דף ביאור

מסכת חולין דף י״ז עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת חולין דף י״ז עמוד א׳

מסכת חולין דף י״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־340 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

וכל שכן השתא כשגלו:

לאסור להם בשר נחירה כדכתיב בההוא קרא דכי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו':

שבתחלה במדבר:

הותר להם בשר נחירה מהאי קרא נפקא ליה דכתיב כי ירחק וזבחת מכלל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה:

ועכשיו שגלו רב יוסף קאמר ליה:

בשר תאוה לא איתסר כלל וקרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו (ויקרא יז) בקדשים כתיב והאי דכתיב (דברים יב) בכל אות נפשך תאכל בשר לאו לאורויי היתירא בבשר תאוה אתא אלא כדדריש ליה רבי אלעזר בן עזריה בפרק כסוי הדם (לקמן חולין דף פד.) לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון וכי ירחק וזבחת בא להזהיר על השחיטה כשיכנסו לארץ ואע"ג דקרא בפסולי המוקדשין שנפדו על ידי מומין משתעי כדמוקמינן בבכורות (דף לב.) אפילו הכי גמרינן חולין מינייהו כדאמרינן בפ"ב (לקמן חולין דף כח.) מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשי' מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וצבי ואיל חולין נינהו:

בשר נחירה לא אישתרי כלל הילכך לא תלה הכתוב בביאת הארץ אלא היתר בשר תאוה וזביחה דכתיב בהאי קרא לאו בביאת הארץ נתלית אלא אורחא דקרא למכתב זביחה באכילת בשר אי נמי למאי דדרשינן בבכורות (ד' טו.) וזבחת ואכלת אין בפסולי המוקדשין שנפדו אלא היתר זביחה ואכילה ולא גיזה ועבודה אי נמי לאסור שחיטת חולין בעזרה כדדרשינן ליה בקדושין (דף נז:) כי ירחק וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום:

ושחט אלמא נצטוו על השחיטה באהל מועד שבמדבר:

ועוד 23 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Chullin 17a · Sefaria

תוספות

וכל שכן השתא דארחיקו להו טובא לספרים דגרסי באלו הן הלוקין (מכות דף יט.) לעולם לא קידשה לעתיד לבא אם כן לר' ישמעאל הותרו הבמות וקשה דאם כן מאי קאמר הכא לר' ישמעאל דארחיקו להו טפי אדרבה אקריבו להו טפי כיון דהותרו הבמות:

רבי עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל תימה מנא ליה הא דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וי"ל אי לרבי עקיבא מיתסר בשר תאוה אם כן היכי הותרה להם בשר נחירה דבקדשים מודה דבעיא שחיטה כדמשמע בסמוך ואי בצבי ואיל הא בקרא דדרשינן מיניה היתר נחירה כתיב בקר וצאן כדכתיב כי ירחק ממך וזבחת מבקרך ומצאנך מכלל דמעיקרא לא בעו זביחה ומיהו קשה דהוה ליה לאוקומי קרא דהיתר נחירה בבעלי מומין דלא חזו להקרבה:

כי אישתרי שלל של עובדי כוכבים דידהו לא אישתרי לא גרסינן או דלמא לא שנא דהלשון היה משמע שהיה מסתפק אי אישתרי כתלי דחזירי דידהו אי לא וזה אינו דמתחלה לא נסתפק מכתלי דחזירי דידהו או במה שנחרו כשבאו אלא במה שנחרו במדבר בהיתר והש"ס הקשה לו דאפי' דבר טמא אשתרי להו כלומר דאפילו לנחור בתחלה הם מותרים כל שכן מה שנחרו קודם ומשני דלמא שלל של עובדי כוכבים אישתרי להו ולא דידהו ולכך אסור לנחור והשתא שפיר מיבעיא לן במה שנחרו בהיתר:

Tosafot on Chullin 17a · Sefaria

מאירי

כל זמן שהיו ישראל במדבר משהוקם המשכן היו אסורים בבשר בהמה אלא אם כן יקריבוה שלמים והיו מותרים בחיה הואיל ולא היתה ראויה לקרבן משנכנסו לארץ הותרו להם בשר כל זמן שיתאוו לה והוא הנקרא בשר תאוה והוא שכתוב כי ירחיב י"י אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר ולמדת שלא הותרה להם בשר נחירה כלל וזה שכתוב כי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת לא שעד עכשיו תהא הבשר מותרת להם בלא זביחה אלא ללמד שמאחר שהותרה להם לאכלה חלין לא יהו שוחטין אותה בעזרה כלומר ברחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום ומ"מ כשהיו טרודים במלחמה ובכבוש הארץ הותרו לאכל בשעת הדחק כל שהיו מוצאים בשלל נבלות וטרפות אפי' קדלי דחזירי הא להתיר לנחור ולאכל לא הותרה לעולם ולא שאלו כאן איברי בשר נחירה שהכניסו לארץ מהו אלא לדעת ר' עקיבא ואין הלכה כמותו ולא הותרו אלא בשל שלל גוים ובשעת הדחק ובזמן טרדת המלחמות כגון שבע שכבשו וכן לדורות כל זמן שהמלך נלחם אפי' מלחמת רשות כשיכנס חלוץ הצבא בגבול הגויים וישללם כל שבשעת הדחק כלומר שאינם מוצאים בכדי ספוקם מותרין בכל שימצאו שם אפי' יין נסך:

השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות כמו שיתבאר בפרק כסוי הדם ומה שנתגלגל כאן מראש הגג וראש הספינה כבר ביארנוה למעלה:

Meiri on Chullin 17a · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

גמרא בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב הצאן ובקר ישחט כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה בשר תאוה לא אתסר כו' ואף ע"ג דקרא בפסולי המוקדשים כו' עכ"ל היינו האי קרא דכתיב בהך פרשה אך כאשר יאכל את הצבי וגו' דדרשינן ליה בפרק ב' דבכורות לגבי פסולי המוקדשין אבל קשה דע"כ האי קרא דקיימינן ביה כי ירחק וזבחת דרשינן ליה נמי לענין חולין בקדשים לאסור חולין בעזרה כי ירחק וזבחת בריחוק מקום אתה זובח כו' כמו שכתב רש"י גופא לקמן גם מה שכתב רש"י לקמן דדרשינן בבכורות וזבחת אין בפסולי המוקדשים אלא היתר זביחה ואכילה כו' הוא תמוה דהא לאו אהאי קרא דכתיב גבי בשר תאוה דרשינן ליה אלא אהאי קרא דלעיל מיניה דכתיב בפסולי המוקדשים תזבח ואכלת בשר דרשינן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך וכן פרש"י בחומש הך דרשא אהאי קרא ודו"ק:

Chidushei Halachot on Chullin 17a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

וְכׇל שֶׁכֵּן הַשְׁתָּא דְּאַרְחִיקוּ לְהוּ טְפֵי.

קטע 2

אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּתַנְיָא: ״כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ״, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לֶאֱסוֹר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה, שֶׁבַּתְּחִלָּה הוּתַּר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה, מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ נֶאֱסַר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה.

קטע 3

וְעַכְשָׁיו שֶׁגָּלוּ, יָכוֹל יַחְזְרוּ לְהֶתֵּירָן הָרִאשׁוֹן? לְכָךְ שָׁנִינוּ: לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין.

קטע 4

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: בְּשַׂר תַּאֲוָה לָא אִיתְּסַר כְּלָל, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: בְּשַׂר נְחִירָה לָא אִישְׁתְּרִי כְּלָל.

קטע 5

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר״, אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא מַאי ״וְשָׁחַט״? קָדָשִׁים שָׁאנֵי.

קטע 6

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם״, אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא מַאי ״הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם״? ״יִנָּחֵר לָהֶם״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! נְחִירָה שֶׁלָּהֶן זוֹ הִיא שְׁחִיטָתָן.

קטע 7

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – הַיְינוּ דִּתְנַן: הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, וְהַנּוֹחֵר וְהַמְעַקֵּר – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת, אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא אַמַּאי פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת?

קטע 8

הוֹאִיל וְאִיתְּסַר, אִיתְּסַר.

קטע 9

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר בְּשַׂר תַּאֲוָה לָא אִיתְּסַר כְּלָל – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ״, אֶלָּא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, צְבִי וְאַיָּל גּוּפֵיהּ מִי הֲוֵי שְׁרֵי?

קטע 10

כִּי אֲסַר רַחֲמָנָא – בְּהֵמָה דְּחַזְיָא לְהַקְרָבָה, אֲבָל חַיָּה דְּלָא חַזְיָא לְהַקְרָבָה – לָא אֲסַר רַחֲמָנָא.

קטע 11

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אֵבְרֵי בְּשַׂר נְחִירָה שֶׁהִכְנִיסוּ יִשְׂרָאֵל עִמָּהֶן לָאָרֶץ, מַהוּ?

קטע 12

אֵימַת? אִילֵּימָא בְּשֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ – הַשְׁתָּא דָּבָר טָמֵא אִישְׁתְּרִי לְהוּ, דִּכְתִיב: ״וּבָתִּים מְלֵאִים כׇּל טוּב״, וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: כֻּתְלֵי דַּחֲזִירֵי – בְּשַׂר נְחִירָה מִבַּעְיָא?

קטע 13

אֶלָּא, לְאַחַר מִכָּאן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בְּשֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ, כִּי אִשְׁתְּרִי לְהוּ שָׁלָל שֶׁל גּוֹיִם – דִּידְהוּ לָא אִישְׁתְּרִי. תֵּיקוּ.

קטע 14

אָמַר רַבָּה: שַׁנֵּית ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״ וּ״לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין״, ״בַּכֹּל שׁוֹחֲטִים״ – מַאי מְשַׁנֵּית לֵיהּ?

קטע 15

וְכִי תֵּימָא, בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה, הָא דּוּמְיָא דְּהָנָךְ קָתָנֵי; אִי הָנָךְ בְּשׁוֹחֲטִין – הַאי נָמֵי בְּשׁוֹחֲטִין, וְאִי הָנָךְ בְּנִשְׁחָטִין – הַאי נָמֵי בְּנִשְׁחָטִין.

קטע 16

אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, חֲדָא לְאֵתוֹיֵי כּוּתִי, וַחֲדָא לְאֵתוֹיֵי יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. ״לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין״ – בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, בֵּין בְּרֹאשׁ הַגָּג בֵּין בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה. ״בַּכֹּל שׁוֹחֲטִין״ – בֵּין בְּצוֹר, בֵּין בִּזְכוּכִית, בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.

קטע 17

חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר וְהַמְּגֵירָה. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל פְּגַם וְשַׁדַּר, פְּגַם וְשַׁדַּר. שְׁלַחוּ לֵיהּ: כִּמְגֵירָה שָׁנִינוּ.

קטע 18

תָּנוּ רַבָּנַן:

מסכת חולין דף י״ז עמוד א׳

מסכת חולין דף י״ז עמוד א׳

רש"י

תוספות

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור