מסכת סנהדרין דף נ״ז עמוד א׳

ותשחת הארץ — מדאיענש עלייהו שמע מינה איפקוד עלייהו:

כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ — גלוי עריות דכתיב (משלי ל׳:י״ט) דרך גבר בעלמה ודור המבול על העריות נענשו כדכתיב (בראשית ו׳:ב׳) ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה:

ואידך — מאן דדריש ויצו אמר לך אזהרה מויצו הוזהר אדם הראשון וגבי דור המבול אורחייהו מגלי להודיעך על מה נענשו:

קטלייהו קא מגלי — באיזו מיתה ימיתם ולעולם הוזהרו מויצו:

כירק עשב — עשב קרי עשב האפר וכל הגדל מאיליו שאין בו טורח לחרוש ולזרוע:

למישרי בשר הוא דאתא — כדאמר לקמן בפרקין (סנהדרין דף נט:) אדם הראשון לא הותר לו בשר באכילה אלא עשבים ואילנות דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע לכם יהיה לאכלה ולחית הארץ העשבים והאילנות תאכלו אתם וחית הארץ ולא חית הארץ לכם והוזהרו על אבר מן החי מאכול תאכלו וללמדך דאפי' אינך ממיתה אלא שנפל ממנה אבר מאיליו לא תאכלנו ובאו בני נח והתיר להם להמית ולאכול ולאו למדרש מינה ולא כירק גנה אתא דלגופיה אצטריך לפי שירק עשב הותר לאדם הראשון תלה להו לבני נח בהמות וחיות כירק עשב:

בשר בנפשו דמו — בעוד שהוא הבשר בנפשו דהיא דמו לא תאכלו הבשר:

למישרא שרצים הוא דאתא — משום שהוזהרו באבר מן החי מאכול תאכל אתא האי קרא למשרא אבר מן החי בשרצים והכי דרשינן לקמן בפרקין (סנהדרין דף נט:) אותו בשר שקרוי דמו בנפש והבשר קרוי בשר דהיינו דמו חלוק מבשרו אסרנא לכו באבר מן החי ולא בשרצים שאין דמו קרוי נפש אלא הרי הוא כבשרו דאילו בישראל לא מחייבי עליה כרת כדאמר בכריתות (דף כא.) דלית ביה אלא לאו דדם דשרצים כבשר:

לברכה בעלמא — לא לפרות ולא לרבות צוום אלא ברכם בפריה ורביה:

מן העוף למינהו — מדנצטוה להביא זכר ונקבה לתיבה מכל מין ולא שיזדווג לו מין אחר שמע מינה אסורין להרביע כלאים:

ואידך — לאו משום איסור כלאים אלא לצוות בעלמא שכל אחד ואחד נוח לו לצוות מינו מצוות מין אחר:

על שלש מצות בן נח נהרג — ואף על פי שנצטוו בשבע אין נהרגין אלא על שלש כדפריש להו רב ששת דבשפיכות דמים כתיבא בהדיא דמו ישפך וגלוי עריות וברכת השם כתיב גבי ישראל איש איש ודרשי' להו לרבות את הכותים להיות במיתה כישראל:

בעבודת כוכבים נמי — כתיב גבי מולך איש איש בקדושים תהיו:

על ד' מצות — עבודת כוכבים הוסיף עמהם:

בעבודת כוכבים דברים שב"ד ישראל וכו' — הכי קאמר באיסור עבודת כוכבים אותם דברים שב"ד ישראל ממיתין עליהם כגון כל עבודות שדרכן של עבודת כוכבים בכך וזבוח וקיטור אפי' שלא כדרכה כדלקמן בפירקין (סנהדרין דף ס:):

אזהרה שלהם — כלומר כל אזהרה דתנא תנא גבי בני נח זו היא מיתה שלהם דלא דייק בהו תנא למיתני מיתה גבי חייבי מיתות ואזהרה בשאין בהן מיתה כלגבי ישראל:

גלי רחמנא בחדא — בשפיכות דמים:

על הגזל — כך הוא מצות בני נח גנב וגזל וכן יפת תואר דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו במלחמה:

וכן כיוצא בהן — שאינן ממש גזל אלא דומין להם ולקמן מפרש להו:

ישראל בכותי מותר — דלא תעשוק את רעך כתיב (ויקרא יט) ולא כותי ומדרבנן איכא למאן דאסר משום חילול השם בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיג.):

משום דקבעי למיתנא סיפא ישראל בכותי מותר — ואי תנא גבי כותי בכותי חייב הוה תני ישראל בכותי פטור ומשמע פטור מן המיתה אבל עובר עליו בלאו ומשום הכי תנא ברישא לשון איסור דליתני גבי ישראל מותר דס"ל כמאן דאמר מותר ממש:

הא כל היכא דאיכא חיוב מיתה מתנא — תנייה בלשון חיוב ומדנקט הכא לשון איסור ש"מ דווקא תננהו:

היכי ליתני — לעולם הכא לאו דוקא איסור נקט אלא משום סיפא ודקשיא לך רישא מדלא נקט נמי לשון איסור ש"מ דוקא תני להו התם לא מצי למיתנא לשון איסור משום דנבעי למימר ישראל בכותי מותר ולא מצי מתני ליה:

ה"ג הכותי וכן רועי בהמה דקה ישראל — שסתמן גזלנים שמרעים בהמתן בשדות אחרים:

לא מעלין ולא מורידין — לא מעלין אותם מן הבור להצילם מן המיתה ולא מורידין אותם לבור להמיתם בידים [אבל האידנא דין זה אינו נוהג כי בטלו ד"נ]:

פועל בכרם — ואוכל מן הענבים:

בשעת גמר מלאכה — כגון ששכרו לבצור:

התירא הוא — ואפי' ישראל בישראל דכתיב (דברים כ״ג:כ״ה) ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל וברייתא קתני ישראל בכותי מותר הא ישראל בישראל אסור ותו בכותי היכי אסור ליה מי איכא מידי דישראל בישראל שרי ולכותי אסור:

אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא — וגזל תנא ליה רישא:

צערא בשעתא מי לית ליה — הלכך גזל הוא אלא שאין ב"ד ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל ליה ובישראל בישראל נמי אסור ומעבר לא עבר דכתיב (ויקרא יט) לא תגזול (שם ה) והשיב את הגזילה אמידי דהשבון קרי גזל ואידך לא אבל בכותי דלאו בר השבון הוא שכל דינו למיתה לא נפיק פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה ואפי' מישראל דמחיל ליה בתר הכי:

כותי בכותי כיוצא בו — בתמיהה וגבי כותי בכותי מוציא פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה וקרי כיוצא בו בגזל ולא גזל ממש:

בכובש שכר שכיר — דגזל לא הוי אלא בחוטף דבר מיד חבירו כדאמר בב"ק במרובה (ב"ק דף עט:) מקרא דויגזול את החנית מיד המצרי:

כיוצא בו בגנב נראה בעיני מדלא קבעי לה מאי היא לא משכחת ליה ולאו עליה קאי אלא אגזל ויפת תואר:

נהרג עלי' — משום גזל ואף על פי שאין זו בעולת בעל דאישות אלא דזנות בעלמא כחמור ובהמתו. כותי בישראל שפחה כנענית שייחד ישראל לעבד עברי ובא עליה כותי נהרג. ישראל בכותי מותר כותי שייחד שפחה לעבדו ובא ישראל ולקחה בשביה מותר דהא אפי' אשתו גמורה מותרת לו. ישראל בישראל אסור דהיינו שפחה חרופה שחייבין עליה אשם:

כיוצא בו גבי שפיכות דמים לא תנא — האי תנא דלעיל משום דאין לשפיכות דמים שאינו חייב גמור או מותר לגמרי כגון נרדף שניתן להנצל עצמו בנפשו של רוצח דאילו שופך דם בשוגג שפיכות דמים גמור הוא אלא רחמנא חס עליה:

ויכול — הנרדף להציל עצמו באחד מאבריו של רודף כגון לקטע רגלו:

ולא הציל — אלא הרגו: