מסכת חולין דף ס״ט עמוד א׳

זה הכלל משנתינו היא:

דבר שאינו גופה אלא מן העובר ונמצא בתוכה מותר:

לאתויי מאי אי חותך מן העובר תנא ליה אלא לאו לאתויי כה"ג דנשאר מיעוט העובר בפנים ורובו יצא מחותך:

לאתויי קלוט אפי' הנמצא שלם במעי פרה:

הוציא עובר של שלמים את ידו בשעת שחיטת אמו בעזרה:

מהו להיות לו חומת העזרה מחיצה להתירו בשחיטת האם:

ותבעי לך קדשים קלים בירושלים כגון עובר שלמים שהוציא את ידו בירושלים והחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה ותבעי לך אליבא דמ"ד יש לידה לאברים ולא מהניא חזרה מי מהניא ליה חומה דלא ליהוי בשר בשדה דהא חומת העיר הויא מחיצה לקדשים קלים וליכא לאוקמא בשוחט שלמים בירושלים והוציא העובר את ידו לחוץ דא"כ אף הבהמה אסורה משום שוחט קדשים בחוץ:

אמו הוא ולא חומה:

ותבעי לך קדשים קלים בירושלים רב חנניא הוה מיבעי ליה בעזרה משום דחשיבה מחיצה יותר אפי' לענין שחיטת קדשים קלים ומיהו בנולד כולו בעזרה לא קא מיבעי ליה דפשיטא דטעון שחיטה:

דאתא אבן פקועה דכוותיה שיש בו איסור יוצא בחד אבר:

או דלמא תרי איסורי אמרינן לאו דוקא תרי איסורי אמרינן דאיכא נמי איסור גיד הנשה:

תלתא לא אמרינן תימה מאי קמיבעיא ליה והא קי"ל (לעיל חולין דף נח.) דזה וזה גורם מותר:

אלמה א"ר יוחנן השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה אסור באכילה בעינן פרסות וליכא - נראה דוקא נקט דמות יונה שהוא אסור גם כשיצא לאויר העולם לפי שאינו מתקיים אבל מצא בה בהמה גמורה שראוי להיות מותר ורגליה רגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותרת דלא ממעט ר' יוחנן מידי שראוי להיות מותר כשיצא לאויר העולם דההיא חשיב כמפריס פרסה להיות ניתר בשחיטת אמו כמו שחשוב כמפריס פרסה כשיצא לאויר העולם דלא על חנם תפס ר' יוחנן דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דמות יונה או עובר שאין לו רגלים וכי פריך קלוט במעי אמו ליתסר אליבא דרבי שמעון דוקא פריך דאסר ליה כשיצא לאויר העולם כדפרישית לעיל:

מאי לאו לאתויי כהאי גוונא כלומר כגון שהוציא העובר ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו, ואפילו הכי מה שנשאר בפנים טהור ומותר, דרובא בבת אחת בעינן, ודחיא לא לאתויי קלוט במעי פרה וכו', וכיון דלא (אפשר) [איפשט] אזלינן לחומרא של דשל תורה היא ואסר באכילה מיעוט הנשאר בפנים דכילוד חשבינן ליה. ומיהו נראה דהיכא דהוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו והחזירה אף על גב דהשלימו לרובו, בכה"ג מיעוטו הנשאר שלא יצא כלל מותר, מדאמרינן אם תמצא לומר כיון דהדור הדור, דאלמא מכרעא סברא לומר כן. ונמצא עכשיו לפי פירושו של ר"ח ז"ל דפסקא דהא מילתא הכין הוא, (פסק) הוציא העובר ידו בין החזירה בין לא החזירה אבר עצמו אסור כרב ללישנא דמערבא, דהא איתותב ר' יוחנן, וללישנא דפומבדיתא בין לרב בין לר' יוחנן אבר עצמו אסור, ומיהו אם החזירה קודם שחיטה מקום חתך אסור, וכדתניא (סח, ב) פרסה החזיר תאכלו פרסות החזיר תאכלו, ואמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך, ובין כך ובין כך אפילו יצא רובו של אבר מיעוט אבר שבפנים מותר, דאין לידה לאברים, דהוה ליה ר' יוחנן לגבי רב וקיימא לן כר' יוחנן, דהא בהא לא איתותב ר' יוחנן כלל, וכן פסקו הגאונים ז"ל. הוציא ידו והחזירה אף על פי שהשלימו לרובו נראה דלא מצטרף לרובא, אלא מימר אמרינן כיון דהדור הדור לגבי צירוף דלא מצטרף לרובא, אבל הוציא ידו וחתכה הוציא רגלו וחתכה עד שהשלימו לרובו, הוה ליה בעיא ולא איפשיט, ונקטינן לחומרא.

אלא כל מכח לא אמרינן ושרי כלומר דכל מקוח איסור אסור לא אמרינן, הלכך בן פקועה שהוציא ידו קודם שנשחטה אמו דאזל אבן פקועה דכותה הולד כשר לגמרי, אלא כי קא מיבעיא לענין בת פקועה שהוציאה ידה קודם שנשחטה אמה אי חלבה אסור לגמעו או לא, והכי קא מיבעיא ליה חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי, שהרי פורש מן החי הוא, ואפילו הכי שרי אלמא חדוש הוא אם כן אף זה לא שנא, או דלמא שאני התם דבשחיטה מיהא אית ליה תקנתא לאיסורה, אבל באיסורא (ולית) ליה תקנתא לאיסוריה וכחלב טריפה הוא דאסור, וסלקא בתיקו. והלכך אזלינן ביה לחומרא ואסור ומן התימה שלא כתבה רבינו אלפסי ז"ל לה כלל, ואפשר שהשמיטה מפני שאינו מצוי. ותמיהא לי מאי קא מיבעיא ליה, דכיון שהחלב נמשך מכח כל האיברים ואבר זה שבבהמה זו אסור כטריפה מאי קא מיבעיא ליה, אי מכשרינן ליה מדין חדוש שחדשה תורה בחלב דעלמא, דאם כן חלב טריפה נמי לישתרי. ומאי קא מבעיא ליה טפי מחלב בן פקועה זה טריפה מדעלמא חלב טריפה, הא תני' בהדיא דאסור, דתנן לקמן (חולין קטז, ב) כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסור, ואם כן אף זה יהא חלבו אסור. ושמא יש לומר דהכי קא מיבעיא ליה אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטריפה כלל, אלא מחמת שאין לו סימנין להתירו בהן ע"י שחיטה, והרי כל הגוף כבשר וכמונח בדיקולא, והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי, ואם כן מה הפרש יש בין חלב זה לשאר חלב הבא מן החי, מי גרע חלב הבא מכח אבר אחד חי מחלב הבא מכח בהמה שכולה חיה, או דילמא מגרע גרע, דהתם חיותו עומד ליתקן על ידי שחיטה, אבל חיותו של אבר זה אין לו תקנה עולמית על ידי שחיטה ואסור, וסלקא בתיקו כנ"ל.

אלא אמר קרא וכל בהמה לרבות את הולד וכו', ופרכינן אלא מעתה השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה תשתרי. כלומר כיון דמרבינן ליה מכל הבהמה, ואלמה אמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה בעינא פרסות וליכא. וכתבו בתוס' דרבי יוחנן דוקא נקט דמות יונה שהיא אסורה גם כשיצא לאויר העולם לפי שאינו מתקיים, אבל מצא בה בהמה גמורה שרגליה כרגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותרת, דלא ממעט רבי יוחנן מה שראוי להיות מותר כשיצא לאויר העולם, דכמפריס פרסה חשיב ליה להיות ניתר בשחיטת האם כיון שיצא לאויר העולם חשיב ליה כמפריס פרסה להיות ניתר בשחיטת עצמו, תדע מדנקט דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דמות יונה או עובר שאין לו רגלים כלל. והא דפריך אחר כך אי הכי קלוט במעי פרה ליתסר, אליבא דרבנן דשרו כשיצא לאויר, דלדידהו ודאי פשיטא דשרי בשחיטת אמו כמפריס פרסה, כיון דכשיצא לאויר העולם חשבינן ליה כמפריס פרסה להיות ניתר בשחיטת עצמו. ונראה שיש לגמגם קצת בזה, דהא דאמרינן בעינן פרסות וליכא, ולפי דברי רבותינו ז"ל לא בעינן פרסה ולא פרסות אלא דמות בהמה והוה ליה למימר בעינן דמות בהמה וליכא. אלא דאיכא למימר משום דכתיב פרסו בקרא והן סימנין לבהמה נקט פרסות, והרי זה כמו שאמר בעינא דמות בהמה וליכא. ירושלמי (תרומות פ"ח, ה"א) בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ולא עוף, רבי אושעיא בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים ליתושין שבאכלוסין לתולעים שבתמרה תמן בגופיהון הן הכא אינו בגופא.

בהמת קדשים שהיתה בעזרה שהוא מקום שחיטתה והוציא העובר את ידו אסור על הדרכים שביארנו ואין אומרים כשם שהועילו מחיצות העזרה לאם שכל זמן שלא יצאה ממחיצותיהם לא נפסלה כך יועילו לעובר שאין מחיצות לעובר אלא דפני האם בלבד:

שחט סימן אחד והוציא עובר את ידו קודם ששחט סימן האחר אע"פ שסימן הראשון היה בא להתיר אבר זה באכילה וסימן שני אינו בא עוד על דבר זה מ"מ מצטרף הוא עמו ומטהרין את האבר מידי נבילה ואין צריך לומר כשהוציאה קודם שחיטה שהרי ענין הסימנין שוה בהם ששניהם באו לטהרו מידי נבלה ולא להתירו באכילה:

עובר זה שהוציא את ידו והחזירה כבר ביארנו שאין לאבר זה תקנה לעולם אפי' יצא חי וגדל ונשחט שאינו ניתר אף בשחיטת עצמו הואיל ונשחטה האם קודם שנולד שאם נולד קודם שנשחטה האם אפילו יצאו כמה איברים וחזרו ניתר הוא בשחיטת עצמו אבל כל שיצא וחזר ונשחטה האם ואחר כך יצא העובר כלו חי וגדל אין אותו אבר ניתר אף בשחיטת עצמו ואינו נידון כיצא רובו או ראשו וחזר שניתר בשחיטת עצמו הואיל ויצא חי ששני אלו בני שחיטה הם מפני שהם נידונים כילוד אבל אבר אחד אינו ניתר שהרי הוא עצמו יצא ממחיצתו ושבפנים אינו טעון שחיטה ואינו בר שחיטה כלל והרי זה האבר כעומד בפני עצמו ואסור לעולם:

עובר זה שהוציא את ידו והחזירה שיצא חי אחר שנשחטה האם וגדל ובא על בהמה אחרת והוליד ממנה בן כתבו בה רבותי שאף לדברי האומר חוששין לזרע האב אין הולד אסור ואפי' אבר שכנגד האבר האסור שבמוליד שאין אבר מוליד אבר לבד אלא זרע המוליד מתבלבל וכל אחד מן האיברים מסתייע בחברו וכמו שבבהמה בעלמא מסתייע בה כח ההולדה מן החלב והדם ומותרין כך בזו אע"פ שמסתייע מכח האבר האסור מותר וכן הדין אם בא על בהמה שיש בה איסור אבר היוצא בענין המוליד והוא הקרוי כאן בן פקועה דכותיה כלומר שלא יהא טעון שחיטה אלא מצד אבר אחד ואותו לא תהא שחיטה מועלת בו כלום ומ"מ אם היא נקבה וילדה והרי היא חולבת חלב שבדדיה אסור מספק שמא הואיל ויש בה אבר אחד אסור והרי החלב מתגדל מכל האיברים נמצא שנתערב בו כח אותו אבר האסור והוה ליה כחלבה של טריפה ואסור או שמא הואיל ואין לאבר זה איסור מחמת עצמו כטרפה אלא מחמת שיש בה אבר טעון שחיטה ואין לו סימנין להתירו בהם על ידי שחיטה אין זה כחלב טרפה ומתוך כך הדבר ספק ומחמירין בה:

יצא רובו וחזר ונשחטה האם והוא בן תשעה ויצא חי וגדל והוליד הרי הוא כשאר בהמה שהרי זה טעון שחיטה כמו שביארנו:

נשחטה ונמצא בן תשעה חי במעיה ויצא וזהו בן פקועה וגדל ובא על בהמה והוליד יש מי שפוסק כדעת האומר חוששין לזרע האב וולד זה אין לו תקנה שהרי האב כנשחט הוא ואינו טעון שחיטה מן הדין כמו שיתבאר ואם כן אין לולד זה חיוב שחיטה אלא מצד האם והרי הוא כמי שנשחטו חצי סימניו ונמצא שהוא טעון שחיטה ואינו בר שחיטה ולפיכך אין לו תקנה ויש מי שפוסק שאין חוששין לזרע האב וטעון שחיטה ונשחט ועקר מחלקתם אם חוששין או אין חוששין יתבאר בפרק אותו ואת בנו ומ"מ אם היה הדבר בהיפך ר"ל זכר שבא על בת פקועה והוליד אין לו תקנה לדברי הכל שהרי זרע האם לדברי הכל חוששין והרי זה אינו טעון שחיטה מצד האם:

בא בן פקועה על בת פקועה והוליד ניתר בלא שחיטה מן הדין נמצא שיש בהמה שהיא טעונה שחיטה ויש שאינה טעונה שחיטה מן הדין ויש שאינה ניתרת אפי' בשחיטה:

זה שיראה מדברינו שאנו אומרין שזרע המוליד (מתלבל) [מתבלבל] הוא קולא לענין פסק לבד הוא שכתבנוה ולהתיר אף האבר שכנגד אותו האבר האסור שבמוליד ומ"מ לענין ביאור בגמרא לחומרא נאמר והוא ששאלו בעובר זה שיש בו אבר אחד אסור לדברי האומר חוששין לזרע האב אם יש לאסור את זרעו ושאל בה היכי דמי אילימא דאזל אבהמה מעליתא כלומר שאין בה שום איסור והלא אף בבן פקועה גמור שאין בו שום איסור הואיל ומ"מ אינו טעון שחיטה מן הדין חוששין לזרעו כל שכן זה שרובו אינו טעון שחיטה ושיש בו אבר אחד שאף שחיטה אינה מועלת בו אלא דאזל אבן פקועה דכותיה שהוציאה אותו אבר בעצמו וחזר ואלו דכותה בבן פקועה על בת פקועה הולד מותר לגמרי ואף זו אבר מוליד אבר וחתיך ליה וכל השאר הוה ליה בן פקועה בבת פקועה או דילמא מיבלבל זרעיה והרי אבר האסור מסייע באחרים ואין לו תקנה ואחר כך אמר שזו לא נשאלה דודאי מיבלבל זרעיה אלא דהכא לא שיכא בהכי דבן פקועה גמור אין תורת שחיטה עליו מן הדין והרי הוא כנשחטו סימניו אבל זה תורת שחיטה עליו מצד האבר אלא שאינו ניתר בה והילכך לא נאסר הולד מתורת סלוק חיוב שחיטה אא"כ אתה בא באיסורו מכח שאותו אבר האסור מסייע בהולדה ואף מצד זה העלו בה שמותר אף כשנחוש לזרע האב וכמו שאמר כל מכח לא אמרינן ושארי ולא נשאלה אלא לגמע את חלבה כך צריך לישבה הואיל ובגמרא העלוה להיתר אף לדעת האומר חוששין לזרע האב אע"פ שהדבר בא בדחק ואי איפשר לפרשה לדעת האומר אין חוששין לזרע האב שאם כן היאך השיבו דרך פשיטות אפי' בן פקועה וכו' דאמר רב משרשיא וכו' ומ"מ נראה לי שהשאלה נעשית תחלה לדעת האומר חוששין לזרע האב עד שהעלה דודאי בכלהו אסור בין בבהמה מעליתא בין בדכותה וכשראה שהדברים פשוטים בה לאיסור נאמר בה הדר אמר פשיטא וכו' ואין מקום לשאלה לדעת האומר חוששין לזרע האב והכי קא מיבעיא ליה כלומר ולדעת האומר אין חוששין לזרע האב אם יש לאסרה הואיל והרבה איסורין מסייעין בהולדה והם חלב ודם ואיסור יוצא אבל גיד הנשה לא חשיב דעץ בעלמא הוא והעלה מ"מ שמותר ולא נשאר הספק אלא בחלבה הא לדעת האומר חוששין לזרע האב ודאי הולד אסור וכנגד מה שהורו רבותי וכן נראה לי ברור:

גמ' מנלן דכתיב וכל בהמה מפרסת גו' בהמה בבהמה לרבות את הולד כו' והיינו קרא דפ' ראה דבפרשת שמיני לא כתיב ברישא דקרא בהמה אבל רש"י פי' בפרשת שמיני בבהמה תיבה יתירא לדרשא להתיר את שליל כו' עכ"ל ואפשר לקיים פירושו לאידך שנויא דאכל מפרסת כו' דכתיב ברישא דקרא סמיך כפרש"י בשמעתין וק"ל:

בפרש"י בד"ה ותבעי לך ק"ק בירושלים כו' והחזירה והכניסוה לעזרה כו' עכ"ל הא ודאי ליכא לפרושי אפי' למ"ד אין לידה לאברים ובלא החזירה הכניסוה לעזרה דא"כ ע"כ אכתי תיבעי לך חומת עזרה מי מהניא להתיר ע"י חזרה כמו החזרה לרחם מיהו למ"ד יש לידה לאברים איכא לפרושי בלא החזירה הכניסוה לעזרה דאז לא מהניא לה חומת עזרה דהא חזרה לרחם נמי לא מהניא אליביה ואפשר דלהכי פירש והחזירה והכניסוה כו' דבלא חזרה לא שייך הכנסה לעזרה בשעת קישויה שהאבר שיצא עדיין הוא בחוץ וק"ל:

תוס' בד"ה דאתא אבן פקועה דכוותיה שיש בו איסור יוצא בחד אבר עכ"ל לשון דכוותיה ודאי דהכי משמע דההוא בן פקועה נמי יש בו איסור יוצא אבל קשה מי הכריח לתלמודא למימר הכי ונראה דס"ל לתלמודא דאי לא הוה באימיה נמי איסור יוצא ודאי דהוה שרי דזה וזה גורם כי האי ודאי מותר דהוי ממש כעין שיחלא בתרא דפרק אלו טרפות דמסיק דמותר משום דזוז"ג הוא ובהכי ניחא נמי אמאי לא מוקי תלמודא אבעיא דר' ירמיה למ"ד אין חוששין לזרע אב ואביו בהמה מעלייתא הוא ואימיה הוא דהויא בן פקועה באיסור יוצא והיינו משום דא"כ הוי שרי משום דזה וזה גורם הוא מותר ואע"ג דהזכר גורם ההיתר ואליביה אין חוששין לזרע האב מ"מ שרי כיון דחד צד איסור וחד צד היתר הוה ליה זה וזה גורם ושרי לכ"ע כמ"ש התוס' בהדיא שם בד"ה מכאן ואילך כו' ע"ש:

ברש"י ד"ה ותבעי לך קדשים קלים בירושלים כגון עובר שלמים שהוציא את ידו בירושלים והחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה ותבעי לך אליביה דמ"ד יש לידה לאברים וכו' מי מהניא ליה חומה דלא להוי בשר בשדה וכו'. רבים יתמהו על דברי רש"י הללו למה הוצרך לפרש כגון שהחזיר העובר את ידו ואליבא דמ"ד יש לידה לאברים דלא מהני חזרה לפרש בשלא החזיר את ידו והכניסוה לעזרה ושחטוה ותבעי לה אליבא דכ"ע מי מהני חומת ירושלים דהוי מחיצה דלא להוי בשר בשדה ועוד י"ל בדברי רש"י דלעיל מזה בבעיא הראשונה פי' מהו להיות לו חומת העזרה מחיצה להתירו בשחיטת האם ר"ל שיהא נקרא בבהמה כאילו הוא עדיין במעי אמו ויהא ניתר בשחיטת אמו ובעי' זו דחומת ירושלים פי' מי מהניא ליה חומה דלא להוי בשר בשדה ונראה דרש"י רצה בזה משום דכוונתו לפרש הא דקאמר ותבעי לך קדשים קלים בירושלים ר"ל ולא תצטרך לבעי' זו דחומת (ירושלים) [עזרה] וע"כ בחומת העזרה שייך שפיר למבעי אי מהני חומת העזרה לשני דברים דלא מבעיא שלא יהא בשר בשדה אלא אפילו דהוי מחיצה שיהא נקרא בבהמה להתירו בשחיטת אמו אבל בחומת ירושלים א"א לפרש דבעי אי מהני חומת ירושלים להתירו בשחיטת אמו משום דהא לא נשחטה בירושלים כ"א בעזרה וא"כ איך אפשר שהתירו חומת ירושלים בשחיטת אמו כיון שלא נשחט לשם הלכך אי אפשר לפרש אלא דבעי אי מהני חומת ירושלים כשהוציא שם את ידו דלא להוי בשר בשדה וא"כ אי מיירי כשלא החזיר ידו תקשה לך במה יהא אותה היד ניתר כיון שאין חומת ירושלים מחיצה להתירו בשחיטת אמו כיון שלא נשחטה שם ע"כ תצטרך לומר שאחר כך כשיכניסו אותה לעזרה וישחטוה שם חומת העזרה תהא לו למחיצה להתירו בשחיטת אמו א"כ ע"כ תצטרך לבעיא הראשונה למבעיא אם חומת העזרה נקרא מחיצה להתיר בשחיטת אמו וזה אבר בפני עצמו אין לו שחיטה וא"כ מאי קאמר ותבעי לך קדשים קלים בירושלים הא ע"כ עכ"פ צריך אתה לבעיא דחומת העזרה לכך מוכרח רש"י לפרש שהחזיר את ידו וא"כ בלא חומת העזרה כיון שהיד היא במעי אמו בשעת שחיטה היא ניתרת בשחיטת אמו מאחר שלא היה בשר בשדה בשעה שהוציאה שחומת ירושלים היה לו למחיצה והואיל והוכרח לפרש דאיירי כשהחזיר את ידו ע"כ צריך ג"כ לפרש דתבעי לך אליבא דמ"ד דיש לידה לאברים דאי למ"ד אין לידה אפי' בלא מחיצת חומת ירושלים מהני ליה החזרה ולא מקרי בשר בשדה כיון שהחזיר את ידו אח"כ ולמה לי חומת ירושלים וק"ל וזה נראה לי ברור בכוונת רש"י בזה:

בתוס' ד"ה דאתא אבן פקועה דכוותיה שיש בו איסור יוצא בחד אבר לשון דכוותיה דייקי התוס' דמשמע דגם הנקבה שבא עליה היתה בת פקועה שהיה בה איסור יוצא ולפי זה אתיא בעיא זו אליבא דכ"ע אפילו למ"ד דאין חוששין לזרע האב ורש"י שכתב ואליבא דחנניא קא בעי לה ע"כ איהו מפרש דלישנא דכוותיה לאו דוקא והנקבה שבא עליה אין נפקותא בה אם היה בה איסור יוצא או לא ודייק לישנא דקאמר מבלבל זרעיה דמשמע דאזכר קאי וס"ל לגמרא דבלבול זרע לא שייך כ"א גבי האב ולא לגבי האם אפילו אם היה ג"כ איסור יוצא ולכך צ"ל ע"כ דדוקא אליבא דחנניא דחושש לזרע האב קא בעי לה:

ד"ה תלתא לא אמרינן תימה מאי קמיבעיא ליה והא קי"ל דזה וזה גורם מותר. ויש לדקדק הא כתבו התוס' לעיל דאיירי שבא על בן פקועה דכוותיה שיש בו ג"כ איסור יוצא בחד אבר ואם כן הוי איסור משני הצדדים וצ"ל שהתוספות ס"ל שבכל אחד מהם בין בזכר לבדו הוי זה וזה גורם שהרי כולו הוא היתר ואין אסור בו כ"א אבר אחד וא"כ הולד נולד מאיסור והיתר וכן בנקבה יש בה זה וזה גורם דהא היא ג"כ כולה היתר חוץ מאבר אחר וק"ל ועיין לעיל פ' אלו טריפות ריש (חולין דף נ"ח:)

ד"ה אלמה אמר רבי יוחנן וכו' וכי פריך קלוט במעי אמו ליתסר וכו'. ר"ל ומאי פריך והא קלוט אפילו יצא לאויר העולם מותר לכך קאמר דאליבא דר"ש פריך אבל לרבנן דשרי ביצא לאויר העולם כל שכן דשרי בנמצא במעי אמו: