ר' ינאי — לפרושי עד שימסור דמתני' אתא למימר דהך מסירה למשרתי ע"ז קאמר:
לא תתן להעביר — לא תתן לאחרים להעביר וסתמא דמילתא שמשין שלה קא מעבירין לה:
ה"ג תניא נמי הכי יכול העביר ולא מסר כו' — ול"ג בברייתא ברישא ומזרעך לא תתן דתו לא יכול למיתני יכול העביר ולא מסר דהאי לא תתן מסירה משמע אלא הכי קתני יכול העביר ולא מסר יהא חייב ותיפוק ליה מלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש דלא כתיבא מסירה ת"ל לא תתן להעביר פירש לך הכתוב על העברה שאינה אלא דרך נתינה:
לא תתן להעביר — משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה על מנת להעביר לחיוביה על נתינה לחודה:
מסר והעביר — לע"ז אחרת שלא למולך יכול יהא חייב:
העבירו — לבנו סומא או ישן מי הוה דרך העברה בכך בכה"ג דאינו יכול לעבור בעצמו אם היה רוצה:
פשוט מיהא — מתניתין:
חדא — מהנך שאלות דבן בנו ובן בתו כבנו:
כי מזרעו נתן למולך מה ת"ל — פשיטא דהאי כרת על כן נכתב דהא במעביר למולך כתיב (ויקרא כ׳:ג׳) ואני אתן את פני וגו' ולעיל מיניה כתיב ואשר יתן מזרעו למולך מות יומת:
ת"ל בתתו מזרעו — קרא אחרינא הוא ולא זה שהתחיל התנא לדרוש ופרכינן תנא פתח לדרוש כי מזרעו נתן למולך ובסוף דבריו סיים ת"ל בתתו מזרעו ומשני דרשה אחריתי דרש מבתתו מזרעו דרשה קמייתא דבן בנו ובן בתו מכי מזרעו נפקא ליה והדר תנא זרעו פסול מנין שהיה לו ממזר והעבירו ת"ל בתתו מזרעו ואם העלם יעלימו וגו' ולא היה צריך למכתב בתתו מזרעו דהא במעביר מזרעו משתעי אלא להך דרשה:
דרך העברה — שלא שינה מן החוק אלא כדרך מנהג העברת המולך:
שרגא דלבני — שורת לבנים גבוה לבנה על גבי לבנה והאש מכאן ומכאן ומעבירין עליו ואינו שורפו מדקתני לקמן המעביר עצמו פטור אלמא לאחר העברה הוא חי והא דאמרינן (לעיל סנהדרין דף סג:) גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדרא לאו למולך היה אלא לאלהי ספרוים דהתם שריפה כתיב:
רבא אמר כמשוורתא דפוריא — אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצין בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה:
דרך העברתו — עבודתו של מולך:
העבירו ברגל פטור — אלמא דרך עבודתו בקפיצה:
מאי טעמא דר' אלעזר — במעביר עצמו:
ורבנן לא דרשי בך — בתמיה לאזהרה למשמע מינה אזהרת עצמו:
לא יהיה בך אביון — הזהר בעצמך שלא תבא לידי עניות נימא ההוא סתמא דלא כרבנן:
התם מאפס כי לא יהיה בך אביון — דאי לאו לאזהרה אתא אלא להבטחה שמבטיחם שלא יהיה בהם אביונים נכתוב לא יהיה בך אביון מדכתיב אפס לאזהרה אתא כלומר אפס וחדל וכלה עניות ממך אפס לשון חדלה וכליה כמו (בראשית מ״ז:ט״ו) כי אפס כסף:
שלש כריתות בע"ז — תרתי גבי מולך בקדושים תהיו ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל הזונים וגו' (ונתתי את פני וגו') וא"נ סבירא ליה דמולך לאו ע"ז הוא מכל מקום קרי ליה ע"ז והשלישית בשלח לך אנשים כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא וגו' ותניא לקמן באלו שאין להם חלק לעולם הבא דבר ה' בזה זה דבור ראשון שנאמר בסיני והוא ע"ז והא דכתיב הכרת תכרת חדא חשיב ליה כדמפרש לקמן דברה תורה כלשון בני אדם את ה' הוא מגדף ונכרתה לקמן מפרש:
אחת שלא כדרכה — כרת יתירא גבי מולך אם אינו ענין לו תנהו ענין לזבוח וקטור ונסוך והשתחואה שהוא חייב עליהם אף שלא כדרכה:
ואחת למולך — דאף על פי שדרכן בכך מיבעי ליה למכתבה באפי נפשיה דמולך לאו ע"ז הוא והקפידה תורה עליו:
ולמאן דאמר מולך ע"ז הוא — והוי בכלל כדרכה דכל שאר עבודות מאיכה יעבדו נפקא בא הכתוב לחייב עליו אף בשאר ע"ז שאין דרכו בכך שלא מצינו אלא זבוח וקטור ונסוך והשתחואה:
ולמאן דאמר — בכריתות מגדף זה העובד ע"ז כגון משורר לע"ז:
כרת דכתיב במגדף למה לי — אחרי שדרכה בכך ופלוגתא היא בכריתות (דף ז.) איכא למאן דאמר מגדף היינו מברך את השם:
לכדתניא — כדמוקים ליה רבי ישמעאל אחד לעוה"ז ואחד לעוה"ב:
והלא כבר נאמרה ונכרתה — באותה פרשה עצמה גבי מגדף ורבי עקיבא ס"ל מגדף היינו מברך את השם כדאמר בכריתות ועולם הבא לא נפקא ליה בע"ז אלא מהכרת תכרת ור' ישמעאל לאו לר"ע פריך והלא כבר נאמר ונכרתה דהא ר"ע במברך את השם מוקים לה אלא טעמא דנפשיה קאמר והלא כבר נאמרה ונכרתה ואנא סבירא ליה דבע"ז כתיבא:
וכי שלשה עולמות יש וכו' — ודומה לו בשחיטת חולין והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה דהא פרכא לאו לכשנגדו פריך דאיהו ס"ל אפילו במוקדשין דאין כולה עולה אלא טעמא דנפשיה אמר בפרק [בהמה המקשה] (חולין סט:):
