זעירי
דור ראשון לאמוראים. תלמידו של רבי חייא הגדול, כמו שמצינו: כתוב בפנקסו של זעירי, שאלתי את רבי, ומי הוא? רבי חייא. ושאלתיו: מה הוא לגבל בשבת? ואמר לי אסור. שבת קנו. היה חבירו של רב והיה בארץ ישראל גם אחרי ירידת רב לבבל.
כשעלה רבי אלעזר מבבל לארץ ישראל ראה את זעירי ושאלו: מי כאן בא"י שונה משניות וברייתות שאמר רב העוסקות בדין מידות? הצביע זעירי על רב יצחק בר אבדימי. ב"ב פז. אחרי כן גם זעירי ירד לבבל והרביץ תורה בבבל וכל תלמידי רב ושמואל, רב גידל, רב אחא בר אשי, רב יצחק בב"ח, רב חסדא ועוד, למדו גם ממנו תורה. ברכות כב.
חסידותו
זעירי הפקיד את כספי היתומים שהיו בידו, בידיה של בעלת האכסניה שלו, בזמן שהלך לבית מדרשו של רב והספיק לחזור מתה בעלת האכסניה.
מה עשה זעירי! הלך לבית העלמין ושאל אותה היכן הם כספי היתומים?
השיבה לו: לך קח אותם מתוך החור של מפתן הבית שהדלת סובבת בו במקום פלוני. ובקשה לי אליך! אמור לאמא שלי שתשלח לי את המסרק שלי ואת הקנה שכוחלים בו, כלומר את כלי האיפור שלה, עם אותה אשה פלונית שמחר צריכה להגיע לכאן לקבורה! וכל זה אמרה מעוגמת הנפש שהייתה לה משום שמתה צעירה. ברכות חי:
חשיבותו
זעירי הזדמן לאלכסנדריא שבמצרים וקנה לו חמור בכדי שיוכל להתנייד בקלות.
הלך זעירי להשקות את חמורו מים מהנהר ופתאום פג לו הכישוף מהחמור ונעשה מחמור לקורת עץ, מכיון שמים ממיסין ומפיגים את הכישוף.
חזר זעירי אל הסוחרים שמהם קנה את החמור וביקש את כספו בחזרה! אמר להם זעירי: ביקשתי חמור ולא קורת עץ של הגשר!
אמרו לו הסוחרים: אם לא שאתה זעירי ואדם גדול אתה, לא היינו מחזירים לך את כספך! ואמרו לו בתמיהה, וכי ישנו אדם שקונה דבר בעיר שמלאה כשפים ואינו בודק את הדבר על מים לפני שקונה שמא הוא מכושף?!
זהירות מכשפים
ינאי הזדמן גם הוא לאכסניה אחת וביקש כוס מים! הביאו לו משקה של קמח המעורב במים. לפתע שם לב שרוחשות שפתותיה של אותה אשה שאירחה אותו והבין כי מכשפת היא. השליך מעט מן המשקה על הארץ ונעשה לעקרבין! הבין ינאי כי נעשה לו כישוף, אך עשה את עצמו כאילו אינו יודע בדבר וכאילו שותה הוא מן המשקה.
אמר ינאי לאותה אשה: אני שתיתי ממימיכם אף אתם, שתו מן המשקה שלי! הכין אף הוא משקה של כישוף והשקה את אותה אשה ונהייתה האשה לחמור.
רכב עליה ינאי והלך עימה לשוק. עברה בשוק חברתה של אותה אשה והתירה אותה מן הכישוף, ופתאום כל ההמון בשוק רואים את ינאי רוכב על אשה בשוק! סנהדרין סז:
חריפותו
אמר רב חסדא: שריקא טויא, כלומר: למשוח את הצלי בשמן וביצים כשהוא חם ולא רותח שהיד סולדת בו, כדי לבשל את השמן והביצים, מותר בשבת. ולא אומרים שיש כאן דימיון למתקן. פיעפועי ביעי, כלומר: לטרוף ביצים בקערה אסור משום מראית העין, שנראה כאילו רוצה ליתנם לקדירה המתבשלת.
אשתו של זעירי הכינה לחייא בר אשי שריקא טויא ולא אכל, אמרה לו: לרבך זעירי הכנתי ואכל ואתה לא אוכל!
וכך אמרו: זעירי יש לו סברא מדוע אכל, מכיון שאמר זעירי: נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המסננת בשבת ואינו חושש לאיסור בורר, אף על פי שהם נעשים צלולין יותר, הרי שדעתו היא: משום שאפשר לשתותם ללא הסינון לא נחשב למלאכת בורר.
גם כאן: כיון שהצלי נאכל גם ללא השריקא טויא, לא נחשב שיש כאן תקון מלאכה. שבת קט.
מקורות מדויקים
לדף המקורות המלא של החכם (7)- שבת קנו ע"א ↗“כְּתִיב אַפִּינְקָסֵיהּ דִּזְעֵירִי: אֲמַרִית קֳדָם רַבִּי, וּמַנּוּ — רַבִּי חִיָּיא: מַהוּ לְגַבֵּל? אָמַר: אָסוּר. מַהוּ לְפָרֵק? אָמַר: מוּתָּר. אָמַר רַב [מְנַשְּׁיָא]: חַד קַמֵּי חַד, תְּרֵי קַמֵּי תְּרֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי. תְּלָתָא קַמֵּי תְּרֵי — אֲסִיר. רַב יוֹסֵף אָמַר: קַב וַאֲפִילּוּ קַבַּיִים. עוּלָּא…”
- בבא בתרא פז ע"א ↗“הִרְכִּינָהּ וּמִיצֵּית – הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹכֵר. כִּי סָלֵיק רַבִּי אֶלְעָזָר, אַשְׁכְּחֵיהּ לִזְעֵירִי, אֲמַר לֵיהּ: מִי כָּאן תַּנָּא דְּאַתְנְיֵיהּ רַב מִדּוֹת? אַחַוְיֵיהּ רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי. אָמַר לֵיהּ: מַאי קָא קַשְׁיָא לָךְ? דִּתְנַן: הִרְכִּינָהּ וּמִיצִּיתָ – הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹכֵר,”
- ברכות כב ע"א ↗“כִּי אֲתָא זְעֵירִי, אֲמַר: בַּטְּלוּהָ לִטְבִילוּתָא. וְאָמְרִי לַהּ: בַּטְּלוּהָ לִנְטִילוּתָא. מַאן דְּאָמַר בַּטְּלוּהָ לִטְבִילוּתָא — כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. מַאן דְּאָמַר בַּטְּלוּהָ לִנְטִילוּתָא — כִּי הָא דְּרַב חִסְדָּא לָיֵיט אַמַּאן דִּמְהַדַּר אַמַּיָּא בְּעִידָּן צְלוֹתָא.”
- ברכות חי ע"ב ↗“תָּא שְׁמַע: דִּזְעֵירִי הֲוָה מַפְקֵיד זוּזֵי גַּבֵּי אוּשְׁפִּיזְכָתֵיהּ. עַד דְּאָתֵי וְאָזֵיל לְבֵי רַב, שְׁכִיבָה. אֲזַל בָּתְרַהּ לַחֲצַר מָוֶת, אֲמַר לַהּ: זוּזֵי הֵיכָא? אֲמַרָה לֵיהּ: זִיל שַׁקְלִינְהוּ מִתּוּתֵי צִנּוֹרָא דְּדָשָׁא בְּדוּךְ פְּלָן, וְאֵימָא לַהּ לְאִימָּא, תְּשַׁדַּר לִי מַסְרְקַאי…”
- סנהדרין סז ע"ב ↗“זְעֵירִי אִיקְּלַע לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. זְבַן חַמְרָא. כִּי מְטָא לְאַשְׁקוֹיֵיהּ מַיָּא, פְּשַׁר וְקָם גַּמְלָא דְּאוּסְקָנִיתָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִי לָאו זְעֵירִי אַתְּ, לָא הֲוָה מַהְדְּרִינַן לָךְ. מִי אִיכָּא דְּזָבֵין מִידֵּי הָכָא וְלָא בָּדֵיק לֵיהּ אַמַּיָּא?”
- שבת קט ע"א ↗“אָמַר רַב חִסְדָּא: שִׁירְקָא טַוְיָא — שְׁרֵי, פִּיעְפּוּעֵי בֵיעֵי — אָסוּר. דְּבֵיתְהוּ דִּזְעֵירִי עֲבַדָא לֵיהּ לְחִיָּיא בַּר אָשֵׁי, וְלָא אֲכַל. אֲמַרָה לֵיהּ: לְרַבָּךְ עֲבַדִי לֵיהּ וַאֲכַל, וְאַתְּ לָא אָכְלַתְּ?! זְעֵירִי לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר זְעֵירִי: נוֹתֵן אָדָם יַיִן צָלוּל וּמַיִם צְלוּלִין לְתוֹךְ…”
- ברכות יח ע"ב ↗“תָּא שְׁמַע: דִּזְעֵירִי הֲוָה מַפְקֵיד זוּזֵי גַּבֵּי אוּשְׁפִּיזְכָתֵיהּ. עַד דְּאָתֵי וְאָזֵיל לְבֵי רַב, שְׁכִיבָה. אֲזַל בָּתְרַהּ לַחֲצַר מָוֶת, אֲמַר לַהּ: זוּזֵי הֵיכָא? אֲמַרָה לֵיהּ: זִיל שַׁקְלִינְהוּ מִתּוּתֵי צִנּוֹרָא דְּדָשָׁא בְּדוּךְ פְּלָן, וְאֵימָא לַהּ לְאִימָּא, תְּשַׁדַּר לִי מַסְרְקַאי…”