבא איכא גרמא בהפסד הגרוגרות ותרעומת השניה דאחר כך היה לו למחות ברב אדא בר אבא להוכיחו ולהכריחו שיבקש מחילה מן רב דימי דאם הוכיחו והכריחו לבקש מחילה היה נזכר זה בתלמוד ולכן נתרעם עליו בעבור זאת תרעומת שנית ובעבור ב' תרעומות הללו שלח לו שלום עתה ב' פעמים. ובזה יובן מה שאמר רב אדא לרב יוסף חָזִי מַר מַאי עָבְדוּ בִּי דהוה ליה למימר עָבַד ונקיט עָבְדוּ לשון רבים.

עַד דְּמַגְרִירִיתוֹ גַּרְמֵי בֵּי אַבַּיֵי, אַתּוּ וְאִכְלוּ בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא בֵּי רָבָא. נראה לי בס"ד אין כוונתו לזלזל באביי אלא רצונו לומר תלמידי הישיבה של רבא חריפים ותתחכמו אם תלמדו עמהם בפני רבא וכמו שאמרו (תענית ז.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי, נמצא האדם מתחכם מחביריו יותר מרבו ולכן אמר לו אִכְלוּ בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא בֵּי רָבָא. או יובן בישיבה של רבא היו לומדים בששה סדרים וכמו שאמר רבא עצמו בגמרא דתענית אנן משנינן בששה סדרי, ואפשר בישיבה של אביי עיקר לימודם היה בארבע כמו שהיה בזמן רב יהודא.

דַּאֲנָא עֲדִיפְנָא מִינֵיהּ נראה ודאי כונתו לומר עֲדִיפְנָא מִשַׁמְעֵיהּ ותיבת מִינֵיהּ קאי על שמעיה דרבא ולא על רבא, ועם כל זה נענש לדעתו של רבא מפני השומעין שהיו חושבים אומר עדיפנא מרבא דהוה ליה למימר עדיפנא משמעיה דרבא להדיה ובודאי לא קפיד רבא עליו והענישו אלא מן השמים קפדי עליה וכן דן רבא מדעתו ואמר ענישתיה כלומר מסיבתי היה לו כך.

דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק רֵישׁ כַּלָּה הֲוָה פירש רש"י ז"ל דורש ברבים בשבתות עיין שם. ונראה דהוא הדין שדורש גם כן בימים טובים ואותו היום יום טוב היה דהא קאמר מִנְטְרָא לְעַרְסֵיהּ ובשבת אין מוציאין אותו. ומה שאמר מִסְתַּבְּרָא דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק עַנְשֵׁיהּ מפני שהיה דבר זה תכף ומיד הדברים מוכיחין לכך. ונראה דנענש בשביל שגרם בושה לרב נחמן בר יצחק דדרכו היה לסדר מילי דדרשה לפני רב אדא קודם שיעבור לפני התיבה כדי שיהא רגיל בה ולא יטעה בציבור וכיון שלא בא נצטער מאד שירא שמא יבוש מחמת איזה טעות ח"ו ואין לומר דנפטר מכח דברים אלו כשגגה היוצאת מלפני השליט היינו משום דשיערו שנפטר קודם שיצאו דברים אלו מפיו ולכן אמרו מסתברא דהוא הענישו.