בהדי מאן — ביד מי נשלח:
כי מטא לההוא דיירא — כשהגיע לאותו מלון:
למיבת — ללון:
שרינהו לסיטפיה — התירו הארגזים והמרצופין ופתחום ונטלו כל מה שבתוכו:
אחוכי — מצחקי:
הנך דיורי — אותן בני הכפרים:
א"כ ליבנו אחד בטורא — א"כ שבנו כדי לעלות לרקיע למה בנו אותו בבקעה היה להם לבנות על אחד ההרים:
הפיצם ה' — פיזרם בכל העולם:
שדים — יש להם צורת אדם ואוכלין ושותין כבני אדם:
רוחין — בלי גוף וצורה:
לילין — צורת אדם אלא שיש להם כנפים במסכת נדה (דף נד:):
זו שאומרה נעבוד ע"ז כי שם בלל ה' — בלבל לשונם כדי שלא יהא אחד מכוון לדעת חבירו לעבוד ע"ז:
שליש [נבלע] — נבלעו יסודותיה משוקעת היא בקרקע עד שליש ושליש של מעלה נשרף ושליש אמצעי קיים בקרקע ולא שיהא עומד באויר:
אויר מגדל — מראש המגדל (כלומר) [כמו אוירה של עיר] מי שעומד סביב למגדל ורואה אוירה ומראה גובה שלו:
משכח — שכן נגזר על אותו מקום שישכח ולכך הם עצמם שכחו את לשונם:
בבל ובורסיף סימן רע לתורה — שמשכחין הלמוד מפני שעומדים באויר המגדל:
סימן רע — כלומר שמם סימן שכחה היא:
למה נקרא שמה בורסיף בור שאפי — בור שנתרוקן מימיו כלומר משכח האדם כל מה שלומד:
שאפי — כמו (ב"מ דף ס.) השופה את היין לשון (ירמיהו מ״ח:י״א) הורק מכלי אל כלי ומפני מה שמה בבל [שמשכחת] אמר רב יוסף כי שם בלל לפי שבלבל הקדוש ברוך הוא את לשונם לשם לכך היא משכחת:
רעים בגופם — שטופים בזימה:
השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' והיה בך חטא — והיינו ממון:
ארץ ממנה יצא לחם — ארץ שבעה וטובה היא:
ותחתיה נהפך כמו אש — ואחר כן נהפכה:
וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם — שיש לנו שיפוע לחם למה לנו עוברי דרכים:
ונשכח — שלא יעברו עוברי דרכים בארצנו:
פרץ — הקב"ה נחל גפרית ואש:
מעם גר — ממקום הליכתו שהיה הולך למעלה והשליכו עליהם הנשכחים מני רגל ונתדלדלו (מאדם) [מארצם] ונעו לדראון:
גר — קוררט"ל בלע"ז כמו (שמואל ב יד) מים הנגרים:
תהותתו — תבקשו תרמיות ותואנות:
תרצחו כולכם — ע"י קיר נטוי וגדר הדחויה:
יומם חתמו למו — היום סותמים וסוגרין כאילו לא ידעו אור כלומר סותמין וחותמין:
אפרסמון — שלהם להפקידו ביד בעלי ממון כדי שיהו מניחין פקדון שלהם בבית גנזיהם ובלילה מריחין האפרסמון וחותרין שם מנהגו של מפקיד צורר וחותם:
דרש ר' יוסי — בי מדרשא חתר בחשך בתים:
איחתרו תלת מאה מחתרתא — ע"י ריח אפרסמון שהיו מריחין ויודעין היכן מניחין ממונם:
מי הוה ידענא דאתו גנבי ל"א מי הוה ידענא דגנבי אתון:
שפעי מרזבי דציפורי דמא — דאדם גדול הוה ואיידי דאמר לעיל איחתרו מחתרתי בציפורי דאתרא דרבי יוסי התם הוה נקיט נמי הא מילתא דכי נח נפשיה כו' לאשמועינן דמצפורי הוה:
דאית ליה תורא — כך היה מנהגם של אנשי סדום מי שהיה לו שור אחד רועה כל בהמות העיר יום א' ומי שאין לו בהמה מגלגלין עליו לרעות ב' ימים:
אמר להו — יתמי למרי דתורא דאית ליה חד תורא כו':