מסכת סנהדרין דף ע״ג עמוד א׳

המשנה הששית והכוונה בה לבאר החלק החמישי ונתגלגל בו על ידי בא במחתרת שניתן רשות לכל אדם להרגו ואמר על זה אלו שמצילין אותם בנפשם הרודף אחר חברו להרגו וכבר ביארנו שמזהירין אותו שלא לעשות ואם לא נמנע אלא שהוא רודף עדיין אע"פ שלא קבל עליו התראה הורגין אותו להציל את הנרדף וכן ביארנו שאם יכולים להצילו באחד מאיבריו עושין וכן ביארנו שכן הדין בכל שחושב להכות את חבירו מכה המביאה לידי מיתה כמו שאמרה תורה במחזקת במבושיו של איש וקצותה את כפה אחר הזכור כלומר שאף הרודף אחר הזכור לרבעו והזכור בורח לו וכן הרודף אחר נערה המאורסה מצילין אותה בנפשו שנאמר בנערה המאורסה ואין מושיע לה הא יש לה מושיע אתה מושיעה בכל שאפשר להושיעה ואפילו בנפשו של רודף והוא הדין לשאר העריות שבאיש ואשה בין כריתות בין מיתות בית דין אבל הרודף אחר הבהמה לרבעה או שראוהו רדוף לעשות מלאכה בשבת או לעבוד ע"ז אע"פ ששבת וע"ז יסודי התורה הם אין ממיתין אותו אלא יתרוהו ויניחוהו לעשות ויביאוהו לבית דין וידינוהו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בתלמוד המערב שאלו ברודף שחזר ונעשה נרדף לנרדף שלו אם מצילין אותו בנפשו של רודף ולא נתבררה שם ונראין הדברים שמצילין אותו שהרי אף כשהוא רודף אם היה יכול להצילו באחד מאיבריו ולא עשה חייב מיתה בידי שמים כמו שיתבאר כל שכן שרואה הרודף הופך הנרדף שאע"פ שהיה רודף מתחלתו כיון שעכשו הוא נרדף מצילין אותו בנפשו של רודף חכמי הדורות מסכימים שהרודף נהרג אף בחוצה לארץ ואין צריך לומר שלא בבית דין שהרי לכל אדם אתה מוסר את דינו וראיה לדבר ממה שאמרו באחרון של ברכות במעשה של ר' שילא האי רודף הוא:

מי שראה חברו טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו חייב להשתדל בהצלתו ולא סוף דבר בעצמו אם הוא יכול בלא סכנה שהרי על אבדת ממונו חייב על אבדת גופו כל שכן אלא אף על ידי אחרים והוא שישכור שכירים ופועלים ובקיאים באותן הדברים להצילו וחברו פורע לו מן הדין אם אין לו במה לפרוע אין לזה לימנע בכך שאע"פ שאסור להציל עצמו בממון חברו דוקא שלא מדעת הבעלים אבל בעלים עצמן חייבין להציל חבריהם וכל שלא עשה כן עובר משום לא תעמוד על דם רעך וכן הענין בכל כיוצא באלו כגון שנודע לו שגוים או מוסרים מחשבים עליו רעה ואינו מודיעו ובספרא אמרוה בפרשת קדושים אף ביודע עדות לחברו ואינו מעידו וכל כיוצא בזה:

רוצח שאמרו בכאן יהרג ואל יעבור וכן בנערה המאורסה יש לפקפק בהן בקצת דברים ויתבאר ענינם למטה בע"ה:

כבר ביארנו במשנה שכל העריות ניתן להצילו בנפשו בין חייבי כריתות בין חייבי מיתות בית דין אבל חייבי לאוין אין מצילין אותן בנפשן וכן אם כבר התחיל בכדי חיוב כגון העראה אע"פ שלא גמר לא ניתנה עוד להצילה בנפשו אבל כל שלא התחיל בעבירה אפילו היו הזכור והנערה צווחים ואומרים הניחו לו שמא יהרגנו אין שומעין להן אלא משתדלין להצילן על כל פנים וכל המתרשל בזה כתבו גדולי המחברים שעבר על עשה של וקצותה את כפה ועל שני לאוין לא תחוס עינך ולא תעמוד על דם רעך אלא שאין לוקין עליהם ומ"מ כל ששניהם מתרצים בעבירה אין רשות ביד שום אדם להצילה כלל אלא יתרו בהם ויביאום לבית דין שלא ניתן בערוה להציל בנפשו אלא על שמקפיד בפגמו: