דף ביאור

מסכת חולין דף מ״א עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת חולין דף מ״א עמוד ב׳

מסכת חולין דף מ״א עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־413 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

יחקה את הצדוקים יחזיק ידיהם בחוקותיהם. יחקה לשון חוק:

גמ' לבבואה פרצוף שלו הנראה במים:

עכורין לא מינכר בהו בבואה:

והאמרת אין שוחטין לגומא והדר תני אבל עושה גומא:

כל עיקר ואפי' בבית דמיחזי כמנהג צדוקים:

על דופני הספינה ומדופני הספינה למים:

לנקר לנקות:

מקום חריץ קטן:

ועוד 27 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Chullin 41b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

תוספות

ורבי שמעון מכשיר פי' הקונט' דלא חייש למראית העין וריב"א מפרש דלא שייך כלל לר' שמעון מראית העין דדומה כמקדיש על מנת לשחוט בחוץ ור' שמעון לטעמיה דמפרש בפ' הרי עלי עשרון (מנחות דף קט.) הרי עלי עולה על מנת שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה לבית המקדש ר"ש אומר אין זה עולה וטעמא שלא התנדב כדרך המתנדבים כדתנן בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף קג.) הרי עלי מנחה להביא מן השעורין כו' ר' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים ובהדיא תנא בתוספתא אהך דהכא ר' שמעון מכשיר שאין כיוצא בזה מתנדב אמר ר' שמעון ומה אם אמר הרי עלי עולה לשוחטה בעבר הירדן שמא עולה היא:

והא לא אמר לשם חטאתי אם לא אמר לשם חטאת ואפי' אם אמר הרי זו חטאתי לא אמר כלום כדאמרינן בפ"ק דנדרים (דף ו.):

אימר נדר בצינעא ולעיל דלא חיישינן שמא יש לו זבח בתוך ביתו בצינעא דאית ליה קלא שרגיל להודיע שלא יבואו לידי מעילה:

לא שנו אלא שאין לו אשה מה שהקשה בקונטרס אי שאין לו אשה למה לו למתנייה זה הכלל פשיטא למאי נחוש לה יש לומר אין לו אשה היינו שאין אנו יודעין אם יש לו אשה אם לאו וכן אין לו זבח דלעיל אבל בידוע דאין לו לא איצטריך:

Tosafot on Chullin 41b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

מאירי

המשנה השתים עשרה והכונה בה ככונת מה שלפניה השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה ור' שמעון מכשיר שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה אמר הר"מ פי' זה שנראה מן המשנה הזאת שאשם תלוי נקרב נדבה הוא דעת ר' אליעזר כמו שיתבאר באחרון מכריתות גם כן הפסח בדבר הנדר והנדב הואיל והפרשתו כל השנה:

אמר המאירי השוחט לשם עולה פי' ששחט בהמה זו בחוץ לשם עולה שחיטתו פסולה אע"פ שמן הדין אינה פסולה הואיל ואינה קרבן להדיא שהרי לא אמר בהמה זו קרבן אלא ששוחטה לשם קרבן ואין בלשון הזה לשון הקדש מכיון שקרבן עולה באה בנדר או בנדבה יש לחוש שמא הרואה יאמר עכשיו הוא נודרה וקדשים בחוץ מותרין וכן הדין בשלמים וכן לשם אשם תלוי והוא קרבן שעקרו בא על ספק חייב כרת כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ולא ידע איזו אכל והקשו בגמרא והלא קרבן זה אינו בא בנדר או בנדבה והעמידוה על דעת מי שאמר אדם מביא אשם תלוי בכל יום אע"פ שלא נודע לו שספק בא לידו שאין אדם עומד בלא ספק חטא:

לשם פסח ואע"פ שפסח אינו בא בנדר או בנדבה פרשוה בגמרא הואיל והפרשתו כל השנה ר"ל שאדם יכול להפרישו כל השנה ולהניחו עד זמנו ואם מקריבו שלא בזמנו הוא נעשה קרבן שלמים על הדרך שיתבאר במקומו ויאמרו עכשיו הפרישו והוא שוחטו בתורת שלמים:

לשם תודה והוא קרבן שלמים הבא להודאה על נס והוא נדר ונדב בכל אלו שחיטתו פסולה ור' שמעון מכשיר ואין הלכה כר' שמעון אלא כחכמים שמתוך שקרבנות הללו באין בנדבה חוששין שמא יאמר הרואה עכשיו נדב אותן ונראה כשוחט קדשים בחוץ ואוכל ומ"מ בהנאה מותרין:

שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר הכשר שחיטתו פסולה אפי' לא היה לזה הפוסל בו שותפות שכל מה שאנו פוסלין בזו אין פוסלין אלא משום מראית העין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שפסקנו בה הלכה היא חוץ מאשם תלוי שהוצרכנו להעמידו כר' אליעזר כמו שביארנו במשנה ואין הלכה כמותו ומתוך כך שוחט לשם אשם תלוי שחיטתו כשרה וכן כתבוה גדולי המחברים ויש פוסקים כסתם המשנה ומפני שאחר שבא על הספק טועים בו ומה שנכנס תחת משנה זו בגמרא כך הוא לא סוף דבר באלו ששחטן תמימים על דעת כך אלא אף בעלי מומין ואע"פ שהרואים יודעין שאין בעלי מומין קדושים ומכירין שדברי הבאי הם מ"מ אפשר לפעמים שהיא בעלת מום ואינו ניכר כגון שהוא מכוסה בצמר:

השוחט לשם עולת נזיר שחיטתו פסולה שהנזירות נדר ונדב הוא ויש לחוש בו אפי' אמר בפני עדים זו שאמרתי שלשם עולה אני שוחט אין כונתי להקדיש פירשו קצת גאונים שאסורה מחשד הרואים יש מי שאומר שאם שחט מין שאינו ראוי למזבח מותר הרי הכל יודעין שאין כאן קדשים ויש מי שאומר כן בשוחט תורים קטנים או יונים גדולים הואיל ואין קרבן בא מהם בזה הדרך ר"ל בשחיטה אלא במליקה ואיני מודה בזו שאין הכל מבחינין פסול גדלו של זה וקטנו של זה והואיל ומינו מ"מ בר קרבן אין זה קל מבעלי מומין ששחטן שהן אסורין:

דינין אלו יש להן מבוא אף בזמן הזה שאף בזמן הזה מי שהקדיש ושחט והעלה חוץ לעזרה חייב שהרי ראוי הוא שיקרב בפנים מפני שמותר להקריב אע"פ שאין בית ויש חולקין בזו:

ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

Meiri on Chullin 41b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

מהרש"א — חידושי הלכות

בפרש"י בד"ה לא שנו אלא שאינו מתייב חטאת כו' עכ"ל כצ"ל:

פרק אלו טריפות :

Chidushei Halachot on Chullin 41b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

מהר"ם

ד"ה ור"ש וכו' ומה אם אמר הרי עלי לשוחטה בעבר הירדן שמא עולה היא הוא סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר לא אמר לשם חטאת וכו':

Maharam on Chullin 41b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

גליון הש"ס

רש"י ד"ה לא שנו וכו' בשוגג אינו מחפה עי' מג"א סי' תרז ס"ק ב:

Gilyon HaShas on Chullin 41b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִין.

קטע 2

גְּמָ׳ אֵין שׁוֹחֲטִין לֹא לְתוֹךְ וְכוּ׳. מַאי שְׁנָא לְתוֹךְ יַמִּים דְּלָא? דְּאָמְרִי: לְשָׂרָא דְּיַמָּא קָא שָׁחֵיט. לְתוֹךְ עוּגָה שֶׁל מַיִם נָמֵי אָמְרִי: לְבָבוּאָה קָא שָׁחֵיט. אָמַר רָבָא: בַּעֲכוּרִים שָׁנוּ.

קטע 3

אֵין שׁוֹחֲטִין לַגּוּמָּא וְכוּ׳. וְהָא אָמְרַתְּ: אֵין שׁוֹחֲטִין לַגּוּמָּא כְּלָל? אָמַר אַבָּיֵי: רֵישָׁא בְּגוּמָּא שֶׁבַּשּׁוּק.

קטע 4

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא ״וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן״, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בְּשׁוּק עָסְקִינַן!

קטע 5

אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: אֵין שׁוֹחֲטִין לַגּוּמָּא כׇּל עִיקָּר, וְהָרוֹצֶה לְנַקֵּר חֲצֵרוֹ, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? עוֹשֶׂה מָקוֹם חוּץ לַגּוּמָּא וְשׁוֹחֵט, וְדָם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לַגּוּמָּא, וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן, שֶׁלֹּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִין.

קטע 6

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא: הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה וְאֵין לוֹ מָקוֹם בַּסְּפִינָה לִשְׁחוֹט – מוֹצִיא יָדוֹ חוּץ לַסְּפִינָה וְשׁוֹחֵט, וְדָם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד עַל דּוֹפְנֵי הַסְּפִינָה, וְאֵין שׁוֹחֵט לַגּוּמָּא כׇּל עִיקָּר.

קטע 7

וְהָרוֹצֶה לְנַקֵּר חֲצֵרוֹ, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? עוֹשֶׂה מָקוֹם חוּץ לַגּוּמָּא וְשׁוֹחֵט, וְדָם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לַגּוּמָּא. וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ״, וְאִם עָשָׂה כֵּן – צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו.

קטע 8

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה, לְשֵׁם זְבָחִים, לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי, לְשֵׁם פֶּסַח, לְשֵׁם תּוֹדָה – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר.

קטע 9

שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשׁוּם אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשׁוּם דָּבָר כָּשֵׁר – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטָּאת, לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, לְשֵׁם תְּמוּרָה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

קטע 10

זֶה הַכְּלָל: כׇּל דָּבָר שֶׁנִּידָּר וְנִידָּב – הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ אָסוּר, וְשֶׁאֵינוֹ נִידָּר וְנִידָּב – הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר.

קטע 11

גְּמָ׳ הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה. אָשָׁם תָּלוּי בַּר נִידָּר וְנִידָּב הוּא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָא מַנִּי? רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכׇל יוֹם.

קטע 12

פֶּסַח בַּר נִידָּב וְנִידָּר הוּא? זִמְנָא קְבִיעָא לֵיהּ! אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: שָׁאנֵי פֶּסַח, הוֹאִיל וְהַפְרָשָׁתוֹ כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ.

קטע 13

אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא תְּמִימִים, אֲבָל בַּעֲלֵי מוּמִין – מִידָּע יְדִיעַ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בַּעֲלֵי מוּמִין נָמֵי, זִימְנִין דִּרְמֵי לֵיהּ מִידֵּי אַמּוּמָא וְלָא יְדִיעַ.

קטע 14

הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטָּאת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב חַטָּאת, אֲבָל מְחוּיָּיב חַטָּאת – אֵימָא לְשׁוּם חַטָּאתוֹ הוּא עוֹשֶׂה. וְהָא לָא קָאָמַר ״לְשֵׁם חַטָּאתִי״? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּאוֹמֵר ״לְשֵׁם חַטָּאתִי״.

קטע 15

לְשֵׁם תְּמוּרָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ זֶבַח בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אֲבָל יֵשׁ לוֹ זֶבַח בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – אֵימָא אֲמוֹרֵי אֲמַיר בֵּיהּ. וְהָא לָא קָאָמַר ״לְשֵׁם תְּמוּרַת זִבְחִי״? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּאוֹמֵר ״לְשֵׁם תְּמוּרַת זִבְחִי״.

קטע 16

״זֶה הַכְּלָל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי עוֹלַת נָזִיר, דְּמַהוּ דְּתֵימָא: הָא לָא נְדַר, אֵימַר נֶדֶר בְּצִינְעָא.

קטע 17

וְשֶׁאֵינוֹ נִידָּר וְנִידָּב, לְאֵתוֹיֵי עוֹלַת יוֹלֶדֶת.

קטע 18

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, אֲבָל יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה – אֵימַר לִשְׁמָהּ הוּא עוֹשֶׂה. וְהָא לָא קָאָמַר ״לְשֵׁם עוֹלַת אִשְׁתִּי״? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּאוֹמֵר ״לְשֵׁם עוֹלַת אִשְׁתִּי״.

קטע 19

פְּשִׁיטָא?

מסכת חולין דף מ״א עמוד ב׳

מסכת חולין דף מ״א עמוד ב׳

רש"י

תוספות

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מהר"ם

גליון הש"ס

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור