אִם מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ יֵשׁ לָנוּ דָּבָר אַחֵר וַעֲלִיתָא שְׁמָהּ — אפשר זו הסלמנדרא שנקראת גם כן בשם עֲלִיתָא או מין עשב סגליי שנקרא עֲלִיתָא שמגין על הנמשח בו מן האש ועקב ועקש פירש בערוך שהוא מין ספוג וטבעו לשאוב את המים וחשבו להניחו על ראשיהם כדי שישאוב את המים. ואמר להם ' הוּא מֵבִיא מִבֵּין עִקְבֵי רַגְלֵיכֶם ' נראה לי בס"ד אותיות רֶגֶל במלואם רי"ש גימ"ל למ"ד אמצע המלוי הם אותיות יַמִּים פירוש שעושה ימים ונהרות בין עקבי רגליכם דהמלוי הוא עקבי הפשוט ולכן רבי חנינא בן דוסא נברא לו מעין מים תחת רגליו וניצול מן הערוד (ברכות לג.) והיינו שנברא מן אותיות יַמִּים שהם במלוי רֶגֶל.
דָּבָר אַחֵר "לְשִׁבְעַת הַיָּמִים" שֶׁשִׁינָּה עֲלֵיהֶם סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית — נראה דמפיק לה ממה שנאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים (בראשית ז, י) כלומר שנעשה עתה הוויה חדשה למה שנברא בשבעת הימים של בראשית. גם נרמז בתיבת 'יְהִי' מהלך ההפכיי שהלכה השמש ממערב למזרח למפרע כן תיבת 'יְהִי' נקראת למפרע 'יְהִי'. ונראה לי טעם ' שֶׁשִׁינָּה סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית ' הפך דעתם שחשבו שיהיה ניצולים בטבע עליתא ועששיות ועקב וכיוצא שבאמת אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה לְנֶגֶד הֳ' (משלי כא, ל) כי כמו ששינה סדרי בראשית כן ישנה טבע דברים אלו להפך והא דעשה השינוי בחמה מפני דחמה באמת יש בה שני הפכיים מיבשת הלח וממיסה השעוה וכן מלבנת בגדים המכובסים ומשחרת פני האדם.
קָּבַע לָהֶם זְמַן גָּדוֹל וּזְמַן קָטָן (בראשית ז, י) — נראה נמצא כזאת בחוקי התגרים בשטר הכמ'בייאלה שאף על פי שמפורש בה זמן גדול לכמה ימים יש להחייב עוד זמן קטן כ"ד שעות שיוכל לעכב הפרעון. ומה שאמר ' כָּל שֶׁהַתֵּיבָה קוֹלַטְתוֹ ' נראה כי עשה השם יתברך בפתח התיבה כח המושך כמו אבן השואבת את הברזל שכל בריה שהיא ראויה יקלוט אותה ומושך אותה לתוך התיבה.
קְבַע בָּהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מְאִירוֹת לָכֶם כַּצָּהֳרַיִם (בראשית ו, יד). נראה לי בס"ד רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה אור גדול בתוך התיבה בימים ובלילות דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ג, ח) אור אלו מעשיהם של צדיקים וחשך אלו מעשיהם של רשעים ומאחר דהנכנסים לתיבה אנשים ונשים כולם היו צדיקים וגם בעלי חיים היו נקיים מן העבירה לכן רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה האור הרומז לצדיקים זורח בתיבה ימים ולילות כי לפי הטבע צריך שיהיה בתיבה חושך ואפלה יען כי המאורות לא שמשו במבול וגם היא סוגרת ומוסגרת מכל צד אך הוא הכניס שמן זית הרבה והדליק שם נרות הרבה וכדי להרבות האור שם צוהו שיתלה בה כנגד אור הנר אבנים טובות כאלמא"ס וכיוצא כי לרוב זכותם יכה אור הנר בהם ויצא מהם זהרורית גדולה לפי גודלם בכמותם כזוהר החמה בצהרים.
תְּשׁוּבָה נִיצַּחַת הֵשִׁיבוֹ עוֹרֵב לְנֹחַ (בראשית ח, ז) — הנה לפי פשוטן של דברים נראה לא היה דבור ממש מן עורב לנח וגם לא היה דבור ממש מן היונה אלא נראו בהם סמנים כאלו הם רוצים לומר כך. וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל בגמרא (עירובין ק:) למדנו פיוס מתרנגול דמפייס ואחר כך בועל דאמר לתרנגולת כך וכך ולא הוה דברים אלא מן הסמנים שנראין בגופו קודם בעילה ואחר בעילה נראה כאלו מדבר כך וכך, וכל זה הוא לפי פשט הדברים כמו שאמרו המפרשים ז"ל. אמנם כפי דברי רבינו האר"י ז"ל בביאור פרקי שירה צריך לומר כאן נמי הוה דברים ממש אך לא מן העורב עצמו שהוא בעל חי אלא מן השר והמזל של העורב דהא כתב בשער מאמרי רבותינו ז"ל בביאור פרקי שירה וזה לשונו דע כי הנה כל הנבראים שבעולם הזה יש על כל אחד מהם מלאך אחד שוטר ושר עליו בשמים וזהו סוד מה שאמרו רבותינו ז"ל אין עשב למטה שאין מזל עליו למעלה מכה בו ואומר לו גדל ועל ידי השר ההוא הממונה עליו נמשך החיות והשפע אל הנברא ההוא. והנה השר ההוא אינו יכול להשפיע בו עד שהוא יאמר לפני הקדוש ברוך הוא השירה הראויה אליו כפי מקומו ועל ידי כך ישפיעו בו ואחר כך הוא ישפיע חיות ומזון אל הנברא ההוא ונמצא כי כל אותם השירות הנזכר בפרקי שירה הם מה שמשוררים השרים והמזלות העליונים הממונים על כל התחתונים עד כאן לשונו עיין שם. ולפי זה גם כאן המדבר עם נח לאו העורב עצמו אלא השר והמזל שלו שהוא האומר שירה וכן הענין כמו שנאמר גבי יונה.
אָמַר לוֹ רָשָׁע! בַּמּוּתָּר לִי, נֶאֱסַר לִי, בַּנֶּאֱסָר לִי לֹא כָּל שֶׁכֵּן (בראשית ח, ז). מקשים והלא העורב דבר עוד טענה גדולה וחזקה איך שלח אותו כיון דלא נשאר בתיבה עורב זכר ואם קרה לו אסון נמצא העולם חסר בריה אחת! ועוד קשה מה לו לעורב בדבר השני 'שֶׁמָּא לְאִשְׁתִּי אַתָּה צָרִיךְ' כיון שטען טענה נצחת בראשונה? ונראה לי בס"ד דטענה זו הראשונה תשובתה בצידה והיינו כיון דהעורב שמש בתיבה ידע נח ברוח הקודש דנתעברה אשתו ממנו בזכר ולכן אם יקרה לו אסון אין העולם חסר בריה דהזכר יבא על אמו ויוליד אך העורב עשה לו מזה קנטור אחר והוא איך שלחת אותי דשמא יהיה אסון והעולם חסר בריה? ואם תאמר אני ידעתי ששמשת עם אשתך ונתעברה בזכר, הנה עתה איני מניח את אשתי בתיבה ואלך יען כי אני חושד אותך שאתה רוצה לשכב עמה ואם לא היית יודע ששמשתי עם אשתי ונתעברה אין אני חושש שמא תשכב עמה יען כי כל בעל חי שיבא עליו אדם יהיה עקר אותו בעל חי ולא יוליד ואם כן אפילו שאתה מתאוה לאשתי לא תבא לשכב עמה מפני שאם תשכב עמה תהיה עקרה ולא תוליד עוד אחר שיצאו מן התיבה ונמצא העולם חסר בריה כי כל הנכנסים צריך שילדו אחר כך כדי שיתרבה המין בעולם מן הולדות, אך עתה שידעת שנתעברה אשתי ממני תשכב עמה כי אפשר שידעת שהיא מעוברת תאומים זכר ונקבה והם יולידו אחר כך או שידעת שהיא מעוברת בנקבה ואז הנקבה תוליד ממני, על כן מעתה אני חושד אותך שאתה משלחני כדי שתשכב עם אשתי. והשיב לו ואמר לו 'רָשָׁע' הנה בקראו אותו רָשָׁע רמז לו תשובה על טענתו הראשונה דאסון והוא כי אמר לו אני מכיר בך שאתה רשע נעשית בתיבה מחמת ששמשת עם אשתך דאסור לך התשמיש ואם כן בטלה טענתך דאסון כי אני יודע שנתעברה ממך אשתך בזכר ועל כן אם יקראך אסון אין העולם חסר בריה! ועל אשר אמרת 'שֶׁמָּא לְאִשְׁתִּי אַתָּה צָרִיךְ' איך תחשוד אותי בזה והלא 'בַּמּוּתָּר לִי נֶאֱסַר לִי' שאין אני נזקק לאשתי וכל שכן שלא אשמש עם אשתך האסורה לי דצדיק אני.
כֶּלֶב נִקְשָׁר (בראשית ח, טז) — פירוש כשהוא בועל בהכנסת האבר בקשוי אינו יכול לפרוש ולהפריד מן הנקבה אחר פליטת הזרעתו אלא נקשר הגיד שלו ברחם הנקבה וכמדומה שראש הגיד שלו נעקם בתוך ברחם הנקבה שנעשה כמו הברזל שקורין בערבי ג'נג'אל שתולים בו הסל ולכן אינו יכול להשמט מרחם הנקבה דאף על פי שהילדים מכים בו והוא רץ מהם עודנו קשור בה ונמצא שהתשמיש שלו בזוי מאד ונחשב זה לו ללקותא שלקה בתשמיש בשביל ששמש בתיבה, כך מפרשים העולם. אך הרמ"ה ז"ל הביא פירוש אחר שהוא נקשר בשלשלת שלא יזיק ואחר המחילה פירוש זה לא יתכן דהא יש כמה חיות שצריך לקשרם בשלשלת שלא יזיקו ועוד קשה בדבריו כי קשורו בשלשלת שלא יזיק אין זה נוגע לענין התשמיש ומה שייכות יש לזה בזה. אמנם מלבד הפירוש הראשון נראה לי בס"ד לפרש מה שאמר ' כֶּלֶב נִקְשָׁר ' כלומר שאינו יכול להזריע בכל פעם שבועל כי אם בקושי כאדם הנקשר על ידי כשפים שאינו יכול להזריע כן הכלב מפני רוב בעילותיו אינו מזריע בהם והיינו דהיתה לו כך מפני ששמש בתיבה והעורב לקה בענין תשמישו שהזרעתו ותשמיש שלו בפיו שמוציא זרע מפיו לפה הנקבה ודבר זה גם כן חשיב לקותא שהוא משמש בפה של מעלה שלו במקום פה של מטה.
חָם בְּעוֹרוֹ (בראשית ח, טז) — פירש רש"י שיצא ממנו כוש שהוא שחור בעורו. וקשא דאין לקות זה בענין הזרעה ותשמיש. ונראה לי בס"ד דזרע האשה הוא אודם והעור של הולד נברא מן האודם שהוא חלק האם וכנזכר בגמרא ועוד אמרו בגמרא במראות הדמים דמראה השחור טמא דחשיב דם יען כי השחור תחילתו אדום אלא שלקה נמצא לקוי הוא שחרות ולכן כיון ששמש בתיבה לקה בעורו דהעור בא מזרע האודם שנעשה שחור דלקוי האודם שחרות הוא. ועוד נראה לי בס"ד ותחילה נדקדק דקדוק גדול באומרו שְׁלשָׁה לָקוּ בַּתֵּיבָה כֶּלֶב וְעוֹרֵב וְחָם וקשה בשלמא עורב שפיר נקטי בתר כלב כי הכלב מין חיה ועורב מין עוף אך חם אדם הוא ואמאי נקטי אחר עורב? ונראה לי בס"ד דחם כשנכנס לתיבה היה זכאי ואיך הרשיע בתיבה לשמש ועבר על מצות השם יתברך? אך נראה לומר דחם ראה את העורב משמש עם נקבתו אז גברה עליו תאות המשגל והוכרח לשמש עם אשתו כדי שלא יפליט זרעו לבטלה בקרי ולהכי נקטי התנא בברייתא בתר עורב ללמד כי עורב גרם לחם לשמש בתיבה. והנה מפורש במדרש רבה (פרשה לו) דחם נשחר עורו בתיבה ויצא מן התיבה מפוחם משל לאחד שקבע מוניטון שלו בתוך אבלו של מלך אמר המלך גוזר אני שיתפחמו פניו ויפסול מטבעו לפיכך יצא חם מפוחם עיין שם. ונראה לי דכל גזרותיו יתברך הם מדה כנגד מדה ולמה גזר עליו שיתהפך עורו לשחור אחר ששמש? ובזה שכתבתי ניחא כי הוא באה לו תאות התשמיש מכח העורב שראהו משמש וכיון דעורב שחור הוא אליו מתייחס השחרות דכתיב שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב (שיר השירים ה, יא) לכך שחר עורו של חם לאות ולסימן על עונו הזה שבא לו מחמת העורב שהוא שחור ונמצא לפי זה מובן הטעם דאמר התנא 'חָם לָקָה בְּעוֹרוֹ' מחמת ששמש בתיבה. ואפשר נמי לומר דהוא לקה בעורו בשעת תשמיש ממש שנהפך אותה שעה עורו למראה שחור ואשתו נבהלה ממראה השחור שנראה לעיניה בעור בעלה פתאום ואז העובר הנוצר מאותו תשמיש נולד שחור כי ידוע המראה של האשה בשעת הזרעה פועל בעובר הנוצר מאותו הזרעה וכמו שאמרו במדרש באותו מלך ערביים וגם מה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז (איכה ד, ב).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן — לְמִשְׁפְּחוֹתָם וְלֹא הֵם (בראשית ח, יט). פירוש לצורך משפחות הנולדים דהיינו לצורך התולדה אשר נתקיימה אחר כך ולא לקיום עצמם בעולם כי הם אחר שיצאו מן התיבה ושמשו זה בזה ונתעברו וילדו לא נתקיימו עוד בעולם יען כי בהיותם תוך התיבה נתקיימו על ידי נס שנעשה להם נסים הרבה בתוך התיבה והאדם שיש לו מזל אז אם יהיה לו נס יתקיים בעולם ויחיה כמה שנים אבל בהמה אין לה מזל ואם יהיה לה בשביל חיות שלה לא יהיה לו קיום בעולם ומוכרח שתמות אחר כך במהרה אחר ימים מועטים ולכן גם אלו שהיו בתיבה אחר שיצאו והולידו לא נתקיימו בעולם.
אָמַר לֵיהּ אֱלִיעֶזֶר לְשֵׁם רַבָּא כְּתִיב "לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה" אַתּוּן הֵיכָן הֲוִיתוּן (בראשית ח, יט). פירוש כיון דכתיב 'לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ' משמע דוקא ביציאתם היו מעורבים למשפחותם כלומר הזכרים עם נקבותיהם אבל בתוך התיבה היו מובדלים הזכרים מן הנקבות לכך אתון בני אדם היכי הויתון בתוך התיבה אם הייתם דרים זכרים ונקבות יחד או גם כן הייתם מובדלים הזכרים לחוד והנקבות לחוד? ואמרו לו וכי אנחנו הזכרים היה לנו מושב לנוח בו עם הנקבות שלנו? והלא היה לנו צער גדול בטיפול הבהמות והחיות והעופות והרמשים אשר רבו מספור וכל שעות היום והלילה היינו ביניהם עסוקים בם ובהקיצם מן השינה היו עוסקים במזונות הבעלי חיים הרבים שהיו בתיבה ולא היה לנו מושב לנוח עם הנקבות שלנו! והנה על אומרו כְּתִיב ' לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה ' ראיתי להרמ"ה ז"ל שכתב אף על גב דאכתי לא אתיהבת אורייתא עד משה רבינו ע"ה, גמרא הוה בידייהו דהכי הוה ואי בעית אימא כולה אורייתא מכתב הוה כתיבה גבי אברהם ואפקודי הוא דלא הוו מיפקדי עילוה עד דאתא משה עד כאן לשונו. ואנא עבדא אמינא דמה שאמר אי בעית אימא כולה אורייתא הוה כתיבה גבי אברהם וכו' זה לא יתכן כי ודאי כל מה שכתוב בתורה לא נגלה בארץ אלא עד זמן משה רבינו ע"ה אך הראשונים כגון נח ושם וכן אברהם יצחק ויעקב היה להם ספרים שכותבים כל מה שהיה בזמנו ויזדמן שכתוב אצלם באיזה דברים ומעשים כמו לשון הכתוב בתורה על ידי משה רבינו ע"ה שיהיה הלשון מכוון ולכן בדבר זה היה כתיב בספריהם 'לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה' כאשר כתוב בתורת משה רבינו ע"ה ועל זה אמר אליעזר לשם כְּתִיב 'לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה' כי הוא ראה כתוב כן בספרים שכתב נח ושם שהיו גם כן אצל אברהם אבינו ע"ה ודברי אלו יש להעמיסם באופן הראשון שכתב הרמ"ה ז"ל ואנכי הרחבתי הדברים בס"ד.
מִיכָּן וְאֵילָךְ הֲוָה גַּבֵּיל לָהּ חִיזְרָא — פירוש סובין שמעורב בהם קמח שאחר הלישה יתליע מחמת רוב החום של התיבה שהוא נשאר בלא אפיה זמן הרבה ועיין בפסחים (פסחים מב:) הכא תרגומו מיא דחיזרא וכן הוא במציעא (בבא מציעא ס.) ופירש הערוך מים שהמחה בהם סובין עיין שם.
אַיְיתִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם וְאוֹתְבֵיהּ מִימִינֵיהּ (תהלים קי, א) — פירוש מיכאל הוא שר החסד שהוא בקו ימין של עשר ספירות והקדוש ברוך הוא שלח לאברהם אבינו ע"ה את מלאך מיכאל שהוא מימין לעזרו ולשמרו ולתמכו במלחמה זו.
וְהָווּ שָׁדֵי עַפְרָא וַהֲוָה חַרְבֵּי, גִּילֵי וְהָווּ גִּירֵי (תהלים קי, א) — פירוש גילי רצונו לומר קש כמו שאמרו בגמרא דסוכה (סוכה יד.) חבילי קש חזיא לכי סתר לה למנקט בגיליהו, ופירש הערוך גיליהו רצונו לומר קש עיין שם. וצריך להבין למה העפר היה חרבות והקש היה גירי? ונראה כי אברהם אבינו ע"ה היה עניו מאד דכתיב וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח, כז) שהיה לו ענוה כפולה מבית ומחוץ וכמו שאמר התנא מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ (משנה אבות ד, ד) מאד מאד מבית ומחוץ דזו היא ענוה אמיתית. וידוע כל מדה טובה וכל מצוה יש לה רמז באות אחת מן כ"ב אותיות כפי ראש שם המדה והמצוה דהיינו אהבה באות א' חסד באות ח' צדקה באות צ' ענוה באות ע' וכן כיוצא בזה אם כן ענוה כפולה היא ב' פעמים ע' שעולה מספר ק"ם [70×2=140] ואם תסיר ק"ם מן עָפָר [350] ישאר מספר חֶרֶב [140-350=210]. נמצא אותיות עפר הם מספר 'קם חרב' כי אברהם אבינו ע"ה שהיה עניו אמתי שאמר 'וְאָנֹכִי עָפָר' בזכות ענוה האמיתית שבו שהיא ע' כפולה שמספרה 'קם' זכה שיהיה העפר חרב להרוג את אוייביו. וכי הוה שדי גילי שהוא 'קש' [400] מספר ת' שהוא צדיק שיש לו אות ת' תחיה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת נה.) על פסוק וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים (יחזקאל ט, ד) שכותב על מצחן של צדיקים אות ת' שרומז בה תו תחיה והוא דבק באות ת' תחיה וגבר על תמות דסטרא אחרא שמספרה 'קש' לכן נהפך הקש לגירי שהורגים למרחוק ועדיף מחרב שהורג מקרוב כי תו תחיה היא מחכמה בסוד הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ (קהלת ז, יב). וידוע דהחכמה נקראת רחוק בסוד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק (שמות ב, ד) וכנזכר בזוהר הקדוש ואברהם אחוז בספירת החסד שהוא תחת ספירת החכמה בקו ימין של עשר ספירות והחסד יונק מן החכמה ולכן כתיב באברהם וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק (בראשית כב, ד) ולכך זכה להיות הוא מקום לה' שנעשה מרכבה לשכינה ולכך אמר להשם יתברך אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית יח, ג). ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו:) כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם יהיה בעזרו, ואמר 'אלקי אברהם' רמז לאור החכמה בסוד מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בכונת העמידה 'אֱלֹקֱי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב' דקאי על חב"ד [חכמה בינה דעת] ואברהם יצחק ויעקב הם חג"ת [חסד גבורה תפארת] ולכך אמר 'אלקי אברהם יהיה בעזרו' והנה אם תסיר מספר מקום [186] מן מספר קש [400] שהוא גילי ישאר מספר גירא [400-186=214] ולכן הוה שדי גילי שהוא קש והוי גירא.
אָמַר "גַּם זוֹ לְטוֹבָה" — נראה לי בס"ד גַּם זוֹ [56] עולה מספר נ"ו שהוא גבורה כי מנצפ"ך שהם ה׳ גבורות הם פ"ר דינים [56×5=280] וכל חלק הוא נ"ו ולכן אמר רבינו האר"י ז"ל כל 'נו' שבסוף תיבה רומז לגבורה והוא כיון למתק כל גבורה מן ה׳ גבורות שהיא מספר נ"ו לעשותה רחמים ולזה אמר 'גַּם זוֹ' הגבורה שהיא 'נו' כמנין גם זו תהיה 'לְטוֹבָה' שתתהפך לרחמים.
