תנא דבי חזקיה
דור אחרון לתנאים וראשון לאמוראים. חזקיה בנו של רבי חייא הגדול, הוא ואחיו התאום יהודה נולדו בבבל וסדרו הברייתות.
חזקיה היה רבו של רבי יוחנן ור' יוחנן קראו רבי, שבת קיב: וכל זמן שהיה חזקיה קיים, כלומר חי, לא נעשה רבי יוחנן ראש ישיבה.
מקומו הקבוע היה בטבריה ונקבר שם במערה של אביו לשמאלו של אביו ויהודה לימינו של אביו מועד קטן כה.]- :וקברו את רב הונא לידו. [מגילה ה
תאומים מבית יהודה
יהודה וחזקיה בני רבי חייא הגדול נולדו בבבל ולימים עלו לארץ ישראל לישיבתו הקדושה של רבי יהודה הנשיא.
יהודה וחזקיה היו תאומים, אחד מהם נגמרה צורתו לסוף תשעה חדשים של ההריון ואחד נגמרה צורתו לתחלת שבעה.
אשת רבי חייא
יהודית אשתו של רבי חייא היה לה צער לידה גדול מאוד, מה עשתה! החליפה את בגדיה כדי שלא יכירנה בעלה רבי חייא ובאה לפניו ושאלה: האם אשה מצווה על מצות פריה ורביה? השיב לה רבי חייא, לא נצטוותה אשה בפריה ורביה אלא האיש מצווה על פריה ורביה. הלכה יהודית אשת רבי חייא ושתתה סם הגורם לעקרות בכדי שלא תלד שוב ולא תצטרך לעבור את צער ההריון והלידה.
בסופו של ענין נודע הדבר לרבי חייא וכך אמר לאשתו: מי יתן ולא יועיל לך הסם ותלדי לי עוד שניים בכרס אחד, כלומר עוד תאומים! מכיון שהייתה רגילה ללדת תאומים ילדה את פזי וטוי גם לרבי חייא והיו תאומות. יבמות סה:
קדושתם
כשהביאו את רב הונא לקבורה בארץ ישראל התחבטו בשאלה היכן לקוברו ובסופו של דבר הוחלט לקוברו במערת רבי חייא ובניו, וכל זה מכיון שהרביץ תורה כרבי חייא.
מכיון שלא כל אחד יכול להקבר שם ובכלל לא להכנס למערה מחשש לחייו מפאת גודל קדושתם של רבי חייא ובניו, אמר רב חגי תלמידו של רב הונא אני אכניסו למערה.
במערה, יהודה היה מימינו של אביו וחזקיה משמאלו, ראה יהודה שארונו של רב הונא מגיע ואמר לחזקיה קום ממקומך, הרי זה לא דרך ארץ שרב הונא עומד ומחכה.
בזמן שקם יהודה פתאום היה עמוד של אש! נבהל ר' חגי מעמוד האש והעמיד את ארונו של רב הונא שיחצוץ בינו לבין העמוד אש ולא ינזק ואחר כך יצא, ומה הצילו! ארונו של רבו רב הונא. מכאן למדנו שיהודה שהיה לימינו של אביו הוא הבכור ואחריו חזקיה. מועד קטן כה.
גדולתם
אמר רבי שמעון בן לקיש: יסורים הבאים עליי יהיו לכפרת רבי חייא ובניו.
שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל והחזיר עטרה ליושנה.
חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי והחזיר עטרה ליושנה.
חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו והחזירו עטרה ליושנה. חולין פו.
החזיר עטרה ליושנה
אמר רבי חייא: דאגתי ועשיתי שלא תשתכח תורה מישראל, ואיך?
הייתי זורע זרעוני פשתן ולאחר שהיה צומח הייתי קולע ממנו רשתות ומכמורות וצד בהם צביים. מאכיל הייתי את בשרם ליתומים ומתקן מעורותיהם קלף לכתוב עליהם חמישה חומשי תורה ושישה סדרי משנה.
הייתי מהלך מעיר לעיר למקומות שאין מלמדי תנוקות מצויים שם ומלמד לכל תינוק אחד מן הספרים והייתי אומר להם: לכו עכשיו אתם ולמדו איש לחברו את ספרו שלמד.
עד שנמצאו כולם בקיאים בחמישה חומשי תורה ושישה סדרי משנה, כך עשיתי שלא תשתכח תורה מישראל. בבא מציעא פה:
זכותם עומדת לכולם
תמיהה גדולה, האם יכול להיות שפשתנו של רבי חייא לקה!
הרי אמר רבין בר אבא ויש אומרים שאמר רבי אבין בר שבא: משעלו בני הגולה חכמי בבל לארץ ישראל בדורות של חכמי התלמוד, פסקו הזיקין, והוא כוכב העובר בשמיים כחץ ממקום למקום והוא סימן קללה, כנראה הוא כוכב שביט, והזועות, שהם רעידות אדמה.
והרוחות הנושבות בזעף כמו ההוריקנים למיניהם, והרעמים.
ולא החמיץ יינם ולא לקה פשתנם של בני ארץ ישראל, שקודם לכן לקו בכל אלו בעוונותיהם?! ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו שעלו מהגולה מבבל ובזכותם פסקו הפורעניות. אם כן כיצד יתכן שפשתנו של רבי חייא לקה? ותירצו: זכותם של רבי חייא ובנין מועילות לעולם כולו אבל להם לא מועיל, משום ששכרם שמור לעולם הבא. סוכה כ.
עם רבי יהודה הנשיא
יהודה וחזקיה בני רבי חייא היו יושבים בסעודה לפני רבי ולא אמרו דבר.
אמר רבי למשרתיו תביאו הרבה יין לפניהם כדי שישתו ויתחילו לדבר!
כיון שהתבסמו פתחו ואמרו: אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, כלומר: לפני שיבוא משיח תתבטל כל השררה בעולם ואז תתחדש מלכות בית דוד. מהר"ל
ואלו הם בתי האבות: ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל, שנאמר: "והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל". ישעיהו ח, יד אמר להם רבי שהיה נשיא בישראל: בניי, קוצים אתם מטילין לי בעיניי!
אמר לו רבי חייא, רבי, אל ירע בעיניך.
וסוד ניתן בשבעים אותיות, לכן נכנס יין יצא - 70 יין ניתן בשבעים אותיות, כלומר בגימטריא סוד. מכאן ראינו את אהבתו הגדולה של רבי לרבי חייא ולבניו. סנהדרין לח.
אימרותיו
חזקיה אומר: אין תפלתו של אדם נשמעת, אלא אם כן משים לבו רך כבשר ולא קשה כאבן. שנאמר: "והיה מדי חדש בחדשו וגומר יבא כל בשר להשתחוות" ישעיה סו, כג מכאן נלמד: רק מי שלבו רך כבשר, יבואו לפני ה'. סוטה ה.
מקורות מדויקים
לדף המקורות המלא של החכם (12)- שבת קיב ע"ב ↗“דִּלְמִילְּתֵיהּ מָנָא הוּא, אֲבָל הָכָא — לְמִילְּתֵיהּ לָאו מָנָא הוּא.”
- מגילה ה ע"ב ↗“וְרָחַץ בִּקְרוֹנָהּ שֶׁל צִפּוֹרִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וּבִקֵּשׁ לַעֲקוֹר תִּשְׁעָה בְּאָב — וְלֹא הוֹדוּ לוֹ.”
- מועד קטן כה ע"א ↗“גְּמָ׳ וַאֲפִילּוּ חָכָם? וְהָתַנְיָא: חָכָם שֶׁמֵּת — הַכֹּל קְרוֹבָיו.”
- יבמות סה ע"ב ↗“הוּא אָמַר: אַפִּלַת בְּגוֹ עֲשַׂר. וְהִיא אָמְרָה: לָא אַפֵּלִית. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: אַף בְּזוֹ הִיא נֶאֱמֶנֶת. דְּאִם אִיתָא דְּאַפִּלָה — נַפְשַׁהּ בְּעַקְרְתָה לָא מַחְזְקָה.”
- חולין פו ע"א ↗“לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא ״צֵא נְחוֹר״ דְּלָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל, אֲבָל ״צֵא טְרוֹף״ אֵימָא שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה וְלִיבְעֵי כִּסּוּי, קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא.”
- בבא מציעא פה ע"ב ↗“אָמְרוּ חֲכָמִים וְלֹא פֵּירְשׁוּהוּ, אָמְרוּ נְבִיאִים וְלֹא פֵּירְשׁוּהוּ, עַד שֶׁפֵּירְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ עַל עׇזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִילָּה.”
- סוכה כ ע"א ↗“וְהָכִי קָאָמַר: מַחְצֶלֶת הַקָּנִים גְּדוֹלָה, עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה — מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה, וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ. טַעְמָא דַּעֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה, הָא סְתָמָא — נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁעֲשָׂאָהּ לְסִיכּוּךְ, מְסַכְּכִין בָּהּ. (קְטַנָּה, עֲשָׂאָהּ לְסִיכּוּךְ — מְסַכְּכִין בָּהּ. טַעְמָא דַּעֲשָׂאָהּ לְסִיכּוּךְ, הָא…”
- סנהדרין לח ע"א ↗“וְהִיא נִתְעַבְּרָה מְעוּמָּד. דָּבָר אַחֵר: שַׁלְתִּיאֵל – שֶׁנִּשְׁאַל עַל אָלָתוֹ אֵל. זְרוּבָּבֶל – שֶׁנִּזְרַע בְּבָבֶל. וּמָה שְׁמוֹ? נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה שְׁמוֹ.”
- סוטה ה ע"א ↗“אֲפִילּוּ עוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר, דִּכְתִיב: ״מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְגוֹ׳״ — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם.”
- ישעיה ו ח, יד ↗“אֶעֱלֶ֖ה עַל־בָּ֣מֳתֵי עָ֑ב אֶדַּמֶּ֖ה לְעֶלְיֽוֹן׃”
- ישעיה סו, כג ↗“וְהָיָ֗ה מִֽדֵּי־חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחׇדְשׁ֔וֹ וּמִדֵּ֥י שַׁבָּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ יָב֧וֹא כׇל־בָּשָׂ֛ר לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְפָנַ֖י אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃”
- מגילה ה ע"א ↗“שִׂמְחָה, אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ.”