דף ביאור
מסכת חולין דף פ״ו עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת חולין דף פ״ו עמוד א׳
מסכת חולין דף פ״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־415 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
לא מיבעיא קאמר רב דימי מודה הוא בנחירה דלא בעי כסוי אלא הכי אמר רב דימי דבצא טרוף סגיא וכל שכן בצא נחור:
אימא זו היא שחיטתו קא משמע לן צא נחור ורבי לטעמיה דאמר יש שחיטה לעוף מכאשר צויתיך:
ומי נפל יאניבא בכיתניה דרבי חייא:
בני הגולה לאו אנשי כנסת הגדולה קאמר אלא בהנך דורות אחרונים קאמר שהתחילו ללקות בני ארץ ישראל ביינם ופשתנם מפני שנתקלקלו דורות ומשעלו מבני בבל לכאן שהיו חסידים פסקו כאן הזועות:
ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו שבזכותם באתה טובה זאת. רבי חייא ובניו מבבל עלו כדאמרי' בשילהי פ"ק דסוכה (דף כ.):
זיקים וזועות ורעמים ורוחות מפרש בברכות בהרואה (ברכות דף נט.) דכולן לקללה:
זועות הארץ מזדעזעת:
רוחות זעפא אשטרוביי"ל:
ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Chullin 86a · Sefaria
תוספות
סיפא נמי כיון דאמרי רבנן אסור לשחוט אחריהם אמרי שחיטה מעלייתא היא תימה דמשום גזירה דלמא אתי למיכל נבלה יש לי להתיר לאו דאותו ואת בנו מספק מה לי לאו דאותו ואת בנו ומה לי לאו דנבלה ולא דמי לרישא דפטרינן לכסות מספק דשב ואל תעשה בעלמא הוא ודלמא אתי למיכל ויש לומר דאי לאו דרוב מעשיהם מקולקלים לא היו פוטרים מלכסות משום גזרה דלמא אתי למיכל אלא שלא נחמיר להטעין כסוי אמרי' דפטור משום דדלמא אתי למיכל וכיון דרוב מעשיהם מקולקלין יש לנו להתיר נמי לשחוט אחריהם דלמא אתי למיכל:
מאי טעמא דר' מאיר הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין הקשה הר"ר שמואל מוורדין ורבנן מאי טעמייהו אם רוב מעשיהם מתוקנין א"כ יהא מותר לאכול משחיטתם ועוד השוחט אחריהם אמאי אינו סופג ארבעים ואי פלגא ופלגא אם סמוך פלגא דמקולקלין לחזקה דעומד בחזקת איסור ואיתרע ליה מחצה דמתוקנים אם כן יהא מותר לשחוט אחריהם וגם יתחייבו על שחיטתן משום נבלה וי"ל דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהם מקולקלין אי רוב מעשיהם מתוקנין והשתא לא מהניא חזקה מידי ולרבי מאיר פשיטא ליה דרוב מעשיהם מקולקלין ואם תאמר ואף על גב דרוב מעשיהם מקולקלין מ"מ רבי מאיר כיון דחייש למיעוטא אמאי לקי משום נבלה ואמאי מותר לשחוט אחריהם וי"ל דסמוך חזקה לרוב מקולקלין והוה ליה מיעוטא דמתוקנין מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש רבי מאיר:
רוב תינוקות מטפחים פי' בקונטרס מטפחים באשפות אבל בעיסה ודאי נגע שהרי העיסה בידו ור"ת מפרש דרוב תינוקות מטפחים בעיסה דטיפוח שייך באוכלים ומשקין כדאמרינן בע"ז בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס:) או שהיה מטפח ע"פ חבית וכן איתא בירושלמי בהדיא מפני שדרכו של תינוקות לטפח בעיסה אבל תינוק ודאי טמא דסתם תינוקות ודאי טמאים דאמרי' בתוספתא (דטהרות פ"ג) שסתם תינוקות טמאים מפני שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותם ור"מ דמטהר משום דאית לן למתלי באדם טהור שבא לשם ונטל מן העיסה ונתן לו כדי שלא יטמא העיסה וכי האי גוונא אמר במס' טהרות בפ"ג (מ"ז) לעיל מהך תינוק דהכא תינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו אע"פ שאין השושנים אלא ממקום הטומאה טהור שאני אומר אדם טהור נתן לו אע"פ שסתם תינוק טמא היינו ממגע נדה והתם טהור מטומאת מת קאמר אי נמי מיירי בתינוק שהוא טהור בודאי שהניחתו אמו מלוכלך. כדתניא (בתוספתא שם) תינוק שהניחתו אמו ובאה ומצאתו כמו שהוא טהור בד"א שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותו ואף על פי שלא נמצא בצק בידו מטמאים חכמים דתניא בתוספתא (שם) תינוק שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקין רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין שדרך התינוק לטפח אמר רבי יוסי אם יכול לפשוט ידו וליקח טמא ואם לאו טהור ולא נקט הכא בצק בידו אלא לרבותא דר"מ דאפילו הכי תולין באדם טהור:
Tosafot on Chullin 86a · Sefaria
רשב"א
הא (דתניא) [דתנן] שדרכו של תינוק לטפח פירש רבינו שלמה ז"ל לטפח באשפות שיש בהם שרצים, אבל לטפח בעיסה בודאי משוינן ליה מפני הבצק שבידו. ואינו מחוור דאם כן מה שנא בצק ליתני ונגע לפנינו בעיסה, ועוד שאם ודאי נגע משוינן לה אזלא לה חזקת העיסה. ועוד שהיה לנו לומר שאחר (ש)לקח העיסה ונתן בידו, דהא (תניא) [תנן] במסכת טהרות בפרק שלישי (מ"ז) תינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו ואין השושנים אלא ממקום הטומאה טהור שאני אומר אחר ליקט ונתן לו. ור"ת ז"ל פירש שדרכו של תינוק לטפח בעיסה ור' מאיר מטהר שאני אומר שעדיין בצק בחזקתו שאחר לקח ונתן לו העיסה, אף על פי שרוב התינוקות בחזקת טומאה וכדתניא בתוס' דטהרות הניחו מלוכלך ומצאו נקי טמא שהנשים נדות מגפפות אותן ע"כ יש מפרשים דבתינוק ודאי טמא מיירי, ודרכו של תינוק לטפח בעיסה כמ"ש, ובצק בידו דנקט משום רבותא דר' מאיר, וגרסינן בירושלמי פרק עשרה יוחסין (ה"י) וחכמים מטמאין מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה, והאי מטמאין דקאמרי רבנן תולין היא, ואיידי דתנא (רבי) [ר' מאיר] מטהר אמרינן וחכמים מטמאין, אבל אין זו חזקה לשרוף עליה את התרומה והכי איתא במס' קידושין (פ, א) ובמסכת נדה (יח, ב).
Rashba on Chullin 86a · Sefaria
ריטב"א
בכל יום בת קול יוצא כו' גמרא גמירה לה.
אי הכי סיפא נמי כיון דאסרת לשחוט אחריהם אמרי' שחיטה מעליות' היא איכא למידק מי דמי דבשלמא רישא כי אמרינן ליה שלא יכסה שב ואל תעשה הוא וחזי למימר הכי כדי שלא יבוא לעבור בלאו דנבלה אבל סיפא היכא שרינן ליה לשחוט אחריהם לאחותי' נפשי' לספק לאו דלא תשחטו ביום א' בקום עשה ומשום גזירה דלאו דנבלה ומאי אולמא דהאי לאו מהאי לאו. וי"ל קס"ד דמסתמא רוב מעשיהן מקולקלין אלא דחיישינן לחומרא בעלמא וכיון דכן ליכא לאו דלא תשחטו ביום אחד: גר' רש"י ז"ל שוחט באשפה מאי איכא למימר בא לימלך מאי איכא למימר ומהדרינן סיפא נמי בא לימלך מאי איכא למימר וה"פ בא לימלך בבית דין אם הוא חייב לכסות ואמרי' לי שיכסה מא"ל דהא ליכא הכא טעמא דלנקר חצירו ומהדרינן סיפא נמי כי אמרי' ליה שלא ישחוט אחריהם הא ליכא טעמא דבשר הוא דלא צריך ויש גורסים ולטעמיך סיפא נמי וכו' והכל דרך אחד:
הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים פי' ומהאי טעמא נמי שרי לשחוט אחריהם דשחיטתם לאו שחיטה היא וא"ת מ"מ הא איכא מיעוטא דמעשיהם מתוקנים ור"מ חייש בכל דוכת' למיעוטא לחומרא יש מתרצים דלאו דוקא רוב מצומצם אלא קרוב לכל וכאותה שאמרו רוב עכו"ה פרוצים בעריות ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דלא אשתאר אלא מיעוטא דמיעוטא דלא חייש לה ר"מ והנכון דהכא איכ' חזקה דבהמה דאיסורא דמסייע ליה לרובא וה"ל אידך מיעוטא דמעוטא והיינו דפרכי' מאי ארי' רוב מעשיה מקולקלים כיון דסוף סוף טעמ' נמי משום חזקה והא לר"מ אפי' במיעוט וחזקה נמי איתרע ליה רובא וחשיב כמאן דליתא וכדמייתא סייעתא מהא דחילוק דקס"ד דכיון דספק טמא ברשות היחיד הוא דספיקו טמא ואלו ר"מ מטהר לגמרי על כרחין היינו משום דאוקים מיעוט תינוקת שאין מטפחין בהדי חזקות דמסייע ליה ואיתרע ליה רובא כמאן דליתא דאי דיינינן ליה בפלגא ופלגא ספק טומאה ברשות היחיד היא וספיקו טמא.
ופרקינן אם אמרו ספק טמא לטהר יאמרו ספק איסור להתיר כלומר דלעולם בפלגא ופלגא הוא ומספיקא מטהרין ליה ר"מ וטעמא משום דהוי דבר שאין בו דעת לשאול דספיקו טהור ורבנן דמטמאין היינו דתולין כדאי במס' נדה ובפ' בתרא דקידושין מפרש שעשו אותו כדבר שיש בו דעת לשאול לחוש לו להחמיר והקשה ה"ר שמואל וורדוס ז"ל לרבנן מאי סבירא להו בחש"ו אי רוב מעשיה' מקולקלים יהי' מותר לשחוט אחריהם דהא אינהו לא חיישי למיעוטא וא"נ סבירא להו דפלגא מקולקלי ופלגא מתוקני' כיון דאיכ' חזק ה"ל כאילו רובם מקולקלי' ויהא מותר לשחוט אחריה' דמאי חומרא שייך הכא היכא דאיכא רובא דהא לא עבדי' הכי בשום דוכתי ותי' דפלגא ופלגא ליכא למימר דבהא ודאי א"א לצמצם אלא רובם מקולקלים או רובם מתוקנים וחיישי' הכא לחומרא לאסו' שחיטתו והכא לחומרא לאסור לשחוט אחריהן ומשום דמסתבר טפי לומר דרובן מקולקלי נקיטי דמאי דחיישי' לשחוט אחרייהן לחומרא בעלמא.
תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו וכו' רש"י ז"ל מפרש דתנוק ודאי נגע כיון דבצק בידו אלא דמספק' לן מיהו אם הוא טמא מפני שהוא מטפח באשפות שיש בהן נבלות ושקצים ורבנן מטמאין מפני שרוב התינוק' מטפחין שם וטמאים ור"מ מטהר משום מיעוט שאין מטפחין וטהורין וחזקת טהרה דעיסה ואינו מחוור דאי ודאי נגע הא ליכא חזקת טהרה דעיסה כדמוכח בפ' המפלת גבי שלי' בבית הבית טמא וכדפרש"י התם ועוד דבצק שבידו אינו ראיה דודאי נגע דדילמא טהור נתן בידו וכדתניא בתוספתי גבי תינוק שעומד בצד בית הקברות ושושנים בידו וא"א לשושנים אלא ממקו' טומאה טהור שאני אומר אדם טהור נטל ונתן לו ועוד שלשון מטפח לא שייך אלא בדבר של אוכל ומשקה לכך הנכון דהכא בתינוק שהוא ודאי טמא א"כ דסתמ' טמא מדרס דאמר בתוספתא לפי שנשים נדוד מגפפות אותו ואין הספק כאן אלא אם כגע בעיסה אם לאו לפי' שרוב תינוקת מטפחין בעיס' ומיעוט אין מטפחין בה ור' מאיר אזיל בתר מיעוטא וחזקת עיסה ורבנן חיישי לרובא והא דקתני ובצק בידו משום כחו של ר"מ היא דאפי' בהא מטהר דתלינן דאדם טהור נתן לו אבל לרבנן בלאו הכי נמי תולין משום רובא. והכא תניא בתוספתא דטהרות שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חביות של משקין ר"מ מטהר וחכמים מטמאין לפי שדרך תינוקות לטפח ע"כ וזהו ראי' לפי' זה וכן פר"ת ז"ל וכן הארכתי במס' נדה ומס' קידושין בס"ד.
Ritva on Chullin 86a · Sefaria
מאירי
אע"פ שכל שאין בו דעת לישאל ספקו טהור אף ברשות היחיד יש דברים שחזקתן מביאתן לטומאה אף בשאין בו דעת לישאל כיצד תינוק בצד העיסה ותינוק סתמו טמא שהרי הוא יונק מאמו נדה ובצק בידו העיסה טמאה מפני שדרך התינוק לטפח בעיסה ויש לנו לדון שמעיסה זו הוא ויש מפרשים בתינוק שאינו מוחזק בטמא ונגע בעיסה ומפרשים דרכו לטפח בשרצים ואין לשון נמצא בצד העיסה מורה כן ובמסכת קדושין יתבאר שאין שורפין על חזקה זו:
Meiri on Chullin 86a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תד"ה מ"ט דר"מ הואיל כו' דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהן מקולקלים כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל דמספקא להו אי פלגא ופלגא הוא סמוך פלגא לחזקה כו' כמ"ש לעיל ולר"מ דקאמר טעמיה הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין לא בעי למימר פלגא ופלגא וסמוך פלגא לחזקה כו' למאי דמסיק יאמרו ספק איסור להתיר כיון דר"מ חייש למיעוטא ה"נ אית לן למיחש למיעוטא דסמוך פלגא לחזקה לא הוי אלא ברוב א' אבל למאי דקאמר רוב מעשיהן מקולקלין הרי רוב וחזקה וה"ל המיעוט מיעוטא דמיעוטא לא חיישינן ליה כלל אפילו לר"מ כמו שכתבו התוס' לקמן וק"ל:
Chidushei Halachot on Chullin 86a · Sefaria
מהר"ם
בתוס' ד"ה סיפא נמי וכו' וי"ל דאי לאו דרוב מעשיהם וכו' אלא שלא נחמיר וכו'. ר"ל דעיקר הטעם שפוטרים מכסוי ברישא לא הוי מטעם הך גזירה אלא עיקר הטעם הוא משום דרוב מעשיהם מקולקלים ולא הוצרכו לטעם דגזירה אלא כדי שלא תאמר אע"ג דרוב מעשיהם מקולקלים מאי נפסיד בזה אם נחמיר לכסות לכך הוצרך לטעם דגזירה וקאמר אם נחמיר לכסות אפשר דאתי למיכל מיניה וק"ל:
Maharam on Chullin 86a · Sefaria
בן יהוידע
וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חֲרוּבִין יש להקשות הוה ליה למימר מזונו קב חרובין? ונראה לי בס"ד להודיע דאל תחשוב שהוא היה מצטער על המעט הזה שרואה עצמו חסר מן המזון של אחרים לכך אמר 'דַּי לוֹ' שהוא היה שמח בזה המעט והגרוע שאינו מתאוה למאכל יותר חשוב מזה.
Ben Yehoyada on Chullin 86a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף פ״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־415 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 129 מילים
נפתחת ב״לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא ״צֵא נְחוֹר״…״
- קטע 238 מילים
נפתחת ב״וּלְמַאן דְּאָמַר ״צֵא נְחוֹר״, מַאי טַעְמָא לָא…״
- קטע 334 מילים
נפתחת ב״לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא ״צֵא טְרוֹף״,…״
- קטע 436 מילים
נפתחת ב״וּמִי נְפַל לֵיהּ יָאנִיבָא בְּכִיתָּנֵיהּ? וְהָאָמַר רָבִין…״
- קטע 541 מילים
נפתחת ב״כִּי מַהְנְיָא זְכוּתַיְיהוּ – אַעָלְמָא, אַדִּידְהוּ –…״
- קטע 617 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ, וַאֲחֵרִים רוֹאִין…״
- קטע 732 מילים
נפתחת ב״וְכֵן לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים…״
- קטע 811 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ וְרַבָּנַן, מַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּלָא פְּלִיגִי,…״
- קטע 912 מילים
נפתחת ב״רֵישָׁא, אִי אָמְרִינַן חַיָּיבִין לְכַסּוֹת, אָמְרִי: שְׁחִיטָה…״
- קטע 1015 מילים
נפתחת ב״סֵיפָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּקָאָמְרִי רַבָּנַן אָסוּר לִשְׁחוֹט…״
- קטע 1114 מילים
נפתחת ב״סֵיפָא, אָמְרִי: בִּשְׂרָא דְּלָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ.…״
- קטע 1210 מילים
נפתחת ב״שָׁחַט בְּאַשְׁפָּה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בָּא לִימָּלֵךְ,…״
- קטע 139 מילים
נפתחת ב״וְלִיטַעְמָיךְ, סֵיפָא נָמֵי, בָּא לִימָּלֵךְ – מַאי…״
- קטע 1416 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא, רַבָּנַן אַכּוּלַּהּ מִילְּתָא פְּלִיגִי, וְנָטְרִי לֵיהּ…״
- קטע 159 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן לְחוּמְרָא, אֶלָּא רַבִּי מֵאִיר –…״
- קטע 1623 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְחַיֵּיב…״
- קטע 1735 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ…״
- קטע 1834 מילים
נפתחת ב״דִּתְנַן: תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד הָעִיסָּה וּבָצֵק בְּיָדוֹ,…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב הונא בריה דרב יהושע · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
הוא וחבירו רב פפא שניהם תלמידי אביי ורבא, מנעוריהם עד זיקנותם לא נפרדו.
מקור: מסכת חולין דף פ״ו עמוד א׳ · קטע 17 — “…יְהוֹשֻׁעַ, וְאָמְרִי לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב…”
- רבי חייא בר אבא [הכהן] · דור שלישי לאמוראים
תלמיד מובהק של רבי יוחנן.
מקור: מסכת חולין דף פ״ו עמוד א׳ · קטע 2 — “…שְׁחִיטָה, וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…”
ערכי חכמים המצטטים דף זה
- תנא דבי חזקיה · נוספים · בית מדרשו של חזקיה
דור אחרון לתנאים וראשון לאמוראים.
המקור המדויק: חולין פו ע"א
כל 12 המקורות שהערך מצטט
לשון המקור
לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא ״צֵא נְחוֹר״ דְּלָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל, אֲבָל ״צֵא טְרוֹף״ אֵימָא שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה וְלִיבְעֵי כִּסּוּי, קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא.
וּלְמַאן דְּאָמַר ״צֵא נְחוֹר״, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר ״צֵא טְרוֹף״? וְכִי תֵּימָא קָסָבַר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רָאָה רַבִּי דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּכִסּוּי הַדָּם, וּשְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים!
לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא ״צֵא טְרוֹף״, דִּשְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, אֲבָל ״צֵא נְחוֹר״ – אֵימָא: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, וּנְחִירָתוֹ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ, וְלִיבְעֵי כִּסּוּי, קָא מַשְׁמַע לַן ״כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךְ״.
וּמִי נְפַל לֵיהּ יָאנִיבָא בְּכִיתָּנֵיהּ? וְהָאָמַר רָבִין בַּר אַבָּא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר שְׁבָא: מִשֶּׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה פָּסְקוּ הַזִּיקִין וְהַזְּוָעוֹת וְהָרוּחוֹת וְהָרְעָמִים, וְלֹא הֶחְמִיץ יֵינָם, וְלֹא לָקָה פִּשְׁתָּנָם, וְנָתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם בְּרַבִּי חִיָּיא וּבָנָיו.
כִּי מַהְנְיָא זְכוּתַיְיהוּ – אַעָלְמָא, אַדִּידְהוּ – לָא, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּכׇל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִיזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
מַתְנִי׳ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ, וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָם – חַיָּיב לְכַסּוֹת. בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.
וְכֵן לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן – אָסוּר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶם, בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן – רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶן, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט – שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
גְּמָ׳ וְרַבָּנַן, מַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּלָא פְּלִיגִי, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא דִּפְלִיגִי?
רֵישָׁא, אִי אָמְרִינַן חַיָּיבִין לְכַסּוֹת, אָמְרִי: שְׁחִיטָה מְעַלַּיְיתָא הִיא, וְאָתֵי לְמֵיכַל מִשְּׁחִיטָתָן.
סֵיפָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּקָאָמְרִי רַבָּנַן אָסוּר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶם, אָמְרִי: שְׁחִיטָה מְעַלַּיְיתָא הִיא, וְאָתֵי לְמֵיכַל מִשְּׁחִיטָתָן!
סֵיפָא, אָמְרִי: בִּשְׂרָא דְּלָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ. רֵישָׁא נָמֵי, אָמְרִי: לְנַקֵּר חֲצֵירוֹ הוּא צָרִיךְ!
שָׁחַט בְּאַשְׁפָּה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בָּא לִימָּלֵךְ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
וְלִיטַעְמָיךְ, סֵיפָא נָמֵי, בָּא לִימָּלֵךְ – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
אֶלָּא, רַבָּנַן אַכּוּלַּהּ מִילְּתָא פְּלִיגִי, וְנָטְרִי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר עַד דְּמַסֵּיק לַהּ לְמִילְּתָא, וַהֲדַר פְּלִיגִי עִילָּוֵיהּ.
בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן לְחוּמְרָא, אֶלָּא רַבִּי מֵאִיר – מַאי טַעְמָא?
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי מֵאִיר עַל שְׁחִיטָתָן מִשּׁוּם נְבֵלָה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הוֹאִיל וְרוֹב מַעֲשֵׂיהֶן מְקוּלְקָלִים.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, וְאָמְרִי לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: מַאי אִירְיָא רוֹב? אֲפִילּוּ מִיעוּט נָמֵי, דְּהָא רַבִּי מֵאִיר חָיֵישׁ לְמִיעוּטָא, סְמוֹךְ מִיעוּטָא לַחֲזָקָה, וְאִתְּרַע לֵיהּ רוּבָּא?
דִּתְנַן: תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד הָעִיסָּה וּבָצֵק בְּיָדוֹ, רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל תִּינוֹק לְטַפֵּחַ. וְאָמְרִינַן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? קָסָבַר: רוֹב תִּינוֹקוֹת מְטַפְּחִין, וּמִיעוּט אֵין מְטַפְּחִין, וְעִיסָּה זוֹ בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה עוֹמֶדֶת,