בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף קמ״ז עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף קמ״ז עמוד ב׳

    מסכת שבת דף קמ״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־567 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    גמ' דלהשתטף שופכן על גופו דלאו דרך רחיצה היא שרי לכתחילה אפי' בחמין:

    סיפא אבל עשרה בני אדם כו':

    ומניחה בחלון הסמוכה לכותל המרחץ:

    לאוליירין בלנים:

    על אותו דבר סחיטה:

    הא רבי והא ר"ש כו' הרי כל אלו שמתירין:

    מחצר לגג כו' ר"ש לטעמיה דאמר בעירובין (דף עד.) אחד גגות אחד חצירות וא' קרפיפות כולן רשות אחת הן לטלטל מזה לזה ואפילו של בעלים הרבה:

    עד שהיינו מגיעין כו' ומסתמא לא היו מניחין אותה על המעין במקום הפקר:

    ועוד 32 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 147b · Sefaria

    תוספות

    דתניא א"ר כשהיינו למדין תורה כו' מסתמא יחידי היה שלא היה אלא אחד מתלמידיו עמו כשהיה רוחץ כדתניא במקום שנהגו (פסחים דף נא.) שלא ירחוץ תלמיד עם רבו ואם היה רבו צריך לו מותר ומסתמא ר"ש לא היה צריך אלא לאחד כשהיה רוחץ וכשהיו שבים לביתם היה התלמיד נושא האלונטית בפני עצמה שר"ש לא היה נושא עמו דהא ס"ל שיחיד מותר להביאה ולא חיישינן לסחיטה והא דקאמר היינו ר"ל כל אחד ואחד בפני עצמו כשהיה מגיע יומו לשמש רבו ולעיל בפ' כירה (שבת דף מ:) גרסינן מעשה בתלמיד של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ ויש ספרים דגרסי תלמידיו ואיננו ובכל הספרים גרסי לקמן בפרק שואל (שבת דף קנא:) תלמידו. מ"ר:

    צריך לקשר שני ראשיה למטה בגיטין בפ' הנזקין (גיטין דף נט.) מפרש דסכניתא הוא בגד דק דאמרינן סוכני וחומר כי אמגוזא ופלגא דאמגוזא ומשום הכי צריך לקשר שני ראשיה למטה שלא יפריחנו מעליו הרוח ואתי לאתויי או משום דנראה כעין משוי לפי שהוא דק מאד ואינו נראה מלבוש אא"כ נראה קשור:

    אין מעצבין את הקטן פירשנו [בריש כל הכלים] (דף קכ"ג.) ד"ה אסובי:

    Tosafot on Shabbat 147b · Sefaria

    רבנו חננאל

    מתני' הרוחץ במי מערה כו' אוקימנא למתני' הרוחץ בחמין דיעבד אבל לכתחלה לרחוץ בחמין אסור. ולהשתטף בחמין נמי אפי' כל גופו מותר כר"ש דתניא לא ישתטף אדם בין בחמין בין בצונן דברי ר"מ. ור"ש מתיר. ר' יהודה אומר בחמין אסור ובצונן מותר. אע"פ דתנינן סתמא כר"ש לית הלכתא כוותיה דהא בפירוש נמי תנינן סתמא כוותיה (לעיל שבת דף לח). מעשה שעשו אנשי טבריא כו' (ואע"ג דאמר עולא הלכה כאנשי טבריא הא אמר ליה רב נחמן תברינהו לסילונייהו אנשי טבריא) ואוקימנא כר"ש. ופסקי' בגמרי' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרבי יהודה ודקדק רב יוסף על רבה בר בר חנה וא"ל בפירוש שמיעא לך דהלכתא כר' יהודה או מכללא אמרתיה. א"ל בפירוש שמיעא ליה. וכיון דפסק ר' יוחנן בפירוש הלכה כר' יהודה כוותיה עבדינן:

    ומסתפג אפי' בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו ואע"פ שאין בהם מים מרובין.

    דכיון דחד הוא דלמא מינשי ועביד סחיטה. אבל אם היו ב"א הרבה אפילו אם מסתפגין כולן באלונטית אחת והיא שרוי במים כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי ולא אתו לידי סחיטה. ומותר להביאה בידים בחצר או מן הגג וכדומה לו מקום שמותר לו לטלטל:

    אוליירין הם השמשים בני אדם הנכנסין במרחץ והן חשודין בזמה שמא יטמאו לונטיות זו בשכבת זרעם.

    א"ל אביי לרב יוסף והלכתא מאי כו' והלכתא כי הא דא"ר חייא בר רבה א"ר יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו. ומקשינן עלה הא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן מסתפג אדם אפילו בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו. ומפרקי' מתני' ר' יוחנן לא תאני לה סתמא.

    אלא כבן חכינאי מתני לה בתלמוד א"י בפ' כירה ר' חנניה בן עקיבא התיר הבאת לונטיות:

    סכינתאי א"ר אבין בר רב חסדא א"ר יוחנן צריך לקשר ב' ראשיה למטה.

    א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן למטה מכתפים וכן זה שאמר רבא לבני מחוזא כי מעבריתו מני דבני חילא שרביבו להו למטה מכתפים. שלא להראות משא בכתף:

    ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 147b · Sefaria

    רשב"א

    הא דאמרינן רבי היא דתניא אמר רבי כשהיינו למדין תורה אצל ר"ש כו'. איכא למידק ומאי ראיה והא התם אחריני הוו בהדיה, וכדתניא היינו מעלין שמן ואלונטית, ולא אסרו אלא ביחיד. ותירצו בתוס' ז"ל דמסתמא כיון דסבירא ליה כותיה בחצר וגג וקרפף שהוא כרשות אחד, מסתמא הוא הדין נמי דסבירא ליה כותיה בהא נמי וביחיד היה מביאו. ולי נראה דכיון שהיה עמו לא היו נוהגין בפניו שלא כדבריו שלא לכבוש את המלכה עמו בבית.

    Rashba on Shabbat 147b · Sefaria

    מאירי

    אין יורדין לקורדימא והוא שם נהר וענינה שיש שם טיט הרבה בקרקעיתה והיורד שם אותו טיט דבק בו ולפעמים טובע לשם ומזקיק שאר בני אדם להעלותו ושמא יכשלו להביאו וי"א שאותם המים משלשלין ויתבטל עונג שבת והוא שאמרו במקום אחר שאין רוחצין בשבת במי משרה הבאושים ובמים הרעים מפני בטול עונג שבת ואם עולה לו מיד אפי' יש לו חטטים בראשו מותר וכן אמרו בגמ' שאסור לעמוד בקרקעיתה של דמסית והוא שם נהר מפני שהיא מעמלת ר"ל מחממת ומרפאה מתוך מליחותה:

    ואין עושין אפיקטויזין ופי' בגמ' דוקא בסם אבל ביד ר"ל להכניס אצבעו לתוך גרונו כדי שיקיא מותר וכל שעושה כן שלא לצורך אלא להריק את האצטומכא ליתן מקום לאכילה הבאה ולפנות ישן מפני חדש אף בחול אסור מפני הפסד אוכלין אלא יאכל לכשיתעכל אבל לצורך כגון שמצטער לגסות אכילתו ומקיא אוכלים שבבטנו כדי להתרפות מותר בשבת ביד ובחול אף ע"י אפיקטויזין:

    אין מעצבין את הקטן ר"ל תקונו ויישוב עצמותיו זה עם זה מלשון ידיך עצבוני ויתבאר בגמ' דוקא בקשרי השדרה מפני שנראה כבונה אבל שאר הגוף ואיבריו מותר והוא מה שאמרו לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי ודברים אלו לאחר זמן הא ביום הלידה הרי אמרו כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת ואין מחזירין את השבר ר"ל עצם שנשבר ונישוף ממקומו ומ"מ בגמ' התבאר שמחזירין ומ"מ נפרקה ידו או רגלו ר"ל שנשמט מפרק שלו לא יטרפם להשתטף על מקום השבר לבדו אחר שאין שם סכנה שנראה כמכוין לרפואה ולא רוחץ כל גופו ואם נתרפא נתרפא:

    זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא חוץ מחזרת השבר כמו שביארנו ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו ומה שהביאו גדולי הפוסקים כאן מענין לחישת נחשים ועקרבים ושאלה בשדים והעברת כלי הראוי לטלטלו על גבי העין בשבת כבר כתבנוה במקומה באחרון של סנהדרין:

    ונשלם הפרק תהלה לאל:

    Meiri on Shabbat 147b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה דתניא כו' גרסינן לקמן בפ' שואל תלמידו כו' עכ"ל וכל הענין בלשון יחיד שנכנס אחריו בקש כו' אמר לו ול"ג שנכנסו ובקשו ואמר להם וק"ל:

    בד"ה אין מעצבין את הקטן פי' בשלהי במה אשה עכ"ל ובתוס' שלפנינו אינו שם אבל הוא בתוס' בריש פ' כל הכלים ע"ש:

    Chidushei Halachot on Shabbat 147b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' אמר החרש היה לבם עי' דבר נחמד בקרנים בליקוטים שבסוף הספר:

    רש"י ד"ה אלא בסם וכו' משום שחיקת סמנין ע"ל דף קכג ע"ב ברש"י ד"ה אפיקטויזין:

    Gilyon HaShas on Shabbat 147b · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא לא שנו אלא בסם דדמי לרפואה קשה ' לי, מסוגיא דלעיל (דף קכג ע"א) מנא אמינא לה דתנן אין עושין אפיקטוזין כו' פירש"י ולא לרפואה וכו' ואע"ג דלא גזר ביה משום שחיקת סממנים כו', הרי דאין הטעם משום רפואה אלא מטעם מתקן, ומשמע דאפילו ביד אסור, דהא ר"נ למד מזה דאסובי ינוקי אסור דהוא ביד, ור"ש לא פליג עליה, אלא מטעם דהתם לאו אורחי' וכו' וצ"ע:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 147b · Sefaria

    בן יהוידע

    חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא, וּמַיָּא דְיוֹמְסִית, קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִּשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד רעות שתים אלה נרמז בשמם, כי פְרוֹגִיתָא נקרא למפרע אתי גורף, כלומר על ידי יין זה אתי כח השכחה שהוא גורף כל הלימוד מלב האדם ומשליכו בחוץ. ושם דְיוֹמְסִית נחלק לשתים שהם דיו מסית, ותיבת 'דיו' בהפוך 'דוי' רצונו לומר במים אלו יש חולי שהוא דוי המסית האדם לעזוב לימוד התורה ולילך אחר תאות התענוגים.

    אִימְשִׁיךְ בַּתְרַיְהוּ, אִיעַקַר תַּלְמוּדֵיהּ הנה כאן הביא הש"ס המעשה בקיצור אך במדרש רבא בקהלת על פסוק (קהלת ז׳:ז׳, פסקה טו) כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם, איתא וזה לשונו: חמישה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי, כל זמן שהיה קיים היו יושבין לפניו. כשנפטר הלכו ליבנה, והלך ר' אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס, מקום מים יפים ונוה יפה, המתין להם [ר' אלעזר לחבריו] שיבואו אצלו, ולא באו! כיון שלא באו ביקש לילך אצלם, ולא הניחתו אשתו, אמרה: מי צריך למי? אמר לה: הן צריכין לי. אמרה לו: חמת העכברים - מי דרכו לילך אצל מי, העכברים אצל החמת או החמת אצל העכברים? שמע לה וישב לו עד ששכח תלמודו. מאחר זמן באו אצלו שאלו אותו: פת חיטין או פת שעורים - מי טוב אוכלה בלפתן? [=האם טוב לאוכלה בלפתן?] ולא ידע להשיבן! עיין שם. ולפי זה אשתו גרמה בעצתה שישכח תלמודו, ולכן פיה הכשילה לעשות המשל בפת ועכברים, והמשילה אותו לפת ולחכמים במחילת כבודם לעכברים שהם אחוזים במקור השכחה, דלכך האוכל מאכל שאכלו עכברים גורם לו שכחה, והוא שמע ושתק ולא מיחה בה, לכך כח השכחה הדבוק בעכברים נדבק בו ושכח תלמודו על ידי היין, כי כל יין מפקח ויין פרוגיתא משכח! וכן האשה יש עזר לבעלה, ויש צרעת לבעלה, ואותה אשה היתה לו 'צרעת' שהיא 'עצר ת' שעצרה ומנעה אותו מן ת' שהיא תורה. ולכן כשבאו אצלו החכמים אחר זה שאלו אותו שאלה אחת שיבין בה סיבת מניעתם שלא באו אצלו ללמוד תורה במקום שיושב בו, והיינו כי חיטין אין בהם קליפה, ולזה ידמה לימוד שאין בו תערובת מן עונג הגשמי ההבליי, אך שעורים שיש בהם קליפה קשורה בהם ידמו לתערובת זו, ואם היו באים ללמוד אצלו במקום עונג יפה היה דומה לימודם לפת שעורים ולא לפת חיטים. ומה שגרם לו הרחיצה במים דיומסית גם כן לשכח תלמודו, דאיתא באבות על רבי יוחנן בן זכאי שהיה מונה שבח חמשה תלמידים, דאמר בשבח של ר' אלעזר בן ערך שהוא כמעין המתגבר, ופירש רבינו יונה ז"ל שהיה בעל סברה ומחדש דברים מדעתו עיין שם, נמצא היה כמעין שמתגבר מניה וביה כן הוא מניה וביה מתגבר ומתרבה, ולכן עתה שנטה אחר מעין המתגבר בחמריות דוקא, לא מבעיא שאיבד אותו כח המעיין המתגבר בתורה שהיה לו מכבר, אלא אפילו מעט מים כדי שתייה של תינוקות של בית רבן שהוא לימוד המקרא בלבד אין בידו, עד שחזר לו השם יתברך כל חכמתו על ידי תפלה של חכמים. ונראה לי לכך נזדמנה הטעות שלו בפרשה של חודש ניסן שבו נעשו נסים לישראל, ובו יש השבת אבדה מדי שנה בשנה בבירור נצוצי קדושה, דלכך מברכים בו ברכת האילנות, שזה היה לו לסימן טוב שגם לו יעשה הקב"ה נס ותחזור אבידתו אליו. ונראה לרמוז עוד כי הוא טעה באותיות 'דזך' [הַחֹ דֶ שׁ הַ זֶּ ה לָ כֶ ם - הַחֶ רֶ שׁ הָ יָ ה לִ בָּ ם] שהניח במקומם אותיות 'רבי' בטעות, רמזו לו מן השמים כי עתה ששכח תלמודו נמצא קוראין אותו 'רבי' [212] בטעות. גם נמצא הוסיף על מספר 'דזך' [31] מספר 'פסולה' [181], לרמוז כי פסולה זאת הקריאה שקרא עתה, ומי גרם לו זה המים של אותו מקום אשר מילא תאותו בהם, לכך מַיִם במילואם [מם יוד מם = 180] עם הכולל הם מספר 'פסולה' [181] שהוסיף על מספר 'דזך' [31] ותחת תיבת הַחֹדֶשׁ שהוא לשון חידוש המורה על חידושי תורה שהיה מחדש, הנה עתה קראה 'חֶרֶשׁ' לשון חרישות, שאינו יכול לשמוע אפילו מה שאומרים אחרים, ותחת תיבת הַזֶּה המורה על דבר בעין וקים קראה 'הָיְתָה' שמורה על דבר שכבר חמק ועבר ואיננו עתה, ותחת לָכֶם שהוא אותיות 'מֶלֶךְ' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק זה הדא הוא דכתיב (משלי ח, טו) בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, כן הוא היה רב רבנן דמאן מלכי רבנן, קראה 'לִבָּם' שהוא בהפוך אתון 'בלם' הרומז לבלימת פה, ומן השמים נתגלגלו לפניו טעיות אלו כדי שיצטער ויהיה צערו כפרה עליו, ואז בסיוע תפלת חכמים שבה אבידתו שחזרה חכמתו אליו והיה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, וגרם על ידו בדבר זה מוסר השכל לתלמידי חכמים וזכות הרבים תלוי בו זכותו יגן בעדינו אמן כן יהי רצון.

    שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה יש להקשות הוה ליה למימר בַּהֲלָכוֹת לשון רבים? ונראה לי בס"ד כי הֲלָכָה במילוי כזה ה" א ל מ"ד כ" ף ה" ה, אותיות המלוי בלבד שהם עומדים בתוך אותיות הפשוט של הלכה הם פֶּה אָדָם, כי על ידי שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים מאיר פֶּה שלהם, על דרך שאמרו באורים ותומים אורים שמאירים את דבריהם, כי עיני חכמים הוא השכל שלהם ויאיר השכל הנקרא בשם עינים כְּפֶּה של האדם כשמוציא הדברים בפיו, ובזכות זה שהיה מאיר עיני חכמים נתקבלה תפלת החכמים עליו אחר כך. ולכן כאשר ראה שקרה לו זה הדבר אז שנה אחר כך לתלמידיו (אבות ד, יד) הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ כאשר אמרתי אני, וגם אל תחשוב שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ כאשר עשו לי בתפילתם, שהתפללו עלי והחזירו לי תלמודי, כי ענין שלי שאני, מפני שכבר טרחתי תחלה והנהרתי עיניהם בהלכה לכך כשהתפללו עלי קבל הקב"ה תפילתם באותו זכות, אבל אתה (משלי ג, ה) אֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן, שלא תאמר שמא גם אני זכיתי רבים והנהרתי עיניהם בְּבִינָה של תורה שתגין עלי, זאת אַל תִּשָּׁעֵן בכך, כי מי יודע מה היה לך עון כזה, ומי יודע אם יש לך זכות מספיק בדבר זה.

    Ben Yehoyada on Shabbat 147b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קמ״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־567 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 134 מילים

      נפתחת ב״דִּלְהִשְׁתַּטֵּף כׇּל גּוּפוֹ אֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה שַׁפִּיר דָּמֵי.…״

    2. קטע 248 מילים

      נפתחת ב״וְנִסְתַּפֵּג אֲפִילּוּ בְּעֶשֶׂר אֲלוּנְטִיּוֹת. רֵישָׁא רְבוּתָא קָא…״

    3. קטע 325 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: מִסְתַּפֵּג אָדָם בַּאֲלוּנְטִית וּמַנִּיחָהּ בַּחַלּוֹן.…״

    4. קטע 419 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הִלְכְתָא מַאי?…״

    5. קטע 565 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי שִׁמְעוֹן הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי — דְּתַנְיָא,…״

    6. קטע 625 מילים

      נפתחת ב״וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי…״

    7. קטע 749 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…״

    8. קטע 834 מילים

      נפתחת ב״סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין. תָּנוּ רַבָּנַן: סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין בִּבְנֵי…״

    9. קטע 970 מילים

      נפתחת ב״אֲבָל לֹא מִתְעַמְּלִין. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר…״

    10. קטע 1011 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא וּמַיָּא דִדְיוֹמְסֵת…״

    11. קטע 1131 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ אִיקְּלַע לְהָתָם, אִימְּשִׁיךְ…״

    12. קטע 1247 מילים

      נפתחת ב״וְהַיְינוּ דִּתְנַן, רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: הֱוֵי גּוֹלֶה…״

    13. קטע 1334 מילים

      נפתחת ב״אֲבָל לֹא מִתְגָּרְרִין. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין גּוֹרְרִין…״

    14. קטע 149 מילים

      נפתחת ב״אֵין יוֹרְדִין לְקוֹרְדִימָא וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? —…״

    15. קטע 1530 מילים

      נפתחת ב״וְאֵין עוֹשִׂין אַפִּיקְטְוִיזִין בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבָּה בַּר…״

    16. קטע 1626 מילים

      נפתחת ב״וְאֵין מְעַצְּבִין אֶת הַקָּטָן. אָמַר רַבָּה בַּר…״

    17. קטע 1710 מילים

      נפתחת ב״וְאֵין מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר. אָמַר רַבִּי חָנָא…״

    חכמים הנזכרים בדף

    ערכי חכמים המצטטים דף זה

    לשון המקור

    דִּלְהִשְׁתַּטֵּף כׇּל גּוּפוֹ אֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה שַׁפִּיר דָּמֵי. מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דְּתַנְיָא: לֹא יִשְׁתַּטֵּף אָדָם בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּחַמִּין — אָסוּר, בְּצוֹנֵן — מוּתָּר.

    וְנִסְתַּפֵּג אֲפִילּוּ בְּעֶשֶׂר אֲלוּנְטִיּוֹת. רֵישָׁא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן וְסֵיפָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן. רֵישָׁא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן, דַּאֲפִילּוּ הָנֵי דְּלָא נְפִישִׁי בְּהוּ מַיָּא, כֵּיוָן דְּחַד הוּא — אָתֵי לִידֵי סְחִיטָה, וְסֵיפָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן, אֲפִילּוּ הָנֵי דִּנְפִישִׁי בְּהוּ מַיָּא, כֵּיוָן דְּרַבִּים נִינְהוּ — מַדְכְּרִי אַהֲדָדֵי.

    תָּנוּ רַבָּנַן: מִסְתַּפֵּג אָדָם בַּאֲלוּנְטִית וּמַנִּיחָהּ בַּחַלּוֹן. וְלֹא יִמְסְרֶנָּה לָאוֹלְיָירִין, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִים עַל אוֹתוֹ דָּבָר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִסְתַּפֵּג בַּאֲלוּנְטִית אַחַת וּמְבִיאָהּ בְּיָדוֹ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הִלְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָא רַבִּי, הָא שְׁמוּאֵל, הָא רַבִּי יוֹחָנָן.

    רַבִּי שִׁמְעוֹן הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי — דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָיִינוּ לְמֵדִין תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּתְקוֹעַ, הָיִינוּ מַעֲלִין שֶׁמֶן וַאֲלוּנְטִית מֵחָצֵר לַגַּג וּמִגַּג לְקַרְפֵּף, עַד שֶׁהָיִינוּ מַגִּיעִין אֵצֶל מַעְיָן שֶׁהָיִינוּ רוֹחֲצִין בּוֹ. שְׁמוּאֵל — דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִסְתַּפֵּג אָדָם בַּאֲלוּנְטִית וּמְבִיאָהּ בְּיָדוֹ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן — דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה מִסְתַּפֵּג אָדָם בַּאֲלוּנְטִית וּמְבִיאָהּ בְּיָדוֹ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ.

    וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: וְנִסְתַּפֵּג אֲפִילּוּ בְּעֶשֶׂר אֲלוּנְטִיּוֹת לֹא יְבִיאֵם בְּיָדוֹ! הָהוּא — כְּבֶן חֲכִינַאי מַתְנֵי לַהּ.

    אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאוֹלְיָירִין מְבִיאִין בַּלָּרֵי נָשִׁים לְבֵי בָנֵי, וּבִלְבַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה בָּהֶן רֹאשָׁן וְרוּבָּן. סִכְנִיתָא צָרִיךְ לְקַשֵּׁר שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ לְמַטָּה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְמַטָּה מִכְּתֵפַיִים. אֲמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מָחוֹזָא: כִּי מְעַבְּרִיתוּ מָאנֵי לִבְנֵי חֵילָא, שַׁרְבִּיבוּ בְּהוּ לְמַטָּה מִכְּתֵפַיִם.

    סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין. תָּנוּ רַבָּנַן: סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין בִּבְנֵי מֵעַיִים בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחוֹל. הֵיכִי עָבֵיד? רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: סָךְ וְאַחַר כָּךְ מְמַשְׁמֵשׁ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: סָךְ וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּבַת אַחַת.

    אֲבָל לֹא מִתְעַמְּלִין. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לַעֲמוֹד בְּקַרְקָעִיתָהּ שֶׁל דְּיוֹמְסֵת מִפְּנֵי שֶׁמְעַמֶּלֶת וּמְרַפָּא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל יָמֶיהָ שֶׁל דְּיוֹמְסֵת עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם וַעֲצֶרֶת מִן הַמִּנְיָן. אִיבַּעְיָא לְהוּ: עֲצֶרֶת בַּתְּחִלָּה לְהַאי גִּיסָא, אוֹ לְהַאי גִּיסָא? תָּא שְׁמַע דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: כּוּלְּהוּ שַׁקְיָינֵי מִדִּיבְחָא וְעַד עֲצַרְתָּא מְעַלּוּ! דִּילְמָא הָתָם הוּא דְּכַמָּה דְּקָרִיר עָלְמָא מְעַלֵּי, אֲבָל הָכָא מִשּׁוּם הַבְלָא הוּא, כֵּיוָן דְּחַמִּים עָלְמָא טְפֵי מְעַלֵּי.

    אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא וּמַיָּא דִדְיוֹמְסֵת קִיפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִּשְׂרָאֵל.

    רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ אִיקְּלַע לְהָתָם, אִימְּשִׁיךְ בָּתְרַיְיהוּ אִיעַקַּר תַּלְמוּדֵיהּ. כִּי הֲדַר אֲתָא, קָם לְמִיקְרֵי בְּסִפְרָא, בְּעָא לְמִקְרֵי ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם״, אָמַר ״הַחֵרֵשׁ הָיָה לִבָּם״. בְּעוֹ רַבָּנַן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וַהֲדַר תַּלְמוּדֵיהּ.

    וְהַיְינוּ דִּתְנַן, רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: הֱוֵי גּוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָּבֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּימוּהָ בְּיָדְךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. תָּנָא: לֹא רַבִּי נְהוֹרַאי שְׁמוֹ, אֶלָּא רַבִּי נְחֶמְיָה שְׁמוֹ. וְאָמְרִי לַהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ רַבִּי נְהוֹרַאי? — שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה.

    אֲבָל לֹא מִתְגָּרְרִין. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין גּוֹרְרִין בְּמִגְרֶרֶת בַּשַּׁבָּת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם הָיוּ רַגְלָיו מְלוּכְלָכוֹת בְּטִיט וּבְצוֹאָה — גּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה עֲבַדָא לֵיהּ אִימֵּיהּ מַגְרַרְתָּא דְכַסְפָּא.

    אֵין יוֹרְדִין לְקוֹרְדִימָא וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם פִּיקָא.

    וְאֵין עוֹשִׂין אַפִּיקְטְוִיזִין בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּסַם, אֲבָל בַּיָּד — מוּתָּר. תַּנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אַף בַּחוֹל אָסוּר מִפְּנֵי הֶפְסֵד אוֹכָלִין.

    וְאֵין מְעַצְּבִין אֶת הַקָּטָן. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לַפּוֹפֵי יָנוֹקָא בְּשַׁבָּת שַׁפִּיר דָּמֵי. וְהָאֲנַן תְּנַן: אֵין מְעַצְּבִין! הָתָם בְּחוּמְרֵי שִׁדְרָה, דְּמֶיחְזֵי כְּבוֹנֶה.

    וְאֵין מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר. אָמַר רַבִּי חָנָא בַּגְדָּתָאָה אָמַר שְׁמוּאֵל: