מסכת סנהדרין דף ל״ז עמוד א׳

ושלש שורות כל אחת כמנין סנהדרי עשרים ושלשה שאם יחלקו הכ"ג רובן מחייבין ומיעוט מזכין והטייה לרעה אין ע"פ אחד וצריך להוסיף שנים שנים עד שבעים ואחד הלכך צריך להושיב לפניהם ארבעים ושמנה להשלמת שבעים ואחד ולאו אורח ארעא לעשות שורות לתלמידים של כ"ד שתהא מרובה משל דיינין ולא לעשות שורות קטנות ולא שתים של כ"ג ואחד של שנים תלמידים הלכך עבדי שלש שורות:

יושבין לפניהן אף הן כעגולה אלא שהגדולים יושבין על הספסלין והתלמידים על הקרקע:

וכל אחד מכיר את מקומו לפי שבתחלה כסדר הושיבום שורה ראשונה גדולה משל שניה והיא גדולה מן השלישית וגם בכל שורה ושורה הושיבום כסדר הגדול בראש שני למטה הימנו וכן כולן זה למטה מזה לפיכך צריך כל אחד להכיר מקומו:

הוצרכו לסמוך כגון שמת אחד מן הדיינין סומכין לו מהראשונים שהם גדולים מכולן:

אחד מהשנייה בא לו לראשונה כו' ולא שיביאו מן הקהל לראשונה לפי שהגרוע מן התלמידים שבשורות גדול מגדול שבקהל:

ולא היה אותו שנברר מן הקהל יושב במקומו של ראשון ראש בשורה שלישי אלא במקום הראוי לו בסוף השורה וכן אותו שבא מן השלישי לשניה וכן אותו שנסמך מן הראשונים לא היה יושב במקומו של ראשון אלא כולן בסוף השורות וכל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו וממלאין זה מקומו של זה מפני שהקטן שבדיינים גדול מן הגדול שבתלמידי הראשונה והקטן שבראשונה גדול מן הגדול שבשניה הלכך כי ניידי כולהו ניידי כשמת אחד מהן ומושיבין אחר חליפיו כולן צריכין לנוד איש איש ממקומו:

גמ' מה"מ דבעגולה היו יושבים:

סהר עגול הוא:

התורה העידה עלינו סוגה בשושנים לענין דם נדות נדרש כשאומרת דם כשושנה אדומה ראיתי מיד פורש וא"ת והא יחוד דאורייתא היא כדדרשינן (לעיל סנהדרין דף כא:) מכי יסיתך אחיך בן אמך והיכי אתא קרא דדברי קבלה למישרי מאי דכתיב באורייתא וי"ל דלא אסרה תורה אלא כעין אמו דלא עבידא דמשתריא אבל נדה סופה ליטהר ומיהו היכא דלא בעל אפילו נדה אסורה להתייחד כדאמרי' בפ"ק דכתובות (דף ד.) לא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים וא"ת והא אמרי' בפ"ק דשבת (דף יג.) מקיש אשתו נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור כו' ופי' שם בקונט' משום ייחוד דאשת איש אף אשתו נדה והכא אמר סוגה בשושנים וי"ל דהוא בבגדו והיא בבגדה אסורה באשת איש אפי' בלא ייחוד משום איקרובי דעתה שנהנין ומתחממין זה מזה ויש תימה מ"ש דייחוד דנדה שרייא מסוגה בשושנים והוא בבגדו והיא בבגדה אסרת מהיקש דאשת איש איפוך אנא וי"ל דמסתבר טפי לאסור הוא בבגדו והיא בבגדה לפי שמתקרבין יחד ונהנין זה מזה כדפרישית:

וירח את ריח בגדיו לשון ריח שייך בדם נדות כדאמרינן בס"פ כל היד (נדה דף כ:) ההיא איתתא דאתיא דמא קמיה דר"א ארחיה אמר האי דם חימוד הוא:

א"ל ההוא מינא לרב כהנא אמריתו נדה שרי לגברה דילה לייחודי בהדה אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת א"ל התורה מעידה עלינו שאפילו סוגה בשושנים אין אנו פורצים פרצה. כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבישראל מליאין מצות כרמון:

הנהו בריוני דהוו בשיבבותיה דר' זירא דהוה מקרב להו ר' זירא כי היכי דניהדרו בתיובתא והוי קפדי רבנן כד נח נפשיה דר' זירא אמרו עד האידנא הוה ר' זירא בעי עלן רחמי השתא מאן בעי עלן רחמי הרהרו בלבייהו והדרי בתיובתא:

שלש שורות של תלמידי חכמים כו' אמר אביי ש"מ כולהו ניידי ולימא להו עד האידנא הוינא יתיב ברישא והשת' מותביתו לי בסופא אמרינן ליה הוי זנב לאריות לא ראש לשועלים:

מתני' כיצד מאיימין על עדי נפשות וכו':

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר כיצד מאיימין על עידי נפשות וכו' פירוש כשהעדים באים לבית דין להעיד על אחד בעבירה שיש בה מיתת בית דין הסנהדרין שואלין לו אם מכירין אותו ואם התרו בו והם משיבין שכן היו מאיימין אותם קודם שיתחילו בדרישה וחקירה דרך כלל האיך צריך להזהר שלא להקל בענין הריגת אדם שלא כדין ואומרים להם התבוננו בעצמכם האיך אתם מעידים בכך שמא תאמרו מאומד ואפילו אומד המוכיח כגון שראיתם אחד רץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם חרב בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר שאם כך ראיתם אין בדבריכם כלום או שמא שמעתם שכן עד מפי עד או מפי נאמן או שמא כשאתם באים להעיד אי אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה וחקירה ועל כל פנים אתם צריכים ליזהר בכך והוו יודעים שלא כדיני ממונות דיני נפשות שדיני ממונות אדם מחזיר ממונו ומתכפר לו אבל דיני נפשות הרי דמו ודם זרעו תלוי בו עד סוף כל העולם שכן מצינו בקין שהרג את אחיו ונאמר קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה דם אחיך לא נאמר אלא דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו ולא תאמר לא איבדתי אלא נפש אחת שלפעמים אחד ממלא את העולם לפיכך נברא אדם הראשון יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת כאלו איבד עולם מלא וכל המקיימה כאלו קיים עולם מלא ואע"פ שיש מקום להמון לצרף בו טעמים אחרים דרך הערה במדות שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך או דרך הערה באמונה לומר שהאחד ברא אחד ולא יהו מינים אומרים הרבה רשויות בשמים מ"מ יש לכם להתעורר על זו וכן ראוי שתתעוררו שכל בני אדם באין בצורת אדם הראשון ואין פני אחד דומין לפני חבירו ומתוך כך כל אחד ואחד צריך שיחשוב בעצמו דרך הערה שבשבילו נברא העולם ושיחשוב כן על חבירו עד שמתוך כך יהא דמו יקר בעיניו וכל כיוצא בדברים אלו ואח"כ מזהירין אותם שלא להתרכך לאותם הדברים עד שיכבשו עדותם והוא שאמרו שמא תאמרו מה לנו בצער הזה חייבים אתם בכך שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה הלא כבר נאמר באבד רשעים רנה ומאריכים בדברים אלו כפי רצונם ואם עומדין בדבריהם מכניסין גדול שבהם ובודקין אותו בדרישה וחקירה על הדרך שיתבאר בפרק שאחר זה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בתוס' ד"ה התורה העידה עלינו וכו' וא"ת והא יחוד דאורייתא כרררשינן מכי יסיתך אחיך בן אמך בפרק י' יוחסין (קידושין דף פ') איתא התם אר"י משום רבי ישמעאל רמז ליחוד מן התורה מנין דכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מתיהר עם אמו ואסור להתיחד עם עריות שבתורה:

בא"ד ומיהו היכי דלא בעל אפילו נדה אסודה להתיהד ומו' נ"ל שכונת התוס' בזה הוא שזה כמו תירוץ אחר על הקושיא שהקשה והלא יחוד דאורייתא היא וכו' והיכי אתי קרא דברי קבלה למשרי וכו' והיינו דלא אסרה תורה יחוד אלא אשה שלא בא עליה מעולם דומיא דאמו אבל אשתו נדה לא והיינו דקאמר ומיהו היכא דלא בעל וכו' ר"ל ומיהו לא קשיא כלל דהכא אין ה"נ דאפילו עם אשתו נדה אסור להתיחד דומיא דאמו ולא אתא קרא דדברי קבלה למשרי מה דכתיב באורייתא דלא התיר אלא אשה נדה דכבר בא עליה ודו"ק נראה לי:

ד"ה וירח את ריח בגדיו לשון ריח שייך בדם נדות וכו' ולפי מה שמהדרים התוס' למצוא רמז מה בפסוקים שמביא הגמרא כגון בפסוק סוגה בשושנים כתבו התוס' שדם נדות אדומים כשושנים וכן בפסוק דריח כתבו דריח שייך בדם א"כ צריך למצוא ג"כ רמז מה בפסוק כפלח הרמון וכו' ואפשר שגרעיני רמונים ג"כ אדומים ועגולים ומשוכים ככתמים של דם נדות ומה שמהדרים התוספות למצוא רמז בפסוקים נ"ל משום דקשיא להו דאם על כלל המצות מדברים הפסוקים דאפילו הריקנין והבוגדים נזהרים בהם א"כ כל יחוד דכל עריות לישתרי ולא אשכחן דהתירו אלא יחוד דנדה לכך פירשו התוס' דכל הפסוקים אינם מדברים כ"א בנדה וק"ל:

"שָׁרְרֵךְ", זוֹ סַנְהֶדְרִין לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ "שָׁרְרֵךְ"? שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת בְּטִבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם (שיר השירים ז, ג). נראה לי בס"ד טעם אחר מלבד טעם תלמודא דאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין כו.) לָמָּה נִקְרֵאת שְׁמָהּ (משלי ב, ז) 'תּוּשִׁיָּה'? שֶׁמַתֶּשֶׁת כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם, דהגבור נעשה רך. וידוע דתלמידי חכמים נקראו 'שָׂרִים' דכתיב בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ (משלי ח, טז) ואם כן החכם נקרא 'שַׂר רַךְ' ותיבת 'שָׁרְרֵךְ' תחלקנה לשנים וקרי בה 'שַׂר רַךְ' שהחכם הוא שר שהיא רך וחלוש המזג מחמת התורה שנקראת 'תּוּשִׁיָּה' שמתשת כוחו. ואומרו יוֹשֶׁבֶת בְּטִבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם כי תיבת עוֹלָם חסר וא"ו עֹלָם כתיב ואם תמלא אותיות עֹלָם כזה 'עי"ן למ"ד מ"ם' תמצא אותיות ל"מ עומדין באמצע שהוא בטבור של תיבת עֹלָם ובם יש רמז לסנהדרין שהם שבעים כמנין ל"מ [70].

"הַסַּהַר", שֶׁהִיא דּוֹמָה לְסַהַר (שיר השירים ז, ג) נראה לי בס"ד כמו הַסַּהַר פעמים נגלה פעמים מכוסה כן סנהדרין אם בית המקדש קיים נגלין ונמצאים ואם לאו מכוסין. ומה שדימה אותם לְחִטִּים כי חטים מביאים שלום לעולם דכתיב הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ (תהלים קמז, יד) וכן הסנהדרין מביאין שלום לעולם על ידי משפטי התורה שדנין באמת וצדק וכן הוא אומר דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג, יז).

"סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים", שֶׁאֲפִלּוּ בְּסוּגָה שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים, לֹא יִפְרְצוּ בָּהֶן פְּרָצוֹת (שיר השירים ז, ג). קשא אין דרך לעשות גדר בשושנים אלא עושין בקוצים וברקנים או שאר עצי אילנות ולמה נקיט כאן 'סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים'? ונראה לי בס"ד כי העושה לכרמו שהוא מלא פירות גדר משושנים הרי זה קורא לגנב שיבא ויגנוב מן הכרם יען בראותו שושנים מרחוק יתקרב אצלם כדי להריח מריחם הטוב וליקח בידו שושנים ואז כשיתקרב אצלם יראה שהם גדר בשביל פרדס מלא פירות ואז ודאי יגנוב מן הפירות מה שאין כן אם יעשה הגדר מקוצים כשרואה מרחיק לא יחשוב שיש כאן פירות ובא לשמור אותם כי מקום פירות לא יסמכו בדעתם לעשות לו גדר רעוע שהאדם דוחה ונכנס למקום שיש בו זרעים כמו חיטים ושעורים וכיוצא שאין בני אדם באים שם לגנוב המה עושים הגדר מקוצים וכיוצא כדי שלא יכנסו הבהמות שם ויאכלו מן הזרעים כי מחיצה כזאת יש בה תועלת שימנעו הבהמות ולא יכנסו אבל אין בה תועלת כנגד בני אדם גנבים. נמצא גדר שעושה משושנים הוא סיבה שיגנבו מפירות הכרם כי הרואה מרחוק יתקרב אצל השושנים כדי ליהנות מהם ועל ידי כך גונב פירות כשיראה שיש שם פירות וכן הענין בנמשל היתר היחוד של האיש עם אשתו נדה דומה לגדר השושנים שהוא יהיה סיבה שיגנבו מן הפירות. וכן הענין כאן שעל ידי היחוד יתעורר כח התאוה ואיכא למיחש טפי וקא משמע לן אפילו דהיתר זה דומה לגדר השושנים שאין זה שומר אלא מעורר הגנב לגנוב אפילו הכי הם נשמרים. אי נמי עשה הדמיון בשושנים דאיתא בזוהר הקדוש (זהר פרשת בראשית דף א) שושנה יתבא על שלש־עשרה עלין כמנין אחד ולכן רמז באומרו שושנים על היחוד.

"כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ", אֲפִלּוּ רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ, מְלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן (שיר השירים ו, ז) (בראשית כז, כז). נראה לי בס"ד מה שעשה הדמיון לרמון כי ברמון יש שני מינין האחד מתוק מתחילתו והשני עיקרו חמוץ אך על ידי שהוא דר באילן הרבה יתמתק ויהיה חשוב יותר מאותו המתוק מעיקרו. וצדיקים גמורים ידמו לרמון מתוק מתחילתו וצדיקים שהיו בעלי תשובה דומין לרמון שתחילתו חמוץ וסופו מתוק שחשוב מאד, כן אלו יתהפכו עוונותיהם לזכויות ויהיה החמוץ חשוב ומתוק. ברם מקשים דאם הם מְלֵאִים איך קרי להו רֵיקָנִין? ונראה לי בס"ד רֵיקָנִין מצד המעשה והם מְלֵאִים מצד המחשבה שנחשבת להם כמעשה או הם רֵיקָנִין מצד המעשה וּמְלֵאִים מצד הדבור שמשלים למעשה על דרך שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד, ג). ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הם רֵקָנִים מפועל עצמם וידם וּמְלֵאִים מצד חלק אחרים על דרך שהיה באלעזר בן דורדיא (עבודה זרה יז.) שהיה ריקם מצד עצמו ונתנו לו ברגע אחד מצות של יוחנן כהן גדול ששמש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי עד כאן דבריו נר"ו.

"וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו", אַל תִּקְרִי "בְּגָדָיו", אֶלָּא "בּוֹגְדָיו" (בראשית כז, כז). יש להקשות מה שייכות לדרשה זו בפסוק זה האמור על יעקב אבינו ע"ה? ונראה לי בס"ד דידוע דהבנים נקראים לבושין לאבותם יען כמו שהאדם יתכבד על ידי בגדים חשובים כמו שאמר רבי יוחנן (שבת קיג.) 'קרי למאניה מכבדותיה' כן יתכבד על ידי בניו ולכן ראה את יהושע לובש בגדים צואים (זכריה ג, ג) והיינו דקאי על בניו שנשאו נשים נכריות. וכאן אמר 'וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו' כלומר ראה ברוח הקודש את בגדיו של יעקב אבינו ע"ה והכונה שראה את זרעו הבאים בדורות הבאים שנקראים בגדיו ואמר על זה אַל תִּקְרִי 'בְּגָדָיו' אֶלָּא 'בּוֹגְדָיו' כלומר גם את הבנים שהם בוגדיו ואין ראוין להיות נחשבים בגדיו. ודייק לה מן יתיר את דהוה ליה למימר 'וַיָּרַח בְּגָדָיו' ואמר 'אֶת' לרבות 'בּוֹגְדָיו'. או יליף לה מן יתיר תיבת 'רֵיחַ' דהוה ליה למימר 'וַיָּרַח אֶת בְּגָדָיו' ולמה אמר 'רֵיחַ בְּגָדָיו'. וענין הריח שהריח בהם היא הרגשה נפשיית כמו שאמרו באבות דרבי נתן (אבות דרבי נתן טז, ב) ששגר לו [לרבי צדוק] שלטון אחת שתי זונות מקושטות והיו מתנפלות עליו כל הלילה זאת אומרת חזור אצלי וזאת אומרת חזור אצלי והיה יושב ביניהן ומרקק ולא פנה אליהן הלכו להן והקבילו פני השלטון ואמרו לו שוה להם מות משתתננו לאיש הזה! שלח וקרא לו אמר לו מפני מה לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושין לנשים? אמר לו מה אעשה ריחן בא עלי מבשר נבילות וטרפות ושרצים! עיין שם. והנה לאיש צדיק וקדוש כרבי עקיבא יבא לו ריח רע מכל דבר אסור אך לאדם פשוט יבא לו ריח רע מאשתו הנדה דוקא כי הארת שם י־ה שבין איש לאשתו נותן לאיש הרגשה זו וזהו שנאמר 'וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו' הריח אותה שעה ברוח הקודש ענין כח והרגשה של הריח שיהיה לבגדיו שהם זרעו של יעקב אבינו ע"ה ואפיק להו בשם בְּגָדָיו כדי ללמד בזה גם על בּוֹגְדָיו תמצא אצלם הרגשת ריח רע מנשים נדות וימאסו בם ואף על פי שאותה שעה אותם האנשים הם בוגדיו בשאר מילי ובאמת דבר זה נראה בחוש שהאדם מריח ריח רע מן הנדה ובפרט בחום המטה בעת שהיא ישנה עליה.

הַשְׁתָּא מָאן לִבָּעִי רַחֲמֵי עָלָן כתב הרב פתח עינים ז"ל מקשים מהכא על מה שאמר משה רבינו ע"ה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם הֳ' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי (דברים לא, כז) ומאי קל וחומר זה, דהא הכא אחר פטירת רבי זירא עבדו תשובה ובחייו לא עבדי? עיין שם. ונראה לי בס"ד דקל וחומר שעשה משה רבינו ע"ה הוא על ענין אחר והוא כי ראה בזמנו כל ישראל היו צדיקים אך לפעמים היה היצר הרע מכשילם לחטוא לעשותם 'מַמְרִים' באיזה חטא והם היו תכף מתחרטים ושבים ולא היו משוקעים באותו חטא ח"ו והכי קאמר להם משה רבינו ע"ה כי מן הראוי כל זמן שאני חי עמכם לא יוכל היצר הרע להכשיל אתכם כי אמרו רבותינו ז"ל (משנה אבות ד, יב) מוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם, שהאדם הרואה את רבו צריך שידמה לו כאלו עומד לפני השכינה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק חַי הֳ' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו (מלכים א' יז, א) ובודאי דהרואה עצמו עומד לפני השכינה לא יחטא ועם כל זה אתם הייתם נכשלים וממרים הייתם כי בעודני חי עמכם שיש לכם סגולה גדולה שלא תהיו נכשלים בחטא וכל שכן אחר מיתה שאין אתם רואין אותי שיוכל היצר הרע להכשיל אתכם כיון דאינני לפניכם ואין בידכם אותה הסגולה. נמצא דבריו הם קל וחומר על ענין אחר ולא מדבר בהאי עניינא דהיה בההוא בריוני ומה שתירץ הרב ז"ל שם יבא נכון למאן דאמר 'אַחֲרֵי' מופלג (בראשית רבה מד, ה) כי משה רבינו ע"ה לא אמר 'אַחַר' אלא אמר 'אַחֲרֵי' רצונו לומר אחר שתים או שלש דורות. ברם איכא למידק דאמאי כשל כוחם דהנך בריוני והלא גדולים צדיקים במיתתן (חולין ז:) ילכו על קברו ויבקשו ממנו שיתפלל עליהם וכבר אמרו בזוהר הקדוש (זוהר חלק ב' דף טז) אלמלא תפלת המתים על החיים לא היו מתקיימים החיים בעולם, ועוד מהיכן ידעו שהיה מתפלל עליהם דילמא היה מקרבם בלבד? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבני אשכנז בביאור מאמר הגמרא דתענית (תענית כא:) בסורא הוה דבר ובשביבותיה דרב לא הוה סבור כולי עלמא דהיה זה מחמת זכות רב והגידו בחלום 'רב נפיש זכותיה טובא' ומה שלא היה דבר היינו בשביל אדם אחד שהיה דר שם והיה משאיל מרא וחצינא לצרכי קבורה עיין שם. ומקשים כיון דנפיש זכותיה דרב יתלו הנס בזכות רב דבכלל מאתיים מנה? ותירצו אם לא היה דר שם אותו האיש היה בא בשכונת רב דבר ואליו לא יגיע ולכן זו גריעותא בתוקפיה דרב אך הסיבה היא שהיה אותו איש דר שם ואם היה דבר באותה שכונה היה המשחית נוגע באותו האיש ולכן בעבורו לא בא המשחית לאותה שכונה, מה שאין כן רב אפילו אם יהיה המשחית עושה השחתה אצלו ממש לא היה לו רשות ליגע בו עד כאן דבריהם. ובזה יתורץ אותו דקדוק שדקדקנו מהיכא ידעי דהוה בעי רחמי עלייהו? ובזה ניחא כי המה ראו שהיה מקרב אותם והם יודעים בעצמם שהם רשעים גמורים והוא צדיק ואיך יתכן שיהיה הצדיק אוהב את הרשע והלא כתיב מְשַׂנְאֶיךָ הֳ' אֶשְׂנָא (תהלים קלט, כא) תכלית שנאה שנאתים על כן ודאי לא היה אוהב אותם בלב אלא מקרב אותם לפנים, וכיון שהוא דר עמהם בשכונה אחת איך יתקרב ודר עמהם ולא ירא מן הפורענות הראויה לבא עליהם בעבור תוקף רשעתם? על כן בודאי רבי זירא הוא היה מתפלל עליהם שלא תבא עליהם פורענות בעבור רשעתם כדי שלא יהיה נכוה בגחלתן, דכיון שניתן רשות למשחית אצלם ילקה גם הוא וכמו שאמרו בחלום על אותו האיש שהיה משאיל מרא וחצינא שניצולה כל השכונה בעבורו כדי שלא יהיה לוקה עמהם. ועל כן כיון דידע שהם רשעים גמורים וראויים לבא עליהם פורענות ועם כל זה היה דר בשכונה שלהם ולא ברח מפחד הפורענות מוכרח לומר שהיה מתפלל עליהם שלא תבא עליהם פורענות אך עתה שכבר נפטר מי יתפלל לסלק הפרענות מהם שלא תבא עליהם ולכך עשו תשובה. ובזה יובן בס"ד הטעם דקרי ליה כאן 'קְטִינָא חֲרִיךְ שָׁקֵי' והיינו לומר הוא באמת היה צדיק גמור ואין לו פחד מן המשחית אפילו אם תבא הפרענות סמוך לו וכמו שאמרו בחלום על רב נפיש זכותיה, אך להיותו 'קטינא' רצונו לומר עניו חשב עצמו כאותו האיש דהוה משאיל מרא וחצינא אשר בשבילו לא באה הפורענות כלל באותה שכונה כדי שלא ילקה ולכן קרו ליה 'קְטִינָא חֲרִיךְ שָׁקֵי' רצונו לומר אף על גב דחריך שקיה שבדוק ומנוסה שהוא צדיק גמור עם כל זה קטינא הוה בפני עצמו שהיה ענו וקטן בפני עצמו שלא היה חושב עצמו לצדיק גמור.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. פירוש אל תאמר אם חבנו בדמו של זה במה נחשב זה היחיד בין רבוי אלפים ורבבות בני אדם ובטיל לגבייהו והיה כלא היה! לזה אמר טבע כל אחד בחותמו ואין אחד מהם דומה לחבירו ועל כן הוה דבר חשוב בפני עצמו ואינו בטל אפילו באלפי אלפים רבבות.