1דלהשתטף כל גופו אפי' לכתחילה שפיר דמי. מני? ר"ש היא. דתניא: לא ישתטף אדם בין בחמין בין בצונן, דברי ר"מ ר"ש מתיר. ר' יהודה אומר: בחמין אסור, בצונן מותר.

2ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות. רישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל רישא רבותא קמ"ל דאפילו הני דלא נפישי בהו מיא, כיון דחד הוא אתי לידי סחיטה, וסיפא רבותא קמ"ל אפילו הני דנפישי בהו מיא, כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי.

ברייתא

3תנו רבנן: מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון. ולא ימסרנה לאוליירין, מפני שחשודים על אותו דבר. רבי שמעון אומר: מסתפג באלונטית אחת ומביאה בידו לתוך ביתו.

4אמר ליה אביי לרב יוסף: הלכתא מאי? אמר ליה: הא ר' שמעון, הא רבי, הא שמואל, הא ר' יוחנן.

5ר' שמעון הא דאמרן. רבי דתניא, אמר רבי: כשהיינו למדין תורה אצל ר' שמעון בתקוע, היינו מעלין שמן ואלונטית מחצר לגג ומגג לקרפף, עד שהיינו מגיעין אצל מעין שהיינו רוחצין בו. שמואל דאמר רב יהודה אמר שמואל: מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו. ר' יוחנן דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו.

6ומי א"ר יוחנן הכי? והא"ר יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות לא יביאם בידו! ההוא כבן חכינאי מתני לה.

7א"ר חייא בר אבא אר"י האוליירין מביאין בלרי נשים לבי בני, ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן. סכניתא צריך לקשר ב' ראשיה למטה. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: למטה מכתפיים. אמר להו רבא לבני מחוזא: כי מעבריתו מאני לבני חילא, שרביבו בהו למטה מכתפיים:

8סכין וממשמשין. ת"ר סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. היכי עביד? ר' חמא בר חנינא אמר: סך ואח"כ ממשמש. ר' יוחנן אמר: סך וממשמש בבת אחת.

9אבל לא מתעמלין. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: אסור לעמוד בקרקעיתה של דיומסת מפני שמעמלת ומרפא. אמר ר' יהודה אמר רב: כל ימיה של דיומסת עשרים ואחד יום ועצרת מן המנין. איבעיא להו: עצרת (בתחלה) להאי גיסא, או להאי גיסא? ת"ש דאמר שמואל: כולהו שקייני מדיבחא ועד עצרתא מעלו! דילמא התם הוא דכמה דקריר עלמא מעלי, אבל הכא משום הבלא הוא, כיון דחמים עלמא טפי מעלי.

10אמר רבי חלבו: חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל.

11רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה. כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא (שמות יב, ב) ״החדש הזה לכם״, אמר ״החרש היה לבם״. בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה.

12והיינו דתנן, ר' נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך, שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען. תנא: לא ר' נהוראי שמו, אלא ר' נחמיה שמו. ואמרי לה, ר' אלעזר בן ערך שמו. ולמה נקרא שמו ר' נהוראי? שמנהיר עיני חכמים בהלכה.

13אבל לא מתגררין. ת"ר אין גוררין במגררת בשבת. רשב"ג אומר: אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורר כדרכו ואינו חושש. רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא.

14אין יורדין לקורדימא וכו'. מאי טעמא? משום פיקא.

15ואין עושין אפיקטויזין בשבת. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא בסם, אבל ביד מותר. תניא, רבי נחמיה אומר: אף בחול אסור מפני הפסד אוכלין.

16ואין מעצבין את הקטן. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לפופי ינוקא בשבת שפיר דמי. והאנן תנן: אין מעצבין! התם בחומרי שדרה, דמיחזי כבונה.

17ואין מחזירין את השבר. אמר רבי חנא בגדתאה אמר שמואל:

תוספות

דתניא א"ר כשהיינו למדין תורה כו' - מסתמא יחידי היה שלא היה אלא אחד מתלמידיו עמו כשהיה רוחץ כדתניא במקום שנהגו (פסחים דף נא.) שלא ירחוץ תלמיד עם רבו ואם היה רבו צריך לו מותר ומסתמא ר"ש לא היה צריך אלא לאחד כשהיה רוחץ וכשהיו שבים לביתם היה התלמיד נושא האלונטית בפני עצמה שר"ש לא היה נושא עמו דהא ס"ל שיחיד מותר להביאה ולא חיישינן לסחיטה והא דקאמר היינו ר"ל כל אחד ואחד בפני עצמו כשהיה מגיע יומו לשמש רבו ולעיל בפ' כירה (שבת דף מ:) גרסינן מעשה בתלמיד של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ ויש ספרים דגרסי תלמידיו ואיננו ובכל הספרים גרסי לקמן בפרק שואל (שבת דף קנא:) תלמידו. מ"ר:

צריך לקשר שני ראשיה למטה - בגיטין בפ' הנזקין (גיטין דף נט.) מפרש דסכניתא הוא בגד דק דאמרינן סוכני וחומר כי אמגוזא ופלגא דאמגוזא ומשום הכי צריך לקשר שני ראשיה למטה שלא יפריחנו מעליו הרוח ואתי לאתויי או משום דנראה כעין משוי לפי שהוא דק מאד ואינו נראה מלבוש אא"כ נראה קשור:

אין מעצבין את הקטן - פירשנו [בריש כל הכלים] (דף קכ"ג.) ד"ה אסובי:

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

רבנו חננאל

מתני' הרוחץ במי מערה כו' - אוקימנא למתני' הרוחץ בחמין דיעבד אבל לכתחלה לרחוץ בחמין אסור. ולהשתטף בחמין נמי אפי' כל גופו מותר כר"ש דתניא לא ישתטף אדם בין בחמין בין בצונן דברי ר"מ. ור"ש מתיר. ר' יהודה אומר בחמין אסור ובצונן מותר. אע"פ דתנינן סתמא כר"ש לית הלכתא כוותיה דהא בפירוש נמי תנינן סתמא כוותיה (לעיל שבת דף לח). מעשה שעשו אנשי טבריא כו' (ואע"ג דאמר עולא הלכה כאנשי טבריא הא אמר ליה רב נחמן תברינהו לסילונייהו אנשי טבריא) ואוקימנא כר"ש. ופסקי' בגמרי' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרבי יהודה ודקדק רב יוסף על רבה בר בר חנה וא"ל בפירוש שמיעא לך דהלכתא כר' יהודה או מכללא אמרתיה. א"ל בפירוש שמיעא ליה. וכיון דפסק ר' יוחנן בפירוש הלכה כר' יהודה כוותיה עבדינן:

ומסתפג אפי' בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו ואע"פ שאין בהם מים מרובין.

דכיון דחד הוא - דלמא מינשי ועביד סחיטה. אבל אם היו ב"א הרבה אפילו אם מסתפגין כולן באלונטית אחת והיא שרוי במים כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי ולא אתו לידי סחיטה. ומותר להביאה בידים בחצר או מן הגג וכדומה לו מקום שמותר לו לטלטל:

אוליירין הם השמשים בני אדם הנכנסין במרחץ והן חשודין בזמה שמא יטמאו לונטיות זו בשכבת זרעם.

א"ל אביי לרב יוסף והלכתא מאי כו' והלכתא כי הא דא"ר חייא בר רבה א"ר יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו. ומקשינן עלה הא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן מסתפג אדם אפילו בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו. ומפרקי' מתני' ר' יוחנן לא תאני לה סתמא.

אלא כבן חכינאי מתני לה - בתלמוד א"י בפ' כירה ר' חנניה בן עקיבא התיר הבאת לונטיות:

סכינתאי א"ר אבין בר רב חסדא א"ר יוחנן צריך לקשר ב' ראשיה למטה.

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן למטה מכתפים - וכן זה שאמר רבא לבני מחוזא כי מעבריתו מני דבני חילא שרביבו להו למטה מכתפים. שלא להראות משא בכתף:

בלרין נשים לבי בני - פי' דהא קן של נשים כשמביאין להן האוליירין במרחץ לא התירו אלא עד שיתכסה בהן ראשו ורובו:

סכין וממשמשין והלכתא כר' יוחנן דאמר סך וממשמש בבת אחת והוא משמוש ביד בקלות.

אבל לא מתעמלין - פי' פושטין ומקפלין זרועותיהם לפניהן ולאחריהן וכן רגליהן ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין והוא כמין מעשה רפואה ואסור. וכן אסור לעמוד בשבת בקרקעיתה של דיומסת מפני שמעמלת ומרפאה:

חמרא דפרוגתא יין של פרוגיתא והוא שם מקום ומיא דרמיסת גם הוא שם מקום. כלומר יין של פרגיתא ומיא של דיומסת טובים הם וערבין ונמשך לב שותה אותן בהן ואינו רוצה להניחם ומתאחד שם ואותן מקומות אין בהן בני תורה והמתאחר שם זמן הרבה מתקפח ושכח תלמודו.

אבל לא מתגרדין - גירוד זה הוא חיכוך בכלי כי הא דתנן רבנן אין גורדין במגרת בשבת רשבג"א אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורד כדרכו ואינו חושש. רב ושמואל בר יהודה עבדא ליה אמיה מגרדתא דכספא להתחכך בה:

אין יורדין לקירומא - ס"א לפילומא פי' בקעה ויש שם מים ותחתיו טיט כמו טפל. ואם יבקע ויטבע בו אינו יכול לעלות עד שמתקבצין הרבה ב"א ומעלין אותו משם. יש מי שאומרים הרוחץ באותה בקעה מצטנן ואותן המים משלשלין בני מעיו. וזה פי' ביקא. פי' אפיקטויזין קיא.

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא בסם שהוא אסור אבל ביד מותר.

ואין מעצבין את הקטן כו' - פי' מושכין אבריו של קטן ומיישב בידו חוליות של שזירה אחת על חברתה וזהו עיצוב מלשון עצבון:

לפופי ינוקא לחבר אברים של תינוק - וכדתרגם ויחבר ולפיף:

ואין מחזירין את השבר אמר רב הונא בגדתאה אמר שמואל מחזירין את השבר.

תלמוד בבלי · מפת הדף