Bava Batra 128a

הכי גרסינן ונשבע אינו יכול לחזור בו פירוש אם נשבע כבר אינו יכול לחזור בו אבל אם לא נשבע יכול לחזור בו כדאמרי' בזה בורר (סנהדרין דף כד: ושם) מחלוקת לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין דברי הכל היה יכול לחזור בו והכא אע"ג דאמר השבע וטול יכול לחזור כיון שעדיין לא נשבע הוי קודם גמר דין וכן משמע בריש המפקיד (ב"מ דף לד: ושם) אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מי אמר מיהדר ביה אלמא דיכול לחזור בו דהוי כמו קודם גמר דין והא דאמר בריש שבועת הדיינין (שבועות דף לט. ושם) ואם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד אומר רבינו תם היינו שמסלקין אותו כדי שיתבייש מלחזור בו אבל אם רוצה לחזור ולבא לב"ד ולישבע הרשות בידו אבל קצת קשה מנא ליה הא דקאמר הכא דקסבר הלכה כחכמים דלמא סבר דלפני גמר דין מחלוקת אבל אחר גמר דין דברי הכל אינו יכול לחזור בו אבל רש"י פירש אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד דשוב אינו יכול לחזור בו והכא גרס נשבע בלא וי"ו שישבע בעל כרחו וההוא דריש המפקיד (ב"מ דף לד: ושם) דקאמר מי אמרי' מיהדר קא הדר ביה אע"ג דאינו יכול לחזור בו מ"מ כיון דדעתו לחזור ובעי לאטרוחי בי דינא לא מקני ליה כפילא דכה"ג אמר התם אבל לפירוש זה לא אתי שפיר דפסיק בשמעתין ככל הני דשלח ר' אבא וא"כ אפי' קודם גמר דין אינו יכול לחזור ובזה בורר מסקינן דלפני גמר דין יכול לחזור בו אם לא שנאמר הכא אפי' קודם שבועה חשיב גמר דין כי אמר רצונך השבע וטול:

מר בר רב אשי מכשר באבא דאבא וא"ת והלא אפי' שני בשני אמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כח. ושם ד"ה רב) דפסול וכ"ש זקנו ויש לומר דאבא דאבא כשר טפי דאיתפלג דרא:

לית הלכתא כמר בר רב אשי פירש בקונטרס דאפי' עד סוף כל הדורות פסול ואין נראה לר"י כיון דאתפלג דרא כ"כ:

פיתח ונסתמא פסול ואע"ג דגבי גט מכשירין שאם היה בשעת כתיבה פיתח יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם לאחר שנסתמא שאני התם דאקילו רבנן להכשיר אפילו אשה וקרובים:

גירסת הספרים נשבע ואינו יכול לחזור. דכל שאמר לו רצונך השבע וטול הרי גמר עליו את הדין וכאילו אמר לו בית דין בגמר דין ישבע וצא תן לו. וכן נראה גירסתו של הרב אלפסי ז"ל, ורבינו תם ז"ל גורס: ונשבע. ולומר, דדוקא לאחר שנשבע אינו יכול לחזור בו הא עד שלא נשבע יכול לחזור בו. והראשון עיקר. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק המפקיד גבי אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם. וכתב ר"ח ז"ל, שהעבדים אין להם חזקה אלא לאחר שלש, או בקטן המוטל בעריסה, והדין דאין נשבעין על העבדים הואיל ונתרצה בכך וקבל את השבועה אין יכול לחזור בו. ונראה מלשונו דונשבע גריס, ומכל מקום לא ידעתי מה צורך כאן לאין נשבעין על העבדים, דאפילו בדברים שנשבעין עליהן, בכי האי גונא אין שבועה כלל מדאורייתא לא אצל התובע ולא אצל הנתבע ולא כעין דאורייתא, דכופר בכל הוא זה. ואם תאמר שאינן בני שבועה כלל, הא ליתה, דהא נשבעין עליהן מדרבנן ואפילו שבועת המשנה כעין דאורייתא, (אלא) כדמוכח בפרק הכותב (כתובות פז, ב) בפוגמת כתובתה. ואפשר דדעת הרב ז"ל לומר, דאף על פי שהעבדים אין נשבעין עליהן ואיכא תרתי חדא דכופר בכל, ועוד דאפילו במודה אין נשבע עליהן דבר תורה וזה ויתר עוד יותר שישבע ויטול, סלקא דעתא אמינא דגוזמא בעלמא קאמר ויכול לחזור בו, קא משמע לן.

מר בר רב אשי אכשר אפילו באבא דאבא פירש הרב אלפסי ז"ל, דקא סבר דאבא דאבא שלישי בראשון הוא, ולית הלכתא כותיה, דאב ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח ואחין שהוא ראשון בראשון, והוה ליה אבא דאבא שני בראשון. אבל ר"ש(י) ז"ל כתב, דלית הלכתא כמר בר רב אשי, דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דור לא יעידו לאבותם, דבן ירך אביו הוא.

כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר וכבר כתבתי בפרק חזקת בשמעתא שהשותין מעידין זה לזה, נוגע בעדות מחמת ממון למה כשר בכ[ש]נסתלקה (יגיעת) [נגיעת] עדותו, וכמו שאמרו בשותפין וכמו שאמר (לעיל בבא בתרא מג, א) ליסתלקו בתרי מנייהו ולדיינוהו, ושם כתבתיה בסייעתא דשמיא. ומפורש בערכין פרק הישג יד בנודר (יח, א) דתחלתו וסופו בכשרות נפקא לן מדכתיב והוא עד או ראה אם לא יגיד בעינן ראיה והגדה בכשרות.

פקח ונתחרש כלומר, מחמת חולי, ונשתתק, ואף על פי שיכול להרכין בראשו, משום דכתיב על פי שנים עדים, ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם. ודוקא בעדיות דאורייתא, אבל בעדיות דרבנן כשר, ובבדיקה, דתניא בפרק מי שאחזו (גטין עא, א) כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לגיטין ולקידושין ולעדיות ואוקימנא בעדיות דרבנן.

מי שאמר לחברו עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה והרי שהמחזיק היה פטור לגמרי וכגון שהיה העבד קטן המוטל בעריסה שיש לו חזקה לאלתר כשאר מטלטלין או בגדול ולאחר שלש או שלא ראהו זה בעדים בביתו של זה שהוא יכול לומר לא היו דברים מעולם ושבועה לא היתה מועלת לתובע שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וגזם זה הנתבע לתובע שישבע ויטול וכן עשה אין המחזיק יכול לומר לו אח"כ איני מקבל שבועתך שמשטה הייתי בך אלא שכיון שהטיל שבועה עליו ונשבע אינו יכול לחזור הא אם לא נשבע עדין יכול לחזור הואיל ולא מן הדין הטילה עליו שמא תאמר והלא מן הדין יש על הנתבע להשבע היסת ואע"פ שאין נשבעין על העבדים דוקא שבועת התורה והמשנה אבל שבועת היסת אף על הקרקע הותקנה כמו שכתבו גדולי הפוסקים בפרק חזקת הבתים ואפילו בענין גנבה כמו שכתבו גם הם בפרק שבועת הדיינין אע"פ שטענת התובע רעועה שאין מחזיקין את האנשים ברשעים ואם כן הרי יש למחזיק לישבע היסת וכל שיש לו לישבע וליפטר יכול להפכה שיהא האחר נשבע ונוטל וא"כ כשאמר לו בבית דין השבע וטול כדין אמר לו והיאך יכול לחזור אע"פ שלא נשבע עדין ובפרק שבועת הדיינין אמרו אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד ר"ל שאם רצה לחזור ולישבע אין מקבלין הימנו ואף בזו יש לנו לומר כן ומ"מ זו אינה קושיא שאפשר שלא אמרוה אלא מצד חומר שבועה שלא יצטרך האחר להשבע אבל כאן שאם לא ישבע זה ישבע התובע אין מרויחין כלום מעתה יכול לחזור כל זמן שלא נשבע אפילו אמר לו בבית דין או שמא מה שאמרו שם שאם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד לא שלא יוכל האחר לחזור אלא אדרבה מפני שיכול לחזור ממהרין את הדבר לפטרו קודם שיחזור אבל מ"מ נחזור לראשונה שמאחר שבדין אמר לו כן ובבית דין היאך יכול לחזור אע"פ שלא נשבע אפשר שחוץ לבית דין אמר לו כן או שמא שמועה זו נשנית קודם תקנת היסת הא לאחר היסת ובבית דין אינו יכול לחזור ומ"מ יש גורסין מפני קושיא זו נשבע ואינו יכול לחזור ואע"פ שאמרו מחלקת לאחר גמר דין אבל קודם גזר דין יכול לחזור בזו הואיל ואמר לו כן בבית דין והוא קבל עליו כן בפניהם גמר דין הוא ומ"מ בפרק המפקיד אמרו במי שאינו חייב לשלם ואמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם אלא שאשבע ואפטר שיכול לחזור אלמא כל מילתא יתירתא ומוגזמת יכול לחזור בה קודם המעשה אם לא קנו מידו בין באתן לך בין במחול לך וכן הסכימו רוב מפרשים:

בעלי דין שקבלו עליהם קרובים או פסולים להיות להם דיינין או עדים אפילו אחד בשנים או בשלשה בין באתן לך ר"ל ליתן כל מה שהאחר טוענו בעדותו של פסול או בדינו וכל שכן במחול לך ר"ל למחול מה שהוא טוען לחברו בעדות זה הפסול או בדינו אם קנו מידו אינו יכול לחזור ואם לא קנו מידו קודם גמר דין יכול לחזור אבל אם נגמר הדין אינו יכול לחזור:

כבר ידעת שהמטלטלין של יתומים אין בעל חוב גובה חובו מהם צריך שתדע שהעבדים אע"פ שהוקשו לקרקעות דוקא לדברים הכתובים בתורה כגון לקנותם בכסף שטר וחזקה ושלא לישבע עליהם ושלא לכללם בדין אונאה אבל לענין בעל חוב כמטלטלין הם שאין דעת המלוה סומכת עליהן אלא על הקרקעות כבר ידעת שתקנת הגאונים קדומה להגבות לבעל חוב מן המטלטלין ונשענו על מה שמנהג בני אדם להתעסק בסחורות ובהלואות ודעת המלוה סומכת עליהם על דרך מה שאמרו בכתובות פרק מציאה בגמלים שבערביא ובתותבי דבי מיכסיא שהאשה גובה כתבתה מהם מפני שכל עסקיהם בסחורות אלו ודעת בעל חוב סומכת עליהם כמו שיתבאר שם וא"כ מכח תקנתם גובין אף מן העבדים ומ"מ לענין לקוחות הרי הם כמטלטלין ואין בעל חוב טורפם אא"כ נשתעבדו לו בפרט ובאגב כמו שביארנו בפרק חזקת:

הקרובים פסולים לעדות זה לזה וענין זה יתבאר במסכת סנהדרין אבל מה שאנו צריכין לו עכשו הוא שהאחים נקראים ראשון בראשון ובניהם נקראים שני בשני ובני בניהם שלישי בשלישי ראשון בראשון ושני בשני וראשון בשני ושני בראשון כלם פסולין זה לזה שלישי בשלישי או שלישי בשני אפילו שלישי בראשון כשרים לעדות זה לזה גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שהאב עם בנו ראשון בראשון ועם בן בנו ראשון בשני ומתוך כך פסולים זה לזה הא עם בנו של בן בנו הוא שלישי בראשון וכשר ומה שאמרו בכאן מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כותיה פירושו מפני שהיה האב עם בן בנו וזהו ראשון בשני הא אם היה עם בנו של בן בנו כשר ומ"מ גדולי הצרפתים פירשו שזה שאמרו ולית הלכתא כותיה לא מפני שהוא שני בראשון שהאב עם בנו ראשון בשני הוא ועם בן בנו ראשון בשלישי הואיל ויש ירידת קורבה מזה לזה ואינם במדרגה אחת אלא שכל יוצאי ירכו עד כמה דורות פסולים זה לזה ולא יראה כן:

הרבה מיני בני אדם נכתבו במקומם לענין פסול עדות ומכללם הקרובים אע"פ שאין קורבתם מצד עצמם אלא מצד נשותיהם וכן הסומא והחרש והשוטה היה יודע לו בעדות עד שלא נסתמא ונסתמא אע"פ שבשעת הדבר שעליו רוצה להעיד כשר היה הואיל ובשעת הגדה אינו ראוי אין סומכין על עדותו בין בגלימא בין בקרקע בין בנסכא ואין אומרים הרי בן דעת הוא זה ואע"פ שהוא סומא עכשו הרי יכול להעיד על מה שראה ואם הוא קרקע הרי יכול להודיע שעל קרקע זה הוא מעיד בכוון המצרים וכן בגלימא במדת ארך ורוחב וכן בנסכא במדת משקלות שאין סומכין על כוון זה כלל ואינו מעיד על מה שאינו יכול לומר בבירור זהו שאני מעיד עליו ומ"מ בדברים שאין אנו צריכים בו לשום כוון אלא להודעה על מה שהיה כגון שבפניו הלוה פלני לפלני מנה או שחבל בו או שנעשה בפני כך וכך ונסתמא אע"פ שלא נתפתח כשר אחר שהוא בן דעת וכמו שאמרו במסכת גיטין פרק שני שכשר להביא את הגט שאין אנו צריכין לעדותו אלא שבפניו נכתב ונחתם והרי יכול להעיד על כך ולסמוך על עדותו אבל האחרים שהוזכרו כגון נתחרש ונשתטה ונעשה חתנו אין מקבלין עדותם עד שתהא תחלתם וסופם בכשרות מעתה היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו פסול מתה בתו חזר לכשרותו היה פתוח ונסתמא פסול שצריך הוא לכוון חזר ונתפתח כשר פקח ונתחרש פסול חזר ונתפקת כשר שפוי ונשתטה פסול חזר ונשתפה כשר ויש חולקין בסומא לפסלו אף בדברים שאין צריכים כוון ולא נראו הדברים וזה שכתבנו בנעשה חתנו ומתה בתו פירושו אע"פ שהניחה בנים כמו שיתבאר בסנהדרין:

בפרשב"ם בד"ה באבא דאבא כו' דהיינו ג' בראשון לראובן הראשון עכ"ל בכל דוכתא אב ובן נקרא ראשון בראשון וא"כ ה"ל בן הבן שני בראשון אלא דלמר בר רב אשי דמכשר באבא דאבא פי' כן דודאי לא מכשר אלא בראשון בשלישי ולא בשני בראשון וכן כתב הרי"ף בפ' זה בורר ע"ש:

תוס' בד"ה ה"ג ונשבע כו' אם לא שנאמר כו' חשיב גמר דין כי כו' עכ"ל וההיא נמי דפוטרין אותו מיד ואינו יכול לחזור בו כפרש"י נמי חשיב כגמר דין גם קצת קשה כו' שהקשו לעיל חוזר למקומו לפי זה וק"ל:

נאמן עלי אבא ומיירי דקבליה עליה בחד אבל בבי תרי לא כיון דאיכא תרי פיסולי. והכי מפרש בפרק זה בורר קמשמע לן דבאתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים. תימה דלמא סבר כריש לקיש דאמר דקודם גמר דין מחלוקת ובמחול לך אבל לאחר גמר דין כולו עלמא מודו דאין יכול לחזור בו ואפילו באתן לך. ויש לומר דמסתמא כרבי יוחנן סבירא ליה דקיימא לן כוותיה בר מתלת. תוספי הרא"ש ז"ל.

שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא היה יודע לו עדות קרקע עד שלא נסתמה כו'. פירוש אפילו עדות קרקע דאפשר דמכוון מצרנהא אפילו הכי פסול. ושמואל אמר כשר כו'. ואיתותבו כולהו ואסיקנא דתחלתו בכשרות וסופו בפסלות פסול ואפילו לעדות קרקע וכרבי אבא. מכל מקום שמעינן מדרב ששת ורב פפא לענין עדים כשרים שאם תבע את חברו מטלטלים וכפר בהם והעדים מעידים שראו קודם לכן ביד התובע מטלטלים שהיו בהם סימנים הנמצאים במטלטלים הללו ואין לנתבע עדים שראו כלים אלו קודם הזמן שמעידים עליו עידי התובע מוציאים אותו מן הנתבע בעדות סימנים אף על פי שאין העדים מכירים בטביעות עין שמטלטלים הללו היו של תובע ולא אמרינן דלמא איתרמי שסימני מטלטלים של נתבע כסימני מטלטלים של תובע וכגון שאין הנתבע טוען לקוחין הן בידי אלא טוען הוא שלא היו מעולם של תובע דכיון דסימן מובהק מדאורייתא אין נתבע נאמן בכך אף על גב דאיכא מגו דעד כאן לא איתותבו רב ששת ורב פפא אלא משום דבעינן סופו בכשרות והכא הוי סופו בפסלות ומשום הכי פסלינן פתוח ונסתמה אפילו לעדות קרקע דליכא למיחש למידי. ובפרק אלו מציאות נמי מוכח דאי סימנים דאורייתא מעידים על הסימנים שבגוף האדם להתיר את אשתו ולא אמרינן דאיתרמויי איתרמי ומדמי לה התם בגמרא לשאר סימני כלים. ודוקא בסימן מובהק אבל בסימן שאינו מובהק לא דקיימא לן כרב אשי דמספקא ליה סימנים אי דאורייתא אי דרבנן כדאיתא בפרק שנים אוחזין הלכך אי סימנים דרבנן לענין מציאה הוא דתקון כדאמרינן בפרק אלו מציאות מאי טעמא אמור רבנן מהדרינן אבדתא בסימנים כו' אבל לענין לאפוקי ממונא מחברו ודאי לא מפקינן אלא בסימן מובהק ושמואל ורב ששת ורב פפא בהא פליגי דשמואל סבר מדת ארכו ורחבו לא הוי סימן מובהק ורב ששת סבר סימן מובהק הוי דלא מתרמי שיהא גלימא של זה מכוון באורך ורוחב כגלימא של זה. ואף על גב דמדה ומנין לא הוי סימן מובהק דהא אמרינן בפרק אלו מציאות מדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן אלמא לא עדיף מדה ממשקל ובמשקל סבירא ליה לרב ששת דלא הוי סימן מובהק מדקאמר אבל נסכא לא התם במדת תבואה ופירות דאיתרמויי מיתרמי אבל ודאי לא מיתרמי שתהא גלימא של ראובן באורך ורוחב כגלימא של שמעון ורב פפא דאמר אפילו נסכא. אפשר דסבירא ליה סימנים דאורייתא פירוש אפילו סימן שאינו מובהק כדמוכח ההיא דרב אשי שכתבנו ומוכחא נמי בפרק אלו מציאות בשמעתא דסימנים. והא דאמר רב ששת אבל נסכא לא לאו למימרא דסבירא ליה דמשקל לא הוי סימן דהא אמרינן באלו מציאות בעו מניה מרב ששת משקל הוי סימן או לא אמר להו רב ששת תניתוה כו' אלא סבירא ליה לרב ששת דמשקל לא הוי סימן מובהק וסימנים לאו דאורייתא כן נראים הדברים. ויש ראיה למה שכתבתי דמדה ומנין לא הוי סימן מובהק מהא דגרסינן ביבמות בפרק האשה שהלכה ההוא גברא דאפקיד שומשמי כו' עד ורבינא אמר חיישינן והלכתא חיישינן אלמא מדה ומנין לא הוי סימן מובהק והוא הדין למשקל דהא מדמינן להו בפרק אלו מציאות ולרב יימר דאמר לא חיישינן ודאי אם היה טוען לקחתים ממך היה נאמן אלא לפי שלא היה טוען הני אחריני נינהו הוה סבירא ליה לרב יימר דלא חיישינן דלמא אתרמויי איתרמי ולא מהימנינן ליה לנתבע אף על גב דאיכא מגו שהרי היה יכול לטעון לקחתים ממך וסבירא ליה לרב יימר דמדה ומנין הוי סימן מובהק. עוד נראה לפרש כגון שהיו שם עידי פקדון שהעידו שהפקיד אצלו שומשמין ולפיכך לא היה יכול לטעון לקוחים הן בידי והיה טוען דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו והוה סבירא ליה לרב יימר אף על גב דמדה לא הוי סימן מובהק כיון שיש עדים שהפקיד לו שומשמין ונתנם בחבית והרי נמצאים שם באותה מדה שזה טוען אין הנפקד נאמן לטעון החזרתים לך והני אחריני נינהו וההיא דגרסינן בפרק הרבית ודוקא דהבא פריכא אבל דבר המסויים לא דלמא אתי איניש אחרינא ויהיב סימן מובהק ושמא לא יטעון הלה לקחתים ממך אלא יטעון לא היה שלך מעולם וכיון שיתן התובע סימן מובהק שקיל וכגון דלא רגיל דעייל התובע לבית הנתבע כדאמרינן בפרק הכותב בעובדא דרבי מיאשא. ודוקא בדברים שדרך להצניעם בתיבה ולא היה הנתבע משתמש בהם בתוך ביתו אבל דברים שהיה משתמש בהם הלה בתוך ביתו ורבים רואים אותם איכא למימר ששמע זה התובע מפיהם שיש באותם כלים סימן זה ואף על גב דגבי אבדה לא חיישינן כולי האי לאפוקי ממון מחזקתו ודאי חיישינן. ור"י ז"ל פירש דלמא יהיב תובע סימנא ועל ידי כן נכרית את הנתבע שיוציא את החפץ ויביאהו לעדים ושמא יהא להם טביעות עין באותו חפץ ויהיו סבורים שהפקידו זה התובע אצלו אבל בלא נתינת סימן אין מזקיקין את הנתבע להוציא את החפץ ולהראותו כדאמרינן בפרק חזקת הבתים שפיר קאמר ליה ראה תניא. וצריך להתיישב בדברים הללו כי על מה שכתבתי שיש להוכיח מן השמועה הזאת שאם יש עדים שהיה לתובע מקודם לכן כלי שיש בו סימן זה הנמצא בכלי שהוא תובע עכשיו זוכה בו בעדות זו כיון שהסימן ההוא סימן מובהק יש לתמוה על זה שהרי יש לחוש לרמאים בהרבה צדדים שיתן אדם כלי חברו בכליו ואחר כך יתבע כליו מחברו בעידי סימנים שראו סימן זה בכליו ולא יהיו עדים לנתבע להעיד שראו בידו גלימא זו קודם לאותו זמן שעידי התובע מעידים עליו ואף על גב דגבי אבדה אין חוששים לכך אבל להוציא ממון היה ראוי לחוש לכך. עוד יש לפרש הא דאמרינן בשמעתין ורב ששת אמר אפילו גלימא כו' כגון שהוא מעיד שראה גלימת ראובן ביד שמעון ואחר שנסתמה טוען שמעון אותה גלימא כבר החזרתים לו וזו שבידי שלי היא והעד מכוון מדת אורך ורוחב הגלימא של ראובן שראה אותה ביד שמעון כשהיה פתוח ואנו רואים אותה שכך מדת הגלימא הזאת הנמצאת ביד שמעון הלכך אמרינן דודאי זאת היא גלימת ראובן שהיה בידו ולא החזירה. עליות.

והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו אפילו גלימא אפשר במכוון כו'. נראה לי דלאו דבעינן דאמר האי סומא בהדיא גלימא זו של ראובן התובע היא שמדת ארכה כך וכך ורואים אנו שמדתה כדבריו דאם כן מאי לישנא דאפשר דמכוון הא חזינן אי מכוון אי לא מכוון אלא כגון שהוא אומר יודע אני שגלימא זו של ראובן היא ואמר רב ששת דכשר דליכא למימר ודאי שיקרא קאמר שמכיון שסומא הוא היאך אפשר שידע שגלימא זו של ראובן הוא דאפשר דמכוון במדת ארכה שמתוך שממשמש מכוון בארכה ורחבה שאותה גלימא הוא שראה ביד ראובן כשהיה פקח וכיון דאפשר דמכוון בהם והוא אומר בברי שגלימא זו היא שראה ביד ראובן לית לן למפסליה כיון דאפשר דקושטא קאמר דמכוון לה במדת ארכה ורחבה דהוי סימן אבל נסכא לא דאף על גב דאפשר דמכוון לה במדת משקלותיו משקל לא הוי סימן ורב פפא אמר אפילו נסכא כו' ומשקל הוי סימן. וראיתי אחרים שלא פירשו כן ואין לשון הגמרא עולה להם כלל. עד כאן לשונו.

פקח ונתחרש כלומר מחמת חולי ונשתתק ואף על פי שיכול להרכין בראשו משום דכתיב על פי שנים עדים ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם. ודוקא בעדיות דאורייתא אבל בעדיות דרבנן כשר ובבדיקה דתניא בפרק מי שאחזו כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לקידושין ולעדיות ואוקימנא בעדיות דרבנן. הרשב"א ז"ל.

זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר משמע הא אין תחלתו וסופו בכשרות פסול אף על גב דידענא דקושטא קמסהיד דבעינא שיהא ראוי להעיד בשעת ראיה ובשעת הגדה. הלכך האי דנקט לעיל היה יודע לו בעדות קרקע לאו דוקא והוא הדין נמי פלוני לוה מפלוני מנה. תוספי הרא"ש ז"ל.

רשב"ם ד"ה רצונך כו' דקי"ל אין נשבעין על העבדים עי' רשב"ם לעיל דף לג ע"א ד"ה לקוחה:

שם ד"ה ור"נ אמר כו' דאין בע"ח סומך עי' תוס' יבמות דף צט ע"א ד"ה מני: