לא מיבעיא קאמר — רב דימי מודה הוא בנחירה דלא בעי כסוי אלא הכי אמר רב דימי דבצא טרוף סגיא וכל שכן בצא נחור:
אימא זו היא שחיטתו — קא משמע לן צא נחור ורבי לטעמיה דאמר יש שחיטה לעוף מכאשר צויתיך:
ומי נפל יאניבא בכיתניה — דרבי חייא:
בני הגולה — לאו אנשי כנסת הגדולה קאמר אלא בהנך דורות אחרונים קאמר שהתחילו ללקות בני ארץ ישראל ביינם ופשתנם מפני שנתקלקלו דורות ומשעלו מבני בבל לכאן שהיו חסידים פסקו כאן הזועות:
ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו — שבזכותם באתה טובה זאת. רבי חייא ובניו מבבל עלו כדאמרי' בשילהי פ"ק דסוכה (דף כ.):
זיקים וזועות ורעמים ורוחות — מפרש בברכות בהרואה (ברכות דף נט.) דכולן לקללה:
זועות — הארץ מזדעזעת:
רוחות — זעפא אשטרוביי"ל:
כדרב יהודה — דאמר זכותא דצדיקי לאחריני מהני ולא לדידהו בהאי עלמא:
חנינא בני — הוא רבי חנינא בן דוסא ובימיו היה קול זה יוצא:
די בקב חרובין — מתפרנס בצער ובצמצום:
מתני' ואחרים רואין אותן — דאמרן בריש מכילתין (דף ב.) דשחיטתן כשרה אותן אחרים חייבין לכסות כדתנן לקמן (חולין דף פז.) שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות:
פטור מלכסות — וטעמא מפרש בגמ' דר"מ חשיב ליה כנבלה גמורה:
וחכמים אוסרין — שמא יפה שחטו והויא לה שחיטה מעלייתא:
שאינו סופג — דהתראת ספק היא:
גמ' מאי שנא רישא דלא פליגי — וליחייבו לכסות מספק:
סיפא אמרי בשרא הוא דלא מבעיא ליה — הרואה שאין שוחטין בנו אחריו אין מבין שמשום אותו ואת בנו הוא אלא אומר אינו צריך לבשר:
רישא נמי — ליחייבוהו לרואה לכסות מספק ואפ"ה לא אתי למיכל מיניה דאמרי כסוי זה אינו אלא כדי לנקר חצרו:
הכי גרסי' שחט באשפה מאי איכא למימר — שחט באשפה הכל יודעים שהכסוי לאו לנקר הוא:
אם בא לימלך — לבית דין הרואה ששחטו והדם מגולה ואמר כלום אני חייב לכסות ואנו אומרים לו כסה אומר בלבו שהיא שחיטה ואתי למיכל:
סיפא נמי בא לימלך — מה אני לשחוט אחריהם את בנו ואנו אומרים לו אסור הוא סבור שהיא שחיטה:
אלא רבנן — לאו להכי חיישי וברישא נמי פליגי:
לחומרא — במלתא דספיקא אזלינן לחומרא:
מחייב — מלקות דסבירא ליה ודאי נבלה היא והאוכלה לוקה:
מאי איריא רוב אפילו מיעוט — מעשיהם מקולקלין ורובן מתוקנין הוה פשיטא לן דנבלה היא לר"מ דהא שמעינן ליה דחייש למיעוטא וסמוך מיעוטא לחזקה שבהמה זו בחזקת איסור אבר מן החי היתה עומדת ולא נודע לך שנשחטה:
ואיתרע ליה רובא — תקון מעשיהם:
דתנן — כי האי גוונא:
שדרכו של תינוק לטפח — ידיו באשפות ששרצים מצויים שם וטימא את העיסה שאנו רואין שנגע בה:
