אסורה - הבהמה בהנאה ואע"פ שהשחיטה לאו לעבודת כוכבים היתה ואפילו לא זרק דמה לעבודת כוכבים נאסרה וילפינן טעמא בשחיטת חולין דגמר לה רבי יוחנן ממחשבת פגול דהויא מעבודה לעבודה דהשוחט את הזבח על מנת לזרוק את הדם למחר פיגול:

וריש לקיש אמר מותרת - לא יליף חוץ מפנים אין מחשבין מעבודה לעבודה:

הניחא - הא דמייתר לן זובח ללמד על הכלל ולא מוקמינן לה האי דרשא לומר שמחשב מעבודה לעבודה הא ניחא לרבי יוחנן דנפקא ליה לענין איתסורי ממחשבת פיגול איכא למימר דלענין איחיובי גברא נמי מהתם יליף ועל כרחיך אייתר ליה זובח אלא לר"ל דלא יליף עבודת כוכבים מפיגול נימא דהאי זובח להכי הוא דאתא שמחשבין מעבודה לעבודה:

העובדי כוכבים העובדין את ההרים - תניא במסכת ע"ז (דף מה.) ההרים מותרין בהנאה דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:

ועובדיהם בסייף - אע"ג דמחובר לא מתסר עבודת כוכבים מיהא הוי והכא נמי לא בעיא קרא הואיל ושחיטה צורך זריקה היא והא חשב בשחיטה ע"מ לזרוק הוה ליה כעובד עבודת כוכבים דהא זריקה בלא שחיטה לא סגי הלכך על כרחיך אי השתחואה ללמד על הכלל נפקא ליה לא ה"ל למיכתב זובח:

איכה יעבדו - דמשמע כדרכה אין שלא כדרכה לא:

למעוטי מאי - שלא כדרכה מאחר דילפינן בהשתחואה דאפילו אינה עבודת פנים מחייב שלא כדרכה אי נימא למעוטי עבודת בזיון לעבודת כוכבים שעבודתה דרך כבוד כגון פוער עצמו לעבודת כוכבים שזובחין למה לי למעוטי מהאי קרא:

הא מהשתחואה נפקא - שמלמדת על הכלל שאינו חייב אלא דרך כבוד כהשתחואה:

אלא הא דא"ר אלעזר מניין לזובח בהמה - שהיא עבודת כבוד למרקוליס שעבודתה בזיון וה"ה לפעור אם איתא לרבה בר רב חנין שהשתחואה מלמדת על הכלל ל"ל האי קרא להכי מהשתחואה נפקא:

לזובח להכעיס - ואינו מתכוין לקבלו עליו באלוה ואשמועינן קרא דעובר בלאו:

ארכסו ליה תורי - והלך לבקשן:

האומר אעבוד - משעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה דנפקא לן לקמן מלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב מיד:

אלך ואעבוד - שמחוסר הליכה אע"ג דאיכא למימר אדהכי הדר ביה:

נלך ונעבוד - אע"פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזיל:

א"ל - מתני' דקתני עובד אין אומר לא:

באומר איני מקבלו עלי - באלוה:

אלא בעבודה - עד שאעבדנו דכל כמה דלא פלח ליה אין כאן אבה ושמע וסיפא דמשמע באמירה חייב בשקבלו עליו אלהותו מיד דכיון דאמר אעבוד מסתמא קבליה עליה באלוה אי לא פירש בהדיא שאינו מקבלו עליו אלא בעבודה:

בואו ועבדוני - עושה את עצמו עבודת כוכבים ומסית בני אדם לעבדו:

מחייב - מיתה כמסית:

רבי יהודה אומר לעולם אינו חייב - בשביל דבור בלא מעשה אלא בניסת לעבודת כוכבים ואבה ושמע ואמר אעבוד אלך ואעבוד אבל באומר בואו ועבדוני פטור אלמא טעמא דרבי יהודה במסית אחרים לעצמו טעמא אחרינא הוא דהא בניסת חיובי מחייב בדיבורא:

מסית לעצמו - במסית אחרים לעצמו שיעבדוהו אי הוי מסית או לא:

לא שמעי ליה - שהרי הוא אדם כמותם ואפילו הניסתים לשאר עבודת כוכבים אין ניסתין לעבוד אדם:

מהדורה: Vilna Edition · רישוי: CC-BY-SA

סנהדרין 61 עמוד א

1אסורה, וריש לקיש אמר: מותרת.

2הניחא לר' יוחנן, אלא לריש לקיש בעי קרא.

3מתקיף לה רב פפא: ולרבי יוחנן לא בעי קרא? עד כאן לא קא אסר רבי יוחנן אלא בהמה, אבל גברא לא בר קטלא הוא! ואתא קרא לחיובי גברא לקטלא.

4מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא: ולר"ל מי בעי קרא? עד כאן לא קא שרי ר"ל אלא בהמה, אבל גברא בר קטלא הוא! מידי דהוה אמשתחוה להר, דהר מותר ועובדה בסייף.

5א"ל רב אחא מדפתי לרבינא: למאי דקאמר ליה רבא בר רב חנן לאביי, אימא יצאה השתחואה ללמד על הכלל כולו, (דברים יב, ל) ״איכה יעבדו״ למעוטי מאי?

6וכי תימא: למעוטי הפוער עצמו לזובחים? מהשתחואה נפקא! מה השתחואה דרך כיבוד, אף כל דרך כיבוד.

7אלא, למעוטי הפוער עצמו למרקוליס. ס"ד אמינא: הואיל ועבודתו בזיון הוא, אף כל בזיון? קמ"ל׃

8אלא הא דאמר רבי אליעזר: מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב? שנאמר: ״(ויקרא יז״, ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים׃

9אם אינו ענין לכדרכה, דכתיב ״איכה יעבדו״, תניהו ענין לשלא כדרכה.

10שלא כדרכה, מהשתחואה נפקא.

11התם, בזובח להכעיס.

12רב המנונא אירכסו ליה תורי. פגע ביה רבה, רמא ליה מתני' אהדדי: תנן ״העובד עבודת כוכבים עובד אין, אומר לא. והאנן תנן: ״האומר אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד?

13א"ל באומר ״איני מקבלו עלי אלא בעבודה״.

14רב יוסף אמר: תנאי שקלת מעלמא? תנאי היא, דתניא: האומר ״בואו ועבדוני״ רבי מאיר מחייב, ור' יהודה פוטר.

15היכא דפלחו כולי עלמא לא פליגי, דכתיב: ״(שמות כ״, ג) ״לא תעשה לך פסל״. כי פליגי בדיבורא בעלמא. רבי מאיר סבר: דיבורא מילתא היא, ורבי יהודה סבר: דיבורא לאו מילתא היא.

16הדר אמר רב יוסף: לאו מילתא היא דאמרי, דאפילו לר' יהודה בדיבורא נמי חיובי מחייב. (דתנן), רבי יהודה אומר: לעולם אינו חייב עד שיאמר ״אעבוד״, ״אלך ואעבוד״, ״נלך ונעבוד״.

17במאי קמיפלגי? במסית לעצמו ואמרי ליה ״אין״ קמפלגי מר סבר, מסית לעצמו שמעי ליה, ואין דקאמרי ליה קושטא הוא; ומ"ס מסית לעצמו לא שמעי ליה, מימר אמרי:

תוספות

ריש לקיש אמר מותרת - פי' בהנאה ולא באכילה דמומר לעבודת כוכבים אסור לאכול משחיטתו אי נמי אפילו באכילה שרי כיון דלא היה מומר מעיקרא ובשחיטה זו הוא דנעשה מומר:

איכה יעבדו למעוטי מאי - תימה השתא נמי דאמר זביחה יצאה ללמדך תקשה ליה איכה יעבדו למעוטי מאי דלמעוטי שלא כדרכה בשאר עבודות לא איצטריך דמזביחה נפקא דוקא עבודת פנים וע"כ איכה יעבדו לרבויי אתא כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס דלא נפקי ליה לא מזביחה ולא מהשתחואה ואי לאו איכה יעבדו ה"א דאפילו כדרכה בעינן דרך כיבוד וי"ל דאי השתחואה ללמד יצאה לחייב בשאר עבודות אפילו שלא דרך כבוד כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס נמי לא צריך קרא דמהשתחואה נפקא אע"ג דעבודתה דרך בזיון כיון שעובדין אותה בכך וגדולה מזו בעי למימר הש"ס בסמוך דנפקא ליה פוער למרקוליס מהשתחואה דלהכי איצטריך איכה יעבדו אע"ג דאין עבודתו בכך אלא משום דעבודתו דרך בזיון וכ"ש פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס אע"ג דדרך בזיון כיון דעבודתו בכך:

מניין לזובח בהמה למרקוליס - דמזובח לאלהים נפקא לן בזובח למכובדים אבל בזובח למבוזים לא וא"ת אזהרה שמענו מלא יזבחו עונש מנא ליה בזובח למבוזים ועו"ק דמזובח לאלהים שמענו לעיל עונש אבל אזהרה לזובח שלא כדרכה מנא ליה דהא לעיל גבי השתחואה איצטריך קרא לעונש ואזהרה שלא כדרכה וי"ל דזובח לאלהים לעונש ולא יזבחו לאזהרה וניחא השתא דקאמר אם אינו ענין לכדרכה דהא כתיב איכה יעבדו דהל"ל אם אינו ענין למכובדים דהא כתיב זובח לאלהים וגו' תנהו ענין למבוזים והשתא לכל שלא כדרכה איצטריך לא יזבחו ולא נקט מרקוליס אלא משום דסתם מבוזים לאו אורחייהו בזביחה וא"ת נימא דהני קראי למכובדים אבל למבוזים מנא לן דהא לקמן שלש השתחואות חד איצטריך לכשלא כדרכה דמכובדים וחד לשלא לא כדרכה דמבוזים וי"ל כיון דגלי קרא גבי השתחואה דלא שני ה"ה בשאר עבודות וכן פי' בקונט' לקמן:

האומר אעבוד - פ"ה משנתרצה חייב דנפקא ליה מלא תאבה ולא תשמע אליו הא אבה ושמע חייב וקשה דאכתי לא ס"ד האי טעמא עד דמייתי ליה דרב יוסף אלא היינו טעמא דמקבלו עליו באלוה:

ומר סבר מסית לעצמו לא שמעי ליה - תימה נהי דלא שמעי ליה ליחייב מיהא כשאר מסית דמחייב בדיבורא כשמכמינין לו עדים ואמרו היאך נניח אלהים חיים ונעבוד עצים ואבנים ואם אין חוזר בו חייב דהכי משמע ויש לומר דוקא מסית לעבודת כוכבים דשמעי ליה דממשכי בתריה טפי אבל מסית לעצמו לא חשיב מסית כ"כ משום דלא שמעי ליה דאמרי מ"ש איהו מינן ועי"ל דבכולה שמעתין פליגי בניסת והא דקאמרינן לעיל היכא דפלחו כ"ע לא פליגי ר"ל במסית כ"ע לא פליגי דכיון דאי פלחו מחייב על כן יש לחייב המסית בדיבוריה במסית לעבודת כוכבים כי פליגי בדיבורא בעלמא בניסת כשאמר אין דרבי מאיר סבר דיבורא מילתא הוא ומחייב ניסת ומסיק דניסת לעבודת כוכבים דשמעי ליה אפילו רבי יהודה מודה דמחייב בדיבור כי פליגי במסית לעצמו אי מחייב ניסת או לא אבל במסית פשיטא דמחייב בדיבורא:

מהדורה: Vilna Edition · רישוי: CC-BY-SA

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

מאירי

המשתחוה להר אע"פ שאין ההר נאסר שהרי אמרו על ההרים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם אעפ"כ עובדיהם במיתה הראויה להם כמו שביארנו במקומו:

יתבאר בפרק זה על המסית את חבירו לעבוד ע"ז שמכיון ששמע לו חבירו וניסת לעשות כן אע"פ שלא עבד שניהם בסקילה ואפילו לא היה מפתהו ולא היה מספר לו בשבחה של ע"ז אלא שהיה אומר לו אעבוד צלם פלוני או אלך ואעבוד והסית את חבירו בכך והלה ניסת לעשות כמהו שניהם נסקלין אע"פ שבאלך ואעבוד הוא מחוסר הליכה ושמא אף הוא אינו הולך וכן בנלך נעבוד אע"פ שכלל אחרים עמו ושמא אותם אחרים אינם הולכים הואיל ומ"מ הוא אומר דברים אלו בפני חבירו בכונה שיהא חבירו ניסת לו וניסת לו שניהם בסקילה בין שהיה אומר כן ליחיד בין שהיה אומר כן לרבים בין שהיה מסית לעבוד אדם או הר או כוכב או איזה מין שבכל דבר בין שהיה מסית זה ישראל משומד בין שהיה ישראל גמור שיש לומר עליו שמא ימלך אבל אם לא היה אומר דבר זה לאחר או לאחרים אלא בינו לבין עצמו שהיה פוסח בדבר זה בינו לבין עצמו ומתוך מבוכתו היה גומר בדעתו ואומר אעבוד שלא ע"י מסית או אלך ואעבוד ולא היה משייר בדבורו לומר שאינו מקבלו עדין באלוה עד שיעבד שמן הסתם הואיל וגמר שיעבוד הדבר מוכיח שהוא מקבלו ואעפ"כ הואיל ולא לאחרים הוא אומר אינו נסקל עד שיעבוד הואיל ואינו מקבלו מעכשיו באלוה בפירוש וזהו שאמר כאן בניסת מפי עצמו כאן בניסת מפי אחרים:

ויש פוסקין אף בזו שהוא חייב ממה שאמרו בסוף הסוגיא לא זו אף זו קתני ולא יראה כן ומעולם לא חלק אדם בניסת מפי עצמו לחייב בלא עבודה או קבלת אלהות ולא נאמר לא זו אף זו קתני אלא שהיו מפרשים עובד אין אומר לא אף בשאומר כן על ידי מסית ובזו ודאי כך היא שמכיון שניסת נתחייבו שניהם אבל ניסת מעצמו ואין שם לא מסית ולא מוסת דברי הכל שאינו חייב עד שיעבוד:

היה מסית אחרים לעבודת עצמו ואמר להם באו ועבדוני וניסתו לומר הן אינו נסקל עד שיעבדוהו שמן הסתם אין בני אדם נמשכין אחריו הא כל שהיה מסית לעבודת אחר מכיון שניסתו לו נסקל הוא והניסת לו:

המסית יחיד או יחידים נסקל הוא והניסתים אבל המסית רוב העיר נקרא מדיח ויחידים הניסתים בסקילה וממונן פלט ורוב העיר שניסתו בסייף וממונן אבד כמו שיתבאר:

מהדורה: Meiri on Shas · רישוי: unknown

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סנהדרין דף ס״א עמוד א׳

מסכת סנהדרין דף ס״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 17 קטעים ממוספרים, כ־311 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–113)עמוד

היעד שנמצא: סנהדרין דף ס״א ע״א

פתיחה בקורא