תלמוד לומר סקול יסקל — לשון עתיד ולא כתב כי סקל סקל או ירה ירה:
ושדי ליה איהו — חד מינייהו:
דתיתי מרזיא — מכח גדול דשנים אין יכולין לכוון כחם להשליך כאחד כשזה משליך זה מעכבו אבל היחידי משליך בכח:
היתה — משמע כל הימים היתה לכך והיא נקברת עמו:
כולם נקברים עמו — מקבור תקברנו יתירא נפקא לן לקמן בפירקא (סנהדרין דף מו:):
בתפיסתו — בתוך ארבע אמות אבל לא נקברו עמו ממש:
גידמין הכי נמי דפסילי — ואם כן נימא עדי גידמין פסולין למה לי דנקט נקטעה לאחר מכאן:
יד העדים — יד שהיתה להם תהיה להם בשעת מיתה אבל גידמין מעיקרא לא מישתמעו מיניה דזו היא יד שלהם:
הרי זה יהרג — ואע"פ שאין כאן יד עדים הראשונים אלמא לא בעי קרא כדכתיב דלאו דוקא איכתיב אלא למצוה בעלמא:
בהן הן עדיו — כגון דהנך שנים המעידים עליו שנגמר דינו בבית דין הן הן עדים שהעידו עליו מתחילה ונתחייב על פיהם:
אין לי — אי לא כתיב אלא יומת:
אלא מיתה הכתובה בו — סייף כדיליף לקמן [בד' מיתות] (ד' נב:):
מות יומת — ריבוייא הוא:
משום דהוי רוצח — הנידון בבית דין:
וגואל הדם — כלומר מיתה שגואל הדם ממיתו לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו שני כתובין הבאים כאחד כו':
היה אחד מהן גידם — אביו או אמו של סורר ומורה:
בננו זה — משמע שרואין אותו:
ולא חרשין — שאינן שומעין מה שמשיב להם ואינן יודעין אם שמע תוכחתם אם לאו:
כולי קרא יתירא הוא — דהוה ליה למיכתב והוציאוהו אל שער העיר ההיא וסקלוהו כדכתיב בכל שאר נסקלין ותו לא מידי כל אורך דברים זה למה:
רבי אליעזר — לא בעי קרא כדכתיב וכן ר"ש:
מתני' אלא מגדף — מברך את השם ובגמרא מפרש טעם:
אין דנין שנים ביום א' — בב"ד א' משום דלא מצו להפוכי בזכותיה דכל חד חד צריך לבקש ראיות למיתה זו ולמיתה זו ובגמרא מפרש דבשתי עבירות קאמר דאין ראיותיהן שוות ושמעון בן שטח שעה הוצרכה לכך שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא למילתא ודן את כולם ביום אחד מפני קרוביהם שלא יתקשרו להצילן:
גמ' כי קללת אלהים — מפני שבירך את השם נתלה והעוברים והשבים אומרים מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם וגנאי הדבר כלפי מעלה להיזכר:
מה מקלל בסקילה — ונתלה דכתיב ביה ותלית אף כל שבסקילה נתלה:
אף כל שכפר בעיקר — אין לך לרבות אלא העובד ע"ז:
דרשי כללי ופרטי — דורשין את התורה בכלל ופרט כל מקום שסתם ואח"כ פירש דורשין את האחרון בפרט:
ורבי אליעזר דורשו במיעוט — ויש חילוק בין זה לזה פרט היינו פירוש הכלל ואין בכלל אלא מה שבפרט ואפילו הדומה לפרט אין מתרבה מן הכלל אבל הדורשו במיעוט לא עקר את הכלל ממקומו אלא מיעוטי במקצת שמתחילה היה משמע כל דבר ובא המיעוט ומיעט משמעו שלא תאמר הכל במשמע אלא כגון זה הכתוב אחריו והדומין לו:
