מסכת סנהדרין דף ק״ה עמוד ב׳

כרע נפל מה כריעה דהתם דאית ביה נפילה בעילה היא אף כריעה דהכא דכתיב נופל בעילה היא שבא על בהמתו:

דעת בהמתו לא הוה ידע מאי בעיא לאהדורי כדמפרש דאמרי ליה שרי בלק מאי טעמא לא רכבת אסוסיא:

ברטיבא באחו לרעות עשבים לחים:

אמר להו לטעינא בעלמא לישא משאות ולא לרכוב:

אמרה ליה אשר רכבת עלי:

אקראי בעלמא כשאין לי סוס מזומן:

אמרה לו מעודך:

מעשה אישות שאתה בועלי:

בִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק זָכָה וְיָצָתָה מִמֶּנּוּ רוּת (במדבר כב, כא). נראה לי בס"ד מ"ב קרבנות אלו הקריבם בשלשה מקומות לכך יצתה רות אחר דור שלישי שלו כי היא בת עגלון בן בנו של בלק וגם היא לקחה המלכות בדור שלישי שלה כי דוד המלך ע"ה הוא בן ישי בן עובד בנה של רות. והנה אחר אותיות 'אל' יש אותיות 'מב' ונראה לי בס"ד רמז הכתוב וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹקִים אֶל אֵ‏־ל שִׂמְחַת גִּילִי (תהלים מג, ד) פירוש אותיות הסמוכים לאותיות 'אֵ‏־ל' הם שִׂמְחַת גִּילִי כי בשכר מ"ב קרבנות שהיו בשלשה מקומות לקחתי המלכות אני בהיותי דור שלישי, ואסף ע"ה אמר דבר זה ברוח הקודש בעד דוד המלך ע"ה. ברם הא קשיא באומרו זכה על בלק מה זכות יש לו ביציאת רות ממנו? אדרבה הפסיד כי היתה נשמה קדושה וגדולה והיה מרויח בהיותה אצלו כי הקליפה מרווחת אם תהיה נשמה קדושה כבושה אצלה! ונראה לי בס"ד בזאת זכה שלא נלקחה רות ממנו על ידי מלחמה כמשפט 'יְפַת תֹּאַר' כאשר היה באמו של אדוניהו ובאמו של אבשלום שהיו יפות תואר שנלקחו במלחמה וגם רות היתה יכולה להלקח מאתו על ידי מלחמה שילחמו בו ישראל ותלקח רות בסוד יפת תואר ותהיה אצל ישראל וממילא היה מפסיד במלחמה כי גם עם מואב אפשר להלחם אחר שהיו הם פושטים ידיהם תחילה וכדהוה בימי דוד המלך ע"ה שנלחמו ישראל עם עמון ועם מואב מטעם שהותרה הרצועה מן הדין, אך הוא זכה שיצתה רות מאיליה בתורת גיורת ולא נשבית במלחמה כמו יפת תואר.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא "וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ" (במדבר כז, כג) קשא הוה ליה להביא פסוק זה ברישא כיון דהוא פסוק תורה. ונראה לי בס"ד כי פסוק וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם (מלכים ב' ב, ט) עדיף טפי כי פסוק 'וַיִּסְמֹךְ יָדוֹ' אין ממנו הוכחה גמורה דיש לומר משה רבינו ע"ה שאני שהיה מפורסם בענוה שלא נמצא עניו כמוהו בישראל בשום זמן וכאשר העידה התורה עליו וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם וכו' (במדבר יב, ג). ועוד יש לומר אין הכי נמי ימצא לפעמים איזה רב שאינו מקפיד אך מועטים אלו שאינם מקפידים אלא אדרבה ישמח בגדולת תלמידו עליו ולכך שמח משה רבינו ע"ה כי הוא מאותם שאינם מקפידים. אך כאן שמצינו דאלישע הנביא ע"ה בקש מאליהו זכור לטוב דבר זה שיהיה פי שנים עליו קשה, אי איכא רובא דאינשי דקפדי או אפילו אם הם מיעוטא איך ישאל ממנו דבר זה, והיה לו לחוש שמא הוא מאינשי דקפדי? אלא ודאי זה דבר ברור דאין אדם מתקנא בתלמידו וכלל זה ישנו בכולי עלמא וליכא אינשי דקפדי אלא אדרבה הרב שמח בגדולת תלמידו עליו! לכך שאל ממנו שיהיה פי שנים ולא חש כלל. ועוד נראה לי בס"ד מפסוק 'וַיִּסְמֹךְ' ליכא הוכחה כלל ורק רמז בעלמא יען דיש לומר בודאי אף על פי שסמך שתי ידיו יודע הוא דאי אפשר להשיג כמו שיעור חכמתו אלא לשליש או לרביע ולמה יתקנא ממנו? אבל פסוק 'וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי' קאמר להדיה שיהיה כפליים עליו להכי אקדמי להאי קרא ברישא כי ממנו איכא הוכחה גמורה.

"וַיָּשֶׂם הֳ' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם" רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר מַלְאָךְ (במדבר כג, ה). פירוש כל כח השלוח מאת ה' לעשות פעולה בעולם הזה נקרא בשם מַלְאָךְ ואפשר לומר דנקרא בשם מַלְאָךְ מפני שנמשך מאותיות שם הוי־ה ושם אדנ־י [26+65=91] שמספרם מַלְאָךְ [91]. וְרַבִּי יוֹנָתָן אָמַר ' חַכָּה ' נראה לי בס"ד חַכָּה 'כֹּחַ הֵ"א' דהיינו כח חמשה גבורות מנצפ"ך שהם בחמשה מוצאות הפה שמהם נעשה הדיבור ויוצא לחוץ והשם יתברך שם לו כח ה׳ גבורות מנצפ"ך לתפוס חמשה מוצאות הפה שלו שלא יוציא מהם דבור רע. או יובן בס"ד ' חַכָּה ' ח' כה דידוע מה שאמר רבינו ז"ל בשער הפסוקים פרשת בלק שיש אורות של לאה בלועים במקום אחד וממקום הזה יוצא הארה לחיצונים ושם היא אחיזת בלעם ולכך נקרא 'בִּלְעָם' לשון בְּלִיעָה עד כאן דבריו עיין שם. והנה ח' פעמים כ"ה עולה מספר מאתים [25×8=200] כמנין לֵאָה במלואה כזה למ"ד אל"ף ה"י [200] וזהו שאמר 'חַכָּה' ח' כ"ה, רמז לאורות לאה שהיא ח' פעמים כ"ה כלומר בהארה זאת שהיא במקום אחיזתו בה עצמה תפס את פיו שלא יקלל. אי נמי ח' פעמים כ"ה עולה קֶסֶם [200] והוא עשה קסם כדי לקלל והשם יתברך הפך הקסם לחכה לאחז אותו שלא יקלל. או יובן בס"ד דלבן נתגלגל בבלעם כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וידוע דלבן אמר ליעקב אבינו ע"ה עד 'הַגַּל' הזה שלא אבא אליך לרעה (בראשית לא, נב) ולכן בלעם שהוא עצמו לבן עשה לו ' חַכָּה ' [33] כמספר ' גַּל ' [33] לרמוז לו שיזכור העדות של הגל שהעיד עליו שלא יעשה רעה לזרעו של יעקב. ונראה עוד לפרש בס"ד כח המושך נקרא ' חַכָּה ' כמו שאמרו על פסוק תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה (איוב מ, כה) שקאי על כח המושך שימשוך את לויתן בו ולכן בסדום שהמטיר עליהם אש וגפרית מלח מן השמים (בראשית יט, כד) הניח בארץ כח המושך שמשך האש וגפרית בסדום דוקא ולא יתפשטו חוצה לסדום ובזה פרשתי בס"ד וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח (בראשית יט, כו) וקשא דהוה ליה למימר 'מֵאַחֲרֶיהָ'? ובזה מובן שפיר כי כח המושך הנקרא 'חַכָּה' רמוז באחורי אותיות 'לוֹט' כי אחורי למ"ד יש כ"ף ואחורי וי"ו יש ה"א ואחורי טי"ת יש חי"ת והיא הביטה בכח המושך אשר באויר ומשך אותה למקום המטר של אש וגפרית מלח ולכך וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח. והנה בלעם היה שונא ישראל מפני שנדבק ונאחז בחלקים הרעים אך הקדוש ברוך הוא משך אותו בכח המושך אל חלקים הטובים ונהפכה שנאתו לאהבה ובירך אותם. ועוד נראה לי דבלעם עיקרו מאותיות דעת דחכמה כנזכר בשער הפסוקים פרשת בלק ולכן לקח אותיות מן אותיות חכמה ואחזו בה.

מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אַתָּה לָמֵד מֶה הָיָה בְּלִבּוֹ בִּיקֵּשׁ לוֹמַר שֶׁלֹּא יְהוּ לָהֶם בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת (דברים כג, ו). כי ידוע בית הכנסת ובית המדרש נחשבת התורה שם קבע וידוע דקיימא לן כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי (כתובות טו, א) ואם אין להם בתי מדרשות אין לתורתם דין קבוע דאין קביעות אלא על ידי מקום וכן בתפילה אמרו כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם יהיה בעזרו (ברכות ו:) ואם אין להם בתי כנסיות אין קבע לתפלתם. והנה כל הקללות אשר הוכרח להוציאם ברכות הטילו בלק ושריו עין הרע בהם ולכך חזרו אחרי זה לקללה ורק זאת לא הבינו כונתו ואמרו מה הפרש יש בין אם יש להם בתי כנסיות ובתי מדרשות בין אם אין להם ולומדים ומתפללים בביתם? לכך לא שמו לבם על ברכה זו של בתי כנסיות ומדרשות ולא הטילו בה עין הרע ולכן נשארה ברכה זו קיימת בישראל לעולם.

"כִּנְחָלִים נִטָּיוּ" לֹא יִהְיֶה לָהֶם זֵיתִים וּכְרָמִים (במדבר כד, ה) קשא למה נקיט תרין אלין דוקא שהם זית וגפן כי כרמים רצונו לומר גפנים ולא נקיט תאנה ורמון ותמרים הנזכרים גם כן בשבעת המינים? ונראה לי בס"ד נקיט זיתים שמהם יוצא השמן להדליק בבתי כנסיות ובתי מדרשות לעסוק בתורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צד.) על פסוק 'וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן' (ישעיה י, כז) חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובתי מדרשות וגם עוד השמן שיוצא מן הזית מסוגל לזכירה להשיב התלמוד וכנזכר בגמרא (הוריות יג:) וכן נקיט כרמים שהם גפנים שמהם יוצא היין שהוא יפה לתלמוד תורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח.) נכנס יין יצא סוד, וכן אמר רבינו הקדוש הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילי, וכן אמר רבא חמרי וריחני פקחין (הוריות יג:) ולכך רצה בהעדר שתי מינים אלו מפני שמהם יצא הרווחה בתלמוד התורה. או יובן רצה לקללם בזיתים כי בישראל כתיב וּנְתָנְךָ הֳ' אֱלֹקֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (דברים כח, א) והיינו שנמשלו לשמן זית שהוא צף ועליון על כל המשקים. גם קללם בזיתים רצונו לומר שלא יהיה להם דמיון הזיתים דכתיב בישראל כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ (תהלים קכח, ג) ואמרו בזוהר הקדוש (זהר חלק ג' דף קכו.) מהו כשתלי זיתים? אלא מה זית בין בסתווא בין בקייטא לא אתאבידו טרפוי כך ישראל וכו'. גם ישראל נמשלו לגפן דאמרו רבותינו ז"ל (זהר ויחי דף רלט:) מה גפן לא מקבל נטיעה אחרא כך ישראל לא יתערבו בגוים. וגם עוד מה גפן זה יוצא ממנו יין למצות הרבה ברכת המזון ומילה ואירוסין וקדוש והבדלה וכיוצא וכל אלו קשים ומרים על בלעם.

לֹא יִהְיֶה רֵיחָן נוֹדֵף (במדבר כד, ו) נראה קפיד על זה משום דאם יהיה ריחן נודף בתורה ומצות אצל אומות העולם באים כמה גויים ומתגיירים ונוספים על ישראל וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש (בראשית רבה צח, יב) יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם (בראשית מט, יד) פירותיו של יששכר גסין היו והיה שבטו של יששכר נוטל מהם על החמור ומביאם לזבולון והיה זבולון נוטל מהם ומפרש לים והיו אומות העולם רואין אותם ותמיהין עליהם, והיו אומרים להם ישראל על פירות אלו אתם תמיהין? אלו הייתם רואין לאדוניהם של אלו עוסקין בתורה היה לתמוה עליהם! והרבה גוים היו באין ורואין אותם ומתגיירים עיין שם כן תמצא תמיד בכל עת שהגוים מתגיירם בשינוי כשרואין ריח של ישראל נודף.

לֹא יִהְיֶה לָהֶם מְלָכִים בַּעֲלֵי קוֹמָה (במדבר כד, ו) קשה מאי אכפת לו בזה ואם בשביל שבעלי קומה נאים יותר, יקלל ביופי הפנים ובמראה הגוף שיהו שחורים ומכוערים דזה קשה יותר? ונראה לי דאמרו רבותינו ז"ל (משנה אבות ה, ה) עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וחד מנייהו 'עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים' ואם תהיה קומתן ארוכה יהיה שיעור הנס יותר פלא גדול ועינו צרה בפליאות הנס ולכך בקש שיהיו קצירי קומה למעט פליאות הנס וגודל שיעורו. ומה שאמר ' לֹא יִהְיֶה לָהֶם מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ ' קשא כיון דיש להם מלך מה אכפת לו בזה שלא יהיה מלך בן מלך? ונראה לי בס"ד כי מלך בן מלך יש להם עושר גדול כי כל מלך מניח אוצרות ממון ואם ימלוך בנו לוקח אותם וכיון דהמלכים שלהם עשירים יהיו תקיפים במלכותם מה שאין כן אם ימלוך עליהם מלך שאינו בן מלך אין בידו עושר גדול וגם הוא צריך לבזבז ממונם לעצמו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (הוריות ט.) אם אין לו גדלהו משל אחיו. גם עוד יובן הטעם שהקפיד על זאת כיון שאם ימות המלך צריכין להעמיד מלך חדש אשר יבחרו בו מוכרח שיהיה מחלוקת ומריבה ביניהם דעל הרוב לא ישוו כולם בדעת אחת לבחור במלך אחד אלא זה בוחר לזה וזה בוחר לזה ואז הם בהם נלחמים זה בזה ויהיו נזוקין בממון ובנפשות מה שאין כן אם תהיה המלוכה אצלם בירושה שימלוך מלך בן מלך אין עושין מלחמה ולא מריבה ביניהם. אי נמי אם המלך יודע שלא תסוב המלכות אחריו לבניו לא ישגיח על טובת עמו ומדינתו אלא יהיה כל השתדלותו לאסוף הון בביתו שיהיה ביד בניו אחריו.