מסכת סנהדרין דף צ״א עמוד ב׳

אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵבִיא אֶת הַנְּשָׁמָה וְזוֹרְקָהּ בַּגּוּף, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד (תהלים נ, ד). נראה הכונה דעושה כן בשעת חבוט הקבר ואותה שעה דן את האדם. אי נמי קאי על נפש הבהמית שנקראת בדברי רבינו האר"י ז"ל כח הגוף ולה קורא אותה כאן בתלמודא בשם גוף. ומה שאמר 'יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל' נראה לי בס"ד דרמז בתיבת 'מֵעָל' מה שדן את האדם תחילה על דברי תורה כי אמרו רבותינו ז"ל (שבת לא.) תחילת דינו של אדם על דברי תורה דכתיב 'פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן' (משלי יז, יד) והנה 'עַל' רצונו לומר סמוך כמו 'וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה' (במדבר ב, כ) ואותיות הסמוכים לאותיות שָׁמַיִם הם אותיות תְּנַ"ךְ כי אות מ"ם כפולה ואחר אותיות אֶרֶץ יש אותיות שָׁבַק שהוא תרגום של 'עזב' נמצא אותיות הסמוכים לשמים וארץ הם 'שָׁבַק תְּנַ"ךְ' שידין אותו על אשר שבק ועזב את תנ"ך שהיא התורה. וזהו שנאמר 'יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל' שהוא תְּנַ"ךְ וגם עוד 'אֶל הָאָרֶץ' רצונו לומר אותיות הסמוכין לארץ שהם שָׁבַק 'לָדִין עַמּוֹ' שידין כל אחד ואחד על אשר שבק תנ"ך ולא למד בה.

אָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי - נְשָׁמָה, מֵאֵימָתַי נִתְּנָה בָּאָדָם, מִשְּׁעַת פְּקִידָה אוֹ מִשְּׁעַת יְצִירָה? אָמַר לוֹ: מִשְּׁעַת יְצִירָה. קשא מאי הוה סלקא דעתיה דרבי מעיקרא לומר משעת יצירה ואמאי ניחא ליה למימר משעת יצירה טפי משעת פקידה? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בעץ חיים בשער פרקי הצלם) דאדם התחתון יש בו עור ובשר וגידין ועצמות וכך הוא עניינם העור הוא סוד המלכות שהוא סוד נפש והבשר הוא סוד התפארת שהוא סוד רוח והגידין הם סוד הבינה שהוא סוד נשמה ועצמות הם סוד חכמה שהוא סוד חיה וכלולה בה היחידה בסוד קוץ יו"ד דשם הוי־ה ברוך הוא יעוין שם. וידוע אפילו נפש קטנה שתבא לאדם מוכרח שהיא כלולה מחמשה בחינת נרנח"י [נפש רוח נשמה חיה יחידה] ולכן הוה סבירא ליה לרבי מעת יצירה שהוא אחר שנרקם כולו בעור ובשר וגידין ועצמות וכמו שפירש רש"י ז"ל דסבירא ליה מסתברא הנפש שתבא אצלו כיון דהיא כלולה מן נרנח"י צריך שתמצא מקום שלם כנגד כל חלקים שלה כדי לנוח בו, מה שאין כן שעת פקידה דעדיין הוא טיפת זרע ואין עתה בגוף מקום מסויים בחלוקות הנזכר לעיל שתחול עליו הנפש בחלקים של נרנח"י אך אחר כך מחמת קושיא הוכרח להודות לו שהוא משעת פקידה.

מַה מְּחִיצָה וּרְפוּאָה בְּאֶחָד, אַף מִיתָה וְחַיִּים בְּאֶחָד, מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה (דברים לב, לט). נראה מגוף הכתוב עצמו אין אנו למידין שכל המתים יחיו אלא יש לפרש דמעט הם חיים ואותם שהם צדיקים גמורים דוקא אך אחר שפירש וביאר הכתוב על אמיתותו שרצונו לומר על מה שאני אמית אני מחיה, נמצינו למדין תחיית המתים מן התורה דהיינו שיחיו כולם כאשר אנחנו מאמינים בכך. ומה שאמר 'שָׁר' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'יָשִׁיר' (שמות טו, א) נראה לי בס"ד שנרמזה עולם הבא כאן כי עולם הבא נבראת ביו"ד וידוע תרי עולם הבא יש חד הוא עולם שיהיה לגופים אחר התחייה שזה גם כן נקרא בשם 'עולם הבא' וחד עולם הנשמות ושניהם נרמזים באות יו"ד לכך אמר 'יָשִׁיר' שהוא 'שָׁר יוּ"ד יוּ"ד'.

כָּל הָאוֹמֵר שִׁירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה וְאוֹמְרָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר - "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ" (תהלים פד, ה). יש להקשות מהיכא משמע מן הכתוב הזה דקאי על האומר שירה בעולם הזה? ונראה לי בס"ד דידוע מה שכתבו המפרשים איך אומרים שירה להקדוש ברוך הוא והלא איכא בזה חשש דסיימתינהו לשבחיה דמארך (ברכות לג:)? ותירצו כיון שהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בארץ ומלא כל הארץ כבודו נמצא אומרים השירים בפניו וכל שבח שאומרים בפניו חשיב מקצת, כי כן היא המדה אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. ובזה פרשתי הכתוב צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל (ישעיה יב, ו). נמצא האומר שירה להקדוש ברוך הוא בעולם הזה חושב גם הארץ התחתונה היא חשיבה ביתו יתברך והוי השירה בפניו יתברך ונמצא כל מה שאומר הוא מקצת ולית לן בה וזהו שאמר הכתוב 'אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ' כלומר אשרי אלו שהם חושבים תמיד שהם יושבי ביתך דלכן הם אומרים שירות ותשבחות ואלו הם 'עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה' בעולם הבא.

עֲתִידִין כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּם לוֹמַר שִׁירָה בְּקוֹל אֶחָד (ישעיה נב, ח) - נראה לי בס"ד הטעם כי מקודם זה מתנבא לטובה וזה לרעה ואינם שוים אך לעתיד כל ישראל צדיקים תהיה נבואתם שוה הכל לטובה ולכן נעשה סימן זה שיתנבאו כולן בקול אחד. ועוד נראה לי בס"ד הכונה שיזכו להתלבשות הנבואה קול בקול שזו מדרגה גדולה כנזכר בריש שער רוח הקודש.

כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד, אֲפִלּוּ עֻבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ מְקַלְּלִין אוֹתוֹ (משלי יא, כו). הא דלא אמר מִתַּלְמִיד אלא אמר 'מִפִּי תַּלְמִיד', ללמד אף על פי שלא מנע הלכה מן התלמיד אלא למד אותה לו עם כל זה אם לא למדה לו באופן שתהיה שגורה בפיו שיוכל התלמיד לחזור ולאומרה בפיו גם כן נענש בכך שאפילו עוברין מקללין אותו. והא דאמר 'אֲפִלּוּ עֻבָּרִין' רצונו לומר לא מבעיא הילודים שהם היו ערבין לישראל בעסק התורה כדכתיב מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז (תהלים ח, ג) אלא אפילו עוברין דאינן בכלל הערבות נמי מקללין אותו.