מסכת סנהדרין דף ס״א עמוד א׳

אסורה הבהמה בהנאה ואע"פ שהשחיטה לאו לעבודת כוכבים היתה ואפילו לא זרק דמה לעבודת כוכבים נאסרה וילפינן טעמא בשחיטת חולין דגמר לה רבי יוחנן ממחשבת פגול דהויא מעבודה לעבודה דהשוחט את הזבח על מנת לזרוק את הדם למחר פיגול:

וריש לקיש אמר מותרת לא יליף חוץ מפנים אין מחשבין מעבודה לעבודה:

הניחא הא דמייתר לן זובח ללמד על הכלל ולא מוקמינן לה האי דרשא לומר שמחשב מעבודה לעבודה הא ניחא לרבי יוחנן דנפקא ליה לענין איתסורי ממחשבת פיגול איכא למימר דלענין איחיובי גברא נמי מהתם יליף ועל כרחיך אייתר ליה זובח אלא לר"ל דלא יליף עבודת כוכבים מפיגול נימא דהאי זובח להכי הוא דאתא שמחשבין מעבודה לעבודה:

העובדי כוכבים העובדין את ההרים תניא במסכת ע"ז (דף מה.) ההרים מותרין בהנאה דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:

ועובדיהם בסייף אע"ג דמחובר לא מתסר עבודת כוכבים מיהא הוי והכא נמי לא בעיא קרא הואיל ושחיטה צורך זריקה היא והא חשב בשחיטה ע"מ לזרוק הוה ליה כעובד עבודת כוכבים דהא זריקה בלא שחיטה לא סגי הלכך על כרחיך אי השתחואה ללמד על הכלל נפקא ליה לא ה"ל למיכתב זובח:

איכה יעבדו דמשמע כדרכה אין שלא כדרכה לא:

למעוטי מאי שלא כדרכה מאחר דילפינן בהשתחואה דאפילו אינה עבודת פנים מחייב שלא כדרכה אי נימא למעוטי עבודת בזיון לעבודת כוכבים שעבודתה דרך כבוד כגון פוער עצמו לעבודת כוכבים שזובחין למה לי למעוטי מהאי קרא:

הא מהשתחואה נפקא שמלמדת על הכלל שאינו חייב אלא דרך כבוד כהשתחואה:

ריש לקיש אמר מותרת פי' בהנאה ולא באכילה דמומר לעבודת כוכבים אסור לאכול משחיטתו אי נמי אפילו באכילה שרי כיון דלא היה מומר מעיקרא ובשחיטה זו הוא דנעשה מומר:

איכה יעבדו למעוטי מאי תימה השתא נמי דאמר זביחה יצאה ללמדך תקשה ליה איכה יעבדו למעוטי מאי דלמעוטי שלא כדרכה בשאר עבודות לא איצטריך דמזביחה נפקא דוקא עבודת פנים וע"כ איכה יעבדו לרבויי אתא כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס דלא נפקי ליה לא מזביחה ולא מהשתחואה ואי לאו איכה יעבדו ה"א דאפילו כדרכה בעינן דרך כיבוד וי"ל דאי השתחואה ללמד יצאה לחייב בשאר עבודות אפילו שלא דרך כבוד כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס נמי לא צריך קרא דמהשתחואה נפקא אע"ג דעבודתה דרך בזיון כיון שעובדין אותה בכך וגדולה מזו בעי למימר הש"ס בסמוך דנפקא ליה פוער למרקוליס מהשתחואה דלהכי איצטריך איכה יעבדו אע"ג דאין עבודתו בכך אלא משום דעבודתו דרך בזיון וכ"ש פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס אע"ג דדרך בזיון כיון דעבודתו בכך:

מניין לזובח בהמה למרקוליס דמזובח לאלהים נפקא לן בזובח למכובדים אבל בזובח למבוזים לא וא"ת אזהרה שמענו מלא יזבחו עונש מנא ליה בזובח למבוזים ועו"ק דמזובח לאלהים שמענו לעיל עונש אבל אזהרה לזובח שלא כדרכה מנא ליה דהא לעיל גבי השתחואה איצטריך קרא לעונש ואזהרה שלא כדרכה וי"ל דזובח לאלהים לעונש ולא יזבחו לאזהרה וניחא השתא דקאמר אם אינו ענין לכדרכה דהא כתיב איכה יעבדו דהל"ל אם אינו ענין למכובדים דהא כתיב זובח לאלהים וגו' תנהו ענין למבוזים והשתא לכל שלא כדרכה איצטריך לא יזבחו ולא נקט מרקוליס אלא משום דסתם מבוזים לאו אורחייהו בזביחה וא"ת נימא דהני קראי למכובדים אבל למבוזים מנא לן דהא לקמן שלש השתחואות חד איצטריך לכשלא כדרכה דמכובדים וחד לשלא לא כדרכה דמבוזים וי"ל כיון דגלי קרא גבי השתחואה דלא שני ה"ה בשאר עבודות וכן פי' בקונט' לקמן:

האומר אעבוד פ"ה משנתרצה חייב דנפקא ליה מלא תאבה ולא תשמע אליו הא אבה ושמע חייב וקשה דאכתי לא ס"ד האי טעמא עד דמייתי ליה דרב יוסף אלא היינו טעמא דמקבלו עליו באלוה:

ומר סבר מסית לעצמו לא שמעי ליה תימה נהי דלא שמעי ליה ליחייב מיהא כשאר מסית דמחייב בדיבורא כשמכמינין לו עדים ואמרו היאך נניח אלהים חיים ונעבוד עצים ואבנים ואם אין חוזר בו חייב דהכי משמע ויש לומר דוקא מסית לעבודת כוכבים דשמעי ליה דממשכי בתריה טפי אבל מסית לעצמו לא חשיב מסית כ"כ משום דלא שמעי ליה דאמרי מ"ש איהו מינן ועי"ל דבכולה שמעתין פליגי בניסת והא דקאמרינן לעיל היכא דפלחו כ"ע לא פליגי ר"ל במסית כ"ע לא פליגי דכיון דאי פלחו מחייב על כן יש לחייב המסית בדיבוריה במסית לעבודת כוכבים כי פליגי בדיבורא בעלמא בניסת כשאמר אין דרבי מאיר סבר דיבורא מילתא הוא ומחייב ניסת ומסיק דניסת לעבודת כוכבים דשמעי ליה אפילו רבי יהודה מודה דמחייב בדיבור כי פליגי במסית לעצמו אי מחייב ניסת או לא אבל במסית פשיטא דמחייב בדיבורא:

המשתחוה להר אע"פ שאין ההר נאסר שהרי אמרו על ההרים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם אעפ"כ עובדיהם במיתה הראויה להם כמו שביארנו במקומו:

יתבאר בפרק זה על המסית את חבירו לעבוד ע"ז שמכיון ששמע לו חבירו וניסת לעשות כן אע"פ שלא עבד שניהם בסקילה ואפילו לא היה מפתהו ולא היה מספר לו בשבחה של ע"ז אלא שהיה אומר לו אעבוד צלם פלוני או אלך ואעבוד והסית את חבירו בכך והלה ניסת לעשות כמהו שניהם נסקלין אע"פ שבאלך ואעבוד הוא מחוסר הליכה ושמא אף הוא אינו הולך וכן בנלך נעבוד אע"פ שכלל אחרים עמו ושמא אותם אחרים אינם הולכים הואיל ומ"מ הוא אומר דברים אלו בפני חבירו בכונה שיהא חבירו ניסת לו וניסת לו שניהם בסקילה בין שהיה אומר כן ליחיד בין שהיה אומר כן לרבים בין שהיה מסית לעבוד אדם או הר או כוכב או איזה מין שבכל דבר בין שהיה מסית זה ישראל משומד בין שהיה ישראל גמור שיש לומר עליו שמא ימלך אבל אם לא היה אומר דבר זה לאחר או לאחרים אלא בינו לבין עצמו שהיה פוסח בדבר זה בינו לבין עצמו ומתוך מבוכתו היה גומר בדעתו ואומר אעבוד שלא ע"י מסית או אלך ואעבוד ולא היה משייר בדבורו לומר שאינו מקבלו עדין באלוה עד שיעבד שמן הסתם הואיל וגמר שיעבוד הדבר מוכיח שהוא מקבלו ואעפ"כ הואיל ולא לאחרים הוא אומר אינו נסקל עד שיעבוד הואיל ואינו מקבלו מעכשיו באלוה בפירוש וזהו שאמר כאן בניסת מפי עצמו כאן בניסת מפי אחרים:

ויש פוסקין אף בזו שהוא חייב ממה שאמרו בסוף הסוגיא לא זו אף זו קתני ולא יראה כן ומעולם לא חלק אדם בניסת מפי עצמו לחייב בלא עבודה או קבלת אלהות ולא נאמר לא זו אף זו קתני אלא שהיו מפרשים עובד אין אומר לא אף בשאומר כן על ידי מסית ובזו ודאי כך היא שמכיון שניסת נתחייבו שניהם אבל ניסת מעצמו ואין שם לא מסית ולא מוסת דברי הכל שאינו חייב עד שיעבוד:

היה מסית אחרים לעבודת עצמו ואמר להם באו ועבדוני וניסתו לומר הן אינו נסקל עד שיעבדוהו שמן הסתם אין בני אדם נמשכין אחריו הא כל שהיה מסית לעבודת אחר מכיון שניסתו לו נסקל הוא והניסת לו:

המסית יחיד או יחידים נסקל הוא והניסתים אבל המסית רוב העיר נקרא מדיח ויחידים הניסתים בסקילה וממונן פלט ורוב העיר שניסתו בסייף וממונן אבד כמו שיתבאר:

גמרא שלאי כדרכה מהשתחואה נפקא כו' בפרק השוחט ומעלה כתבו התוספות וקצת קשה ומאי קושיא דילמא איצטריך לאזהרה דמחשבין מעבודה לעבודה דהא לעולם כך הוא דלא יזבחו לאזהרה וזובח לאלהים וגו' לעונש ותרצו דאם איתא דהשתחואה ללמד על הכלל אם כן לא תעבדם למגפף ומנשק הוה מיותר לן לאזהרה אזביחה מעבודה לעבודה דהא מהשתחואה ילפינן חיוב מיתה במגפף ומנשק עכ"ל עיין שם:

תוס' בדבור המתחיל איכה יעבדו כו' וע"כ איכה יעבדו לרבויי אתי כגון פוער לפעור כו' עכ"ל לכאורה אינו מדוקדק דלפום סברא דהשתא דזביחה יצא מן הכלל כו' על כרחך דאיצטריך נמי איכה יעבדו למגפף ומנשק דלא אתי מזביחה דהוי עבודת פנים ויש לומר דנקטו בדבריהם פוער כו' משום דלפי קושייתם דהשתחואה יצא מן הכלל כו' לא איצטריך לן איכה יעבדו וגו' למגפף ומנשק דמהשתחואה אתי אלא משום פוער לפעור כו' איצטריך איכה יעבדו וגו' ומיהו דחוק לדברי התוספות לשון איכה יעבדו למעוטי מאי כו' דמשמע דאי זביחה יצא מן הכלל שפיר אתי איכה יעבדו למעוטי ואינו כן אלא דלרבויי אתי והכי הוה ליה למימר איכה יעבדו לרבויי מאי ודברי בעל המאור יתיישבו בזה דהכי קאמר בשלמא דאי זביחה יצא מן הכלל איצטריך איכה יעבדו למעוטי מגפף לנושקים דאי מזביחה הוה אמינא למעוטי מגפף לזובחים שזו עבודת פנים וזו אינו עבודת פנים כו' אבל מגפף לנושקים דאידי ואידי דרך כבוד הוה אמינא ליחייב קא משמע לן איכה יעבדו למעוטי כו' אבל אי השתחואה יצתה ללמד על הכלל כו' ואתרבי כל דרך כבוד אפילו מגפף לנושקים איכה יעבדו למעוטי מאי ואוקמינא בפוער למרקוליס כו' עיין שם באורך:

בד"ה ומר סבר כו' והא דקאמרינן לעיל היכא דפלחו ליה כולי עלמא לא פליגי רצה לומר כו' עכ"ל דבניסת לא הוה איצטריך לן למימר היכא דפלח חייב הניסת העובד עבודת כוכבים דתנאי לא פליגי אלא בדיבורא ופלח דעשה מעשה מאן דכר שמיה אבל במסית ודאי דאיצטריך לאשמועינן דאי פלחו ליה אע"ג דאיהו לא עבד מעשה חייב אדיבוריה וכיון דהשתא כמו שהקשו התוס' ע"כ דבכולה שמעתין בניסת פליגי אבל במסית ודאי אי נמי דלא שמעינן ליה דחייב על כרחך דהכי קאמר דלכך המסית חייב בכל גוונא דכיון דאי פלחו ליה דחייב העובד אם כן העובד לאדם ע"ז מחייב המסית לעצמו בדיבורא כמסית לשאר עבודת כוכבים וק"ל:

תוס' ד"ה וליחשב נמי זורק וכו' והיינו כרבי יהודה דדריש בספרי וכו' ורצה לומר וזה נראה דוחק דמתניתין לא אתי אליבא דכולי עלמא בין לסברת המקשן ובין לפי האמת והא אפי' למסקנא דמתרץ זורק היינו מנסך מכל מקום איירי נמי בניסוך יין כפשוטו:

ד"ה זובח לאלהים יחרם וכו' דהוה אמינא לעולם לכדרכה ובא ללמד על הכלל דאפילו כדרכה אינו חייב אלא בעבודת פנים מקשין התלמידים אהא דתני בברייתא לפי שיצאת וכו' מניין לרבות השתחואה תלמוד לומר וילך ויעבוד וגו' וישתחוו להם ופירש רש"י דעל כרחך לשלא כדרכה קאמר דאי בכדרכה לעובדה בכך בכלל ויעבוד הוא והשתא לפי תירוץ של התוס' זה נימא לעולם בכדרכה איירי ויצאה השתחואה מן הכלל ללמד על הכלל כולו דאפילו בכדרכה אינו חייב אלא בעבודה שהוא דרך כבוד כמו השתחואה לאפוקי פוער לפעור שהוא דרך בזיון דאינו חייב אפילו בכדרכה ואצטריך נמי זובח לאלהים יחרם ללמד על הכלל דבשלא כדרכה אינו חייב אלא בעבודת פנים ונראה לי דלא קשה מידי דעל כרחך השתחואה אתא ללמד על עצמו לחייב אפילו בשלא כדרכה דאי ללמד לכדרכה אתי דלא לחייב בעבודה מבוזה לזה לא אצטריך דמהיכא תיתי לן לחייב דהא מזובח לאלהים דיצאה זביחה מן הכלל שמעינן דשלא כדרכה אינו מחייב כי אם בעבודת פנים והכלל דוילך ויעבוד דמשמע כדרך עבודתו דהיינו בכדרכה אתי לעבודה שאינה של פנים אבל היא דרך כבוד תדע לך שהרי כתבו התוס' לקמן בסמוך בד"ה איכה יעבדו וכו' דכי אמרינן זביחה יצאת ללמד על הכלל ע"כ איכה יעבדו הגוים לרבויי אתא פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס דלא נפקא לא מזביחה ולא מהשתחואה וכו' אם כן שמע מינה דלרבויי אצטריך אבל למעוטי לא אצטריך דהא לא נפקי מזביחה וכי תימא להכי אצטריך דיצאה השתחואה ללמד שלא לחייב פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס משום דהו"א דנילף מאיכה יעבדו הגוים לרבויי פוער לפעור להכי אצטריך השתחואה למעוטי אם כן לא נכתוב לא ה"א ולא וי"ו לא לכתוב איכה יעבדו ולא השתחואה מאי אמרת איכה יעבדו אתי לרבויי פוער לפעור אם כן אי אפשר לן לומר דאתי השתחואה למעוטינהו אלא ע"כ השתחואה אתא ללמד על עצמו לחייב אפילו בשלא כדרכה ואם כן לא קשיא מידי אלא שעדיין יש להקשות לפי אותה סברא שכתבו התוס' דהוה אמינא דזובח אתא ללמד על הכלל דאפילו בכדרכה לא מחויב אלא בעבודת פנים אם כן לא אשכחן שום חיובא אלא בכדרכה בעבודת פנים ואיכה יעבדו למאי אתא דאינו צריך לא לשום מיעוט ולא לשום רבויי ויש לומר דאיכה יעבדו אתא למעוטי ולמילף דליכא חיובא בענין אחר כי אם בכדרכה דאי לאו איכה יעבדו לא הוה ידעינן כלל לחלק בין כדרכה ובין שלא כדרכה והא דכתיב וילך ויעבור הוה אמינא לא כתביה למשמעותיה לומר דוקא דבר שהוא עבודה לו כמו שכתב רש"י דלא הוי ידעינן למידק הכי אלא הוה אמינא קרא אורחא דמלתא נקט ולישנא דקרא הכי הוא ואם כן הוה אמינא אמת דזביחה אתא ללמד על הכלל דאינו חייב אלא דוקא בעבודת פנים אבל אין חילוק בין כדרכה לשלא כדרכה אבל השתא דכתיב איכה יעבדו דשמעינן מיניה דליכא חיובא אלא בכדרכה השתא הוא דאמרינן דזובח אתא ללמד על הכלל דאפילו בכדרכה לא מיחייב כי אם בעבודת פנים ובשלא כדרכה אפי' עבודת פנים אינו חייב והא דפריך בגמרא למאי דקאמר השתחואה ללמד על כולו איכה יעבדו למעוטי מאי משום דהואיל והשתחואה יצאת ללמד דכל עבודת כבוד חייב אפי' בשלא כדרכה דלכדרכה לא איצטריך לא לרבויי לעצמו ולא למעוטי עבודה מבוזה כגון פוער לפעור כאשר כתבנו למעלה וממילא שמעינן דבשלא דרך כבוד אינו חייב בשלא כדרכה ובכדרכה מיהא חייב כמו שכתבו התוס' שם ולכך פריך למעוטי מאי וכן כשהזביחה יצאה ללמד דבעבודת פנים חייב אפילו בשלא כדרכה דלא כתיב עובר אלהים בזביחה הקשו גם כן התוס' שם דלפי זה קשה איכה יעבדו הגוים למעוטי מאי דלמעוטי שלא כדרכה בשאר עבודות לא איצטריך דמזביחה נפקא אבל באותו ה"א דהוה אמרינן דזביחה אתי ללמד דלא יחייב בשום פנים כי אם בעבודת פנים אפילו כדרכה ולא הוה דייקינן דזובח איירי בשלא כדרכה מדלא כתיב זובח לאלהים בזביחה אם כן אצטריך שפיר איכה יעבדו דאי לאו איכה יעבדו לא הוי ידעינן כלל לחלק בין עובר כדרכה לשלא כדרכה והוה אמינא דזביחה אתי ללמד על הכלל דדוקא עבודת פנים חייב בכל ענין בין כדרכה ובין שלא כדרכה ושאינה עבודת פנים אינו חייב בשום ענין והשתא דכתיב איכה יעברו דשמעינן מיניה דליכא חיובא אלא בכדרכה השתא הוא דאמרי' דזביחה אתא ללמד על הכלל דאפילו בכדרכה אינו חייב אלא בעבודת פנים וכשאינה כדרכה אפילו עבודת פנים אינו חייב ובלא איכה יעבדו לא הוה ידעינן חילוק זה כלל ודו"ק זה נראה לי ברור:

בגמרא מידי דהוה אמשתחוה להר וכו' מקשין העולם מה ראיה היא זו התם שאני דעובד ע"ז בשעה שמשתחוה מה שאין כן במחשב מעבודה לעבודה ונראה דרב אחא אית ליה בלא שום ראיה דהסברא נותנת דגברא חייב קטלא דשחיטה צורך זריקה והוה ליה כעובד ע"ז ולא מייתי ראיה אי הוה גברא חייב קטלא היאך יתיר ריש לקיש הבהמה דאין סברא שיהא גברא בר קטלא והבהמה תהא מותרת ומייתי ראיה דאשכחן כהאי גוונא בהר דהר לא מיתסר וגברא בסייף:

שם אלא הא דאמר רבי אלעזר מניין לזובח למרקוליס וכו' שלא כדרכה מהשתחואה נפקא וכו' ופירש רש"י מניין לזובח בהמה שהוא עבודת כבוד למרקוליס שעבודתו בזיון רצה לומר דאף על גב דמזובח לאלהים יחרם ילפינן דחייב זביחה וכל עבודות אפילו בשלא כדרכה אימא הני מילי לע"ז שעבודתה דרך כבוד אבל למרקוליס שעבודתה בזיון מנלן וא"כ יש להקשות מאי פריך מהשתחואה נפקא הא השתא נמי אף על גב דאמרינן דהשתחואה יצאה לחייב בשלא כדרכה בכל עבודות דרך כבוד אימא הני מילי לע"ז שעבודתה דרך כבוד אבל למרקוליס לא ואינה קושיא דלקמן אמרינן שלשה השתחואות למה ומפרש שם דאתא אחת לשלא כדרכה אפילו משתחוה למבוזין להכי פריך שפיר דאי אמרת השתחואה ללמד על הכלל כולו יצא מהשתחואה נפקא וכמו שהשתחואה חייב אפילו בשלא כדרכה אפילו למבוזין הכי נמי כל עבודות דרך כבוד זביחה בכלל:

שם רמי ליה מתני' אהדדי תנן העובד ע"ז עובד אין אומר לא והתנן האומר אעבוד וכו' מקשין העולם למה ליה להמקשה להקשות ממתניתין דלקמן מהא מתניתין גופה הוה מצי למרמי אהדדי רישא לסיפא דברישא תני העובד ע"ז עובד אין אומר לא ובסיפא קתני ואחד המקבלו לאלוה והאומר לו אלי אתה ואין זה קושיא כלל דכשמקבלו לאלוה ואומר אלי אתה היא גופא העבודה דבקבלה זו ובאמירה זו הוה עבודה וזה מקרי שפיר העובר ע"ז ולא קשיא מידי לרישא אבל מה שמקשה המקשה אומר לא היינו שאומר שרוצה לעבדה אח"כ אבל עכשיו באמירה זו אינה עובדה דמשמע למתני' זו דאינו חייב וממתני' דלק' משמע דחייב וקשיין אהדדי וק"ל:

שם בגמרא תנאי היא דתניא אומר בואו ועבדוני כצ"ל וכן ברש"י:

ברש"י ד"ה האומר משעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה וכו' משמע הכא מפירוש רש"י דמפרש מתני' דלקמן האומר אעבוד וכו' הוי פירושו שהניסת אומר אלך ואעבור וכן משמע מסוגיא דשמעתין דמקשה מינה המתני' דהכא ומתני' דהכא לא איירי בחיוב המסית אלא בחיוב העובד וכן משמע מכל שיטת שמעתתא דהכא דמפרש מתניתין דלקמן בחיוב הניסת הוא העובד ולקמן בדף ס"ה על ההיא מתניתין פירש רש"י האומר אעבוד וכו' באחד מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב ואם כן מפרש רש"י דאמסית קאי וכן משמע שם ממתני' גופא דלא איירי אלא במסית ע"ש וגם יש לתמוה על המקשה דהכא מה מקשה ממתניתין דלקמן דאיירי במסית אמתניתין דהכא דבמסית ודאי חייב באמירה בעלמא ובדבורו שמסית ומפתה אותו וכן יש לתמוה בשמעתין דאמר תנאי היא דתניא האומר בואו ועבדוני וכו' דזה איירי במסית ומה ענין זה למתני' דהכא ונ"ל ליישב כל זה דאמת הוא דמתני' דלקמן איירי בחיוב המסית כדמשמע לקמן וכדפירש רש"י שם ואפילו הכי פריך מינה המקשה דהכא שפיר ומוכח מינה דכל עובד ע"ז נתחייב מיד כשנתרצה לעבדה וכשאומר אעבוד בדבור בעלמא משום דהסברא היא דלא נתחייב המסית בדבורו אלא כשמדבר להניסת לשון שאם היה מודה לדבריו ונתרצה לו היה חייב דנקרא שומע ואבה וכשמדבר עמו בלשון זה אפילו אינו מתרצה לו אפילו הכי מיד נתחייב המסית כדמשמע קרא אבל אם מדבר אליו בלשון שאפילו אם היה מודה לדבריו והשיב לו הן לא היה מתחייב הניסת דלא חשיב בזה עובד ע"ז אין סברא לחייב המסית דהא לאו מידי עביד ולכך פריך הכא שפיר דמדקתני לקמן במסית דהכי אומר להניסת אעבוד או אלך ואעבוד וכו' שבאחד מכל הלשונות הללו נתחייב המסית אם כן מוכרח הוא דמתני' סבירא ליה דמיד שמשיב לו הניסת הן אעבוד גם אני נתחייב הניסת באותו אמירה בעלמא שאומר אעבוד ונתרצה ולכך חייב המסית אפילו היכא שלא נתרצה לו דאי לא נתחייב הניסת כשאומר הן אעבוד גם המסית לא היה חייב וכ"ת אם כן היכי משכחת דמסית לא חייב אלא היכא שאומר אעבוד מיד וק"ל ואם כן שמע מינה שהאומר אעבוד חייב והכא במתניתין דהכא קתני דוקא העובד ע"ז אבל אומר לא והשתא מייתי נמי שפיר תנאי היא דתניא האומר בואו ועבדוני דרבי מאיר מחייב ור"י פוטר ופשיטא היא דהיכא דפלחי כולי עלמא לא פליגי וכו' כי פליגי בדיבורא בעלמא שאמר הניסת אין אעבדך דבזה מחייב רבי מאיר ור"י פוטר אם כן שמע מינה דמדחייב רבי מאיר להמסית שמע מינה דכשאמר הניסת אעבוד נתחייב גם הוא בדיבורא בעלמא שאם היה הדין לרבי מאיר שלא נתחייב הניסת בדיבור כשאמר הן גם המסית לא חייב ורבי יהודה סבירא ליה שאין הניסת מתחייב אם היה אומר אין אעבוד ולכך המסית אינו חייב והיינו תנאי ולפי דרך זה עולה כל שיטת ההלכה יפה כהוגן:

בתוס' ד"ה איכה יעבדו למעוטי מאי וכו' ויש לומר דאי השתחואה ללמד יצאתה לחייב בשאר עבודות אפילו שלא דרך כבוד וכו' נמי לא צריך קרא ור"ל דבשלמא אי זביחה יצאת ללמד על הכלל שלא לחייב שלא כדרכה אפילו עבודות שהן דרך כבוד כי אם עבודת פנים אבל שאינן של פנים לא לחייב כי אם כדרכה והשתחואה לגופה יצאתה הוה אמינא דעבודות שהן של בזיון אפילו בכדרכה לא לחייבו כגון פוער לפעור דלא נפקא לא מזביחה ולא מהשתחואה והכלל דוילך ויעבוד הוה אמינא דלא איירי אלא בעבודה שהיא דרך כבוד לכך אצטריך איכה יעבדו לרבויי פוער לפעור אבל אי אמרת דהשתחואה יצאת ללמד דכל עבודה שהיא דרך כבוד חייב אפי' שלא כדרכה מכלל דהכלל דוילך ויעבור דמשמע דבר שהיא עבודה לו כדפירש רש"י לעיל ע"כ לא איירי אלא במבוזין כגון פוער לפעור אם כן איכה יעבדו למה לי דלרבויי פוער לפעור לא אצטריך דהא מוילך ויעבוד נפקא ולמעוטי פוער למכובדי' נמי לא אצטריך דמהשתחואה נפקא ודו"ק: