דף ביאור

מסכת שבת דף ק״ט עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת שבת דף ק״ט עמוד ב׳

מסכת שבת דף ק״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 11 קטעים ממוספרים, כ־514 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

אימור דפליגי לענין טומאה וטהרה ומשום קרא:

לענין שבת דטעמא משום רפואה הוא מי שמעת להו:

הא דאישתהי בגוייהו אסור דמוכחא מלתא דלרפואה קא מכוין:

הא דלא אישתהי אלא רחץ ויצא מותר:

בתרייתא דקתני רוחצין בדלא אישתהי:

חטטין מאלנ"ץ:

שלא נשתהי בתוך המים דנראה כמיקר בעלמא:

ביפין שכן רוחצין בהן בחול לרחיצה שאינה לרפואה:

ועוד 58 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Shabbat 109b · Sefaria

רב נסים גאון

אלו השלשה (תנאים) [דברים] אמר בהן הכתוב מים חיים נאמר בזב (ויקרא ט״ו:י״ג) ורחץ בשרו במים חיים וזה מיוחד בזב בלבד ולא בזבה כמו שיש בתוספתא (זבים פרק ג) חומר בזב מה שאין בזבה שהזב טעון ביאת מים חיים וזבה אינה טעונה ביאת מים חיים והמצורע נאמר בו (ויקרא י״ד:ה׳) ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים ונאמר בפירוש דבר זה מים חיים ולא מים מלוחין ולא מים פושרין ולא מים מכזבין ולא מים מנטפין וזה מיוחד בהזאתו של מצורע בלבד אבל טבילתו אין צריך מים חיים ובזה נאמר (שם) ורחץ במים אפי' במי מקוה ולא דין הוא ומה אם הזב שאינו טעון הזיית מים חיים טעון ביאת מים חיים מצורע שהוא טעון הזיית מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים תלמוד לומר ורחץ במים ואפי' במי מקוה וקידוש מי חטאת נאמר בו (במדבר י״ט:י״ז) ולקחו לטמא ונאמר בו ונתן עליו מים חיים אל כלי ונאמר בפירושו במי מעין הכתוב מדבר ובפסחים בגמ' דכל שעה (דף לד) נאמר ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי מדקאמר ונתן אלמא תלושין נינהו ומדקאמר מים חיים אלמא מחוברים נינהו אלא מעלה ובמס' סוטה בפרק היה מביא את מנחתה (דף טז) אמרו ונתן עליו אלמא אפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן ורבנן [אל] כלי דוקא עליו לערבן ואימא עליו דוקא כלי שתהא חיותן בכלי וכו' ובמשנת מקואות בפרק א' שנינו למעלה מהן מים חיים (שהן טעונין טבילה) [שבהן טבילה לזבים] והזיה למצורעין וכשרין לקדש מהן מי חטאת לקוקני הם תולעים נקראים בלשון ישמעאל חב אל קרע ותמצא בפ' אלו טריפות (חולין ד' סז):

Rav Nissim Gaon on Shabbat 109b · Sefaria

רבנו חננאל

ושלשתן מותר לרחוץ בהן אע"פ [שהן] חמין ואין רוחצין בימא של סדום אבל בים הגדול סבר לה ר' יוחנן פלוגתא. ר' מאיר אסר ור' יהודה שרי ואתקיף רב נחמן בר יצחק עליה עד כאן לא פליגי אלא לענין טומאה וטהרה אי עלתה לטבילה אי לא אבל לענין שבת לא פליגי ומשני אם נשתהה בים הגדול בשבת כדי להתרפאות אסור ואם לא נשתהה מותר ואקשינן במאי אוקימתא להא ברייתא דקתני רוחצין בים הגדול בדלא אישתהי אימא סיפא ולא במי משרה [ואי] לא אישתהי אפי' במי משרה נמי שרי.

דתניא רוחצין במי טבריא ובמי משרה וימא של סדום ואע"פ שיש לו חטטין בראשו בד"א בשלא נשתהה (אסור) אבל נשתהה אסור ופרקי' כי אמרי שהיה במי משרה אבל בים הגדול יפים ורעים אמרינן. הא דתניא רוחצין בים הגדול במים יפין שבו דלא מסו. הא דתניא אבל לא בים הגדול ברעים שבו דמסו.

מי דקלים המעין היוצא במערבא מבין אותן ג' שתילים ובירושלמי שונין מי דקרין שדוקרין את המרה. אבוב רועה פי' בלשון ישמעאל אנבוב אל רעאי או עצאה אל רעאי:

Rabbeinu Chananel on Shabbat 109b · Sefaria

רשב"א

במה דברים אמורים בשלא נשתהא שם אבל נשתהא שם אסור פירוש: אמי משרה וימה של סדום קאי, אבל במי טבריא אפילו נשתהא, תדע דהא קתני בברייתא רוחצין במי טבריא ובים הגדול, אבל לא במי משרה, ואי בלא נשתהא אפילו במי משרה נמי.

ים הגדול אים הגדול לא קשיא, הא ביפין שבו הא ברעים שבו ומסתברא לי דמילתא פסיקתא קתני, יפין שבו אפילו נשתהא, רעין שבו אסור אפילו לא נשתהא, מדלא הזכיר כאן שהוי כלל, והא דקתני בברייתא קמייתא לא בים הגדול ולא במי משרה, לאו למימרא שיהא זה כזה ותרוייהו בדאשתהי, אלא תרוייהו לאיסורי האי כדיניה והאי כדיניה. ויש מפרשים דוקא בדאישתהי מדתני לה בהדי מי משרה, ולפי דבריהם יש לי לומר דמה שלא הזכיר כאן אשתהי ולא אשתהי, משום דסמיך אמאי דאמרן מעיקרא דאוקים ההיא דאין רוחצין בים הגדול דוקא בדאשתהי, ואכתי על ההיא תירוצא קיימא, אלא דאסיקנא השתא דלאו כולא מלתא תליא בשהוי בלחוד, אלא אף ביפין שבו ורעין שבו. וכסברא ראשונה נראה מדברי הריא"ף ז"ל.

מתני' אין אוכלין איזוב יון בשבת. תוספתא (פי"ג, ה"ז): אין לועסין מצטיכא בשבת, אימתי בזמן שמתכוון לרפואה ואם מפני ריח הפה הרי זה מותר, לא ישוף אדם סם יבש בשיניו בשבת, אימתי בזמן שמתכוון לרפואה, ואם מפני ריח הפה הרי זה מותר.

Rashba on Shabbat 109b · Sefaria

מאירי

המשנה השלישית אין אוכלין אזוב יון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים אבל אוכל הוא את יעזר ושותה את אבוברואה כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין הוא שותה חוץ ממי דקרים וכוס העקרים מפני שהן לירוקה אבל שותה הוא מי דקרים לצמאו וסך שמן עקרין שלא לרפואה אמר הר"ם פי' אזוב יון הוא בערבי אסטובדוס ויעזר הוא בערבי פודג וכיוצא בו ואבוברו"אה בערבי עצ"א אלדמי ומה שאמ' כל האוכלי' אוכל אדם לרפואה ענינו כי כל דבר שדרכו שאוכלין אותו הבריאים שנזונין בו שהוא מותר לאדם לאכלו על דרך רפואה כיון שהוא מזון אצל בני אדם בכלל ובארץ ישראל שני דקלים וביניהם מעיין מים והשותה מהם ישלשל וירפה בני מעיו ואלו המים נקראים מי דקרים ואסור לאדם לשתות אספרגוס והוא סם משלשל בשבת כלל וכוס העקרין הוא שיחברו עקרין בד בבד ודכין אותן ושותין אותן ביין ומי שהיא זבה ושותה מהן שלשה כוסות תתרפא ותחיה מחליה וכששותה ממנו בעל הירקון באחד ממיני היין יתרפא ויהיה עקר ולא יוליד ולפיכך הוא הנקרא כוס העקרין וירוקה שם החולי הנקרא ירקון ובערבי ירקאז ואותם העקרים הם זא"ג מאסכנדריא ועשב סרו בערבי עשבא אלס"ר ופירשו עשב השמחה וכרכם:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר אין אוכלין אזוב יון בשבת ופרשו בו אברתא בר הות ומפרשים בו אזוב הגדל בין הקנים ויש קורין אזוב יון בקמצות היוד והוא"ו כלומר שבא מארץ יונים ואמר שאין אוכלין אותו בשבת לפי שאינו מאכל בריאים כלל והדבר ברור שאינו אוכלו אלא לרפואה להוציא התולעים שבמעים והוא שאמרו עליו לקוקני וכל שהוא ברור שאוכלו לרפואה יש לגזור בו משום שחיקת סמנין אבל אוכל הוא את יועזר והוא עשב ידוע אצלם לתולעים שבכבד והוא האמור בגמ' עליו לארקתא והיו הרבה מן הבריאים אוכלים אותו ושותה את אבובראה והוא משקה ידוע אצלם והיו אף הבריאים שותים ממנו הרבה פעמים והוא עוזר לרפואה למי ששתה מים מגולים:

Meiri on Shabbat 109b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

גמרא רוחצין במי טבריא ובמי משרה כו' בד"א שלא נשתהא כו' צ"ל דהאי בד"א לא קאי אמי טבריא שהרי בהנך תרתי לעיל דאיירי בנשתהא ואפ"ה התיר בה מי טבריא ועי"ל דהכא איירי ביש לו חטטים בראשו דנראה טפי לרפואה להכי לא שרי אפילו במי טבריא אלא בלא נשתהא ודו"ק:

Chidushei Halachot on Shabbat 109b · Sefaria

תוספות

אין פירוש שמור לדף זה — לא נמצא נוסח בדפוסים האמינים שבידינו.

לשון המקור

קטע 1

אֵימוֹר דִּפְלִיגִי לְעִנְיַן טוּמְאָה וְטׇהֳרָה, לְעִנְיַן שַׁבָּת מִי שָׁמְעַתְּ לְהוּ? אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִישְׁתַּהִי, הָא דְּלָא אִישְׁתַּהִי.

קטע 2

בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לְבָתְרָיְיתָא — דְּלָא אִישְׁתַּהִי, אִי דְּלָא אִישְׁתַּהִי — אֲפִילּוּ בְּמֵי מִשְׁרָה נָמֵי. דְּהָתַנְיָא: רוֹחֲצִין בְּמֵי טְבֶרְיָא וּבְמֵי מִשְׁרָה וּבְיַמָּה שֶׁל סְדוֹם, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲטָטִים בְּרֹאשׁוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁלֹּא נִשְׁתַּהָא, אֲבָל נִשְׁתַּהָא — אָסוּר.

קטע 3

אֶלָּא יָם הַגָּדוֹל אַיָּם הַגָּדוֹל לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּיָפִין שֶׁבּוֹ, הָא — בְּרָעִים שֶׁבּוֹ. מֵי מִשְׁרָה אַמֵּי מִשְׁרָה נָמֵי לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּאִישְׁתַּהִי, הָא — דְּלָא אִישְׁתַּהִי.

קטע 4

מַתְנִי׳ אֵין אוֹכְלִין אֵיזֹבְיוֹן בְּשַׁבָּת לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל בְּרִיאִים, אֲבָל אוֹכֵל הוּא אֶת יוֹעֶזֶר, וְשׁוֹתֶה אַבּוּבְרוֹאֶה. כׇּל הָאוֹכָלִין — אוֹכֵל אָדָם לִרְפוּאָה, וְכׇל הַמַּשְׁקִין — שׁוֹתֶה, חוּץ מִמֵּי דְקָלִים וְכוֹס עִיקָּרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן לִירוֹקָה. אֲבָל שׁוֹתֶה הוּא מֵי דְקָלִים לִצְמָאוֹ, וְסָךְ שֶׁמֶן עִיקָּרִין שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה.

קטע 5

גְּמָ׳ אָמַר רַב יוֹסֵף: אֵזוֹב — ״אַבְרָתָה בַּר הֲמַג״, אֵיזֹבְיוֹן — ״אַבְרָתָה בַּר הִינְג״. עוּלָּא אָמַר: מָרְוָא חִיוָּרָא. עוּלָּא אִיקְּלַע לְבֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ מָרְוָא חִיוָּרָא. אֲמַר: הַיְינוּ אֵזוֹב דִּכְתִיב בְּאוֹרָיְיתָא. רַב פַּפֵּי אָמַר: שׁוּמְשׁוּק. אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: כְּווֹתֵיהּ דְּרַב פַּפֵּי מִסְתַּבְּרָא, דִּתְנַן: מִצְוַת אֵזוֹב שְׁלֹשָׁה קְלָחִין וּבָהֶן שְׁלֹשָׁה גִבְעוֹלִין, וְשׁוּמְשׁוּק הוּא דְּמִשְׁתַּכְחָא הָכִי. לְמַאי אָכְלִי לֵיהּ — לְקוּקְאיָנֵי. בְּמַאי אָכְלִי לֵיהּ — בִּשְׁבַע תַּמְרֵי אוּכָּמָתָא. מִמַּאי הָוְיָא — מִקִּימְחָא דִשְׂעָרֵי בְּמָנָא דַּחֲלֵיף עֲלֵיהּ אַרְבְּעִין יוֹמִין.

קטע 6

אֲבָל אוֹכֵל הוּא אֶת יוֹעֶזֶר. מַאי יוֹעֶזֶר? פּוּתַּנְק. לְמַאי אָכְלִי לַהּ — לְאַרְקָתָא. בְּמַאי אָכְלִי לַהּ — בִּשְׁבַע תַּמְרֵי חִיוּוֹרָתָא. מִמַּאי הָוְיָא — מֵאוּמְצָא וּמַיָּא אַלִּיבָּא רֵיקָנָא, וּמִבִּישְׂרָא שַׁמִּינָא אַלִּיבָּא רֵיקָנָא, וּמִבִּישְׂרָא דְתוֹרָא אַלִּיבָּא רֵיקָנָא, מֵאַמְגּוּזָא אַלִּיבָּא רֵיקָנָא, וּמִגִּירֵי דְרוּבְיָא אַלִּיבָּא רֵיקָנָא וּמִשְׁתֵּי מַיָּא אַבָּתְרֵיהּ.

קטע 7

וְאִי לָא — לִיבְלַע תַּחְלֵי חִיוּוֹרָתָא. וְאִי לָא — לִיתִּיב בְּתַעֲנִיתָא, וְלַיְתֵי בִּישְׂרָא שַׁמִּינָא וְלִישְׁדֵּי אַגּוּמְרֵי, וְלִימֵיץ גַּרְמָא, וְלִיגַמַּע חַלָּא. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: חַלָּא לָא, מִשּׁוּם דְּקָשֵׁי לְכַבְדָּא. וְאִי לָא — לַיְיתֵי גִּירְדָּא דַאֲסִינְתָּא דִּגְרִידָא מֵעִילַּאי לְתַתַּאי, וְלָא מִתַּתַּאי לְעִילַּאי, דִּילְמָא נָפְקָא אַיְּידֵי פּוּמֵּיהּ, וְלִישְׁלְקַהּ בְּשִׁיכְרָא בֵּי שִׁיבָבֵי, וּלְמָחָר נִסְכְּרִינּוּן לְנִקְבִין דִּידֵיהּ וְלִישְׁתֵּי, וְכִי מִפְּנֵי — מִפְּנֵי אַפְּשִׁיחָא דְּדִקְלָא.

קטע 8

וְשׁוֹתִין אַבּוּבְרוֹאֶה. מַאי אַבּוּבְרוֹאֶה? חוּמַטְרִיָּא. מַאי חוּמַטְרִיָּא? חוּטְרָא יְחִידָאָה. לְמַאי עָבְדִי לַהּ — לְגִילּוּיָא. וְאִי לָא — לַיְתֵי חַמְשָׁא כְּלִילֵי וְחַמְשָׁא כּוֹסָתָא דְשִׁיכְרָא, וְנִישְׁלוֹקִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי עַד דְּקַיְימָא אַאַנְפָּקָא, וְנִישְׁתֵּי.

קטע 9

אִימֵּיהּ דְּרַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי עֲבַדָה לֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא חַד כְּלִילָא וְחַד כּוֹסְתָּא דְשִׁיכְרָא. שְׁלַקָה וְאַישְׁקִיתֵיהּ, וּשְׁגַרָא תַּנּוּרָא וּגְרַפְתֵּיהּ, (ואותביתיה לבינתא) [וְאוֹתִיבָה בֵּיהּ לְבֵינְתָּא, וְאוֹתִיבְתֵּיהּ] בְּגַוֵּויהּ, וּנְפַק [מִינֵּיהּ] כְּהוּצָא יַרְקָא.

קטע 10

רַב אַוְיָא אָמַר: רְבִיעֵתָא דַחֲלָבָא מֵעִיזָּא חִיוָּרְתָּא. רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר: לַיְיתֵי אֶתְרוֹגָא חֲלִיתָא וְלִחַיְּיקֵיהּ וְלִימַלְּיֵיהּ דּוּבְשָׁא, וְלוֹתְבֵהּ בֵּי מִילְלֵי דְנוּרָא, וְלֵיכְלֵיהּ. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, מֵי רַגְלַיִם בְּנֵי אַרְבָּעִים יוֹם: בַּרְזִינָא — לְזִיבּוּרָא, רְבִיעֵתָא — לְעַקְרַבָּא, פַּלְגָא רִיבְעָא — לְגִילּוּיָא, רִיבְעָא — אֲפִילּוּ לִכְשָׁפִים מְעַלּוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲנִיגְרוֹן, וַאֲבַנְגַּר, וְתִירְיָיקָה — מְעַלּוּ בֵּין לְגִילּוּיָא בֵּין לִכְשָׁפִים.

קטע 11

הַאי מַאן דִּבְלַע חִיוְיָא — לוֹכְלֵיהּ כְּשׁוּתָא בְּמִילְחָא, וְלַירְהֲטֵיהּ תְּלָתָא מִילֵּי. רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דִּבְלַע חִיוְיָא. אִידְּמִי לֵיהּ כְּפַרָּשָׁא. אוֹכְלֵיהּ כְּשׁוּתָא בְּמִילְחָא וְאַרְהֲטֵיהּ קַמֵּיהּ תְּלָתָא מִילֵּי, וּנְפַק מִינֵּיהּ גּוּבֵּי גּוּבֵּי. אִיכָּא דְאָמְרִי: רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי בְּלַע חִיוְיָא, אֲתָא אֵלִיָּהוּ אִידְּמִי לֵיהּ כְּפַרָּשָׁא. אוֹכְלֵיהּ כְּשׁוּתָא בְּמִילְחָא וְאַרְהֲטֵיהּ קַמֵּיהּ תְּלָתָא מִילֵּי וּנְפַק מִינֵּיהּ גּוּבֵּי גּוּבֵּי. הַאי מַאן דְּטַרְקֵיהּ חִיוְיָא — לֵיתֵי עוּבָּרָא דַחֲמָרָא חִיוָּרְתִּי, וְלִיקְרְעֵיהּ, וְלוֹתְבֵיהּ עִילָּוֵיהּ. וְהָנֵי מִילֵּי דְּלָא אִישְׁתְּכַח טְרֵפָה. הָהוּא

מסכת שבת דף ק״ט עמוד ב׳

מסכת שבת דף ק״ט עמוד ב׳

רש"י

רב נסים גאון

רבנו חננאל

רשב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

תוספות

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור