בכורות — תאני הבכורות:
יקרא אל השמים מעל — כלומר יקרא הקב"ה לנשמה הבאה לו לתוך גופו של אדם מאל השמים מעל ויקרא אף אל הגוף שבא מן הארץ:
מפני מה שוקעת במערב — תסובב את כל העולם עד שתחזור למקום זריחתה למזרח ותשקע דאי הוה הכי לא הוה אמינא לך מפני מה שוקעת במזרח דנוהג העולם כך הוא ממקום שיצא שם נכנס:
כדי ליתן שלום לקונה — להקב"ה שהשכינה במערב וכיון שמגעת עד מערב הולכת ומשתחוה לפני הקב"ה שבראה ולכך שוקעת ונכנסת כפופה לפני הקב"ה:
ותיתי עד פלגא דרקיעא — דאם לכך מתכוונת למה הולכת בתוך המערב תבא עד אמצעו של רקיע ותשקע לשם ומשם תשתחוה כלפי מערב שכן דרך ב"א שמשתחוה ברחוק לפני המלך ואינו מתקרב כל כך:
משום פועלים — דאילו כן היה מחשיך פתאום שכשחמה באמצע הרקיע מאירה ביותר וסבורים שעדיין יש שהות ביום והיו פועלין שוהין במלאכתן עד שחשיכה ועוברי דרכים נמי לא היו יודעין מתי יחשוך לבקש להם בית לינה ולכך שוקעת במערב שכשהולכת ומשתפלת והולכת וכלה אורה יודעין שמגיע שעת חשיכה:
משעת יצירה — שנקרם כולו בבשר וגידין ועצמות:
פקידה — משעה שהמלאך פוקד הטיפה ומביאה לפני המקום מה תהא עליה כדאמרינן בפרק כל היד במסכת נדה (דף טז:) מיד נזרקה בו נשמה וחיות:
אמר ליה — רבי משעת יצירה:
ואמר לו — אנטונינוס וכי אפשר לחתיכה שתתקיים אפילו ג' ימים בלא מלח שאינה מסרחת וה"נ אילו לא היתה נשמה נתונה עד שעת יצירה היאך תתקיים הטיפה שלא תסריח במעיה וכיון שטיפה מסרחת שוב אינה מולדת:
למדני אנטונינוס — מדבריו למדתי:
ופקודתך שמרה רוחי — משעת פקידה נשמר רוחי:
משעת יציאה — כשיוצא ממעי אמו או משעת יצירה:
א"ל — רבי משעת יצירה:
אמר לו אנטונינוס א"כ בועט במעי אמו ויוצא — אלא משעת יציאתה:
בם עור ופסח — שחיין עם מומן:
וכתיב אז ידלג כאיל פסח — דמשמע שמתרפאין:
עומדין במומן — ואח"כ מתרפאין:
בלע המות לנצח — דלעתיד לבא מאחר שחיין שוב אינן מתין:
כי הנער — כלומר כשימות אדם לעתיד ומת בן מאה שנה יאמרו נער הוא מת כי הנער בן מאה שנה ימות אלמא מתין:
וחפרה הלבנה ובושה החמה — משמע שיהא אורם כהה וכתיב והיתה אור הלבנה כאור החמה:
כאן לימות המשיח — כשיכלה השיעבוד והיתה אור הלבנה כאור החמה ולעתיד לבא וחפרה הלבנה ובושה החמה מרוב נגהם של צדיקים:
ולשמואל דאמר — בדוכתא אחריתי אין בין העולם הזה וכו'. אידי ואידי לעוה"ב:
אלא כאן במחנה שכינה — וחפרה מזיו השכינה:
כאן במחנה צדיקים — כאן במחנה רשעים לא גרסינן:
כתיב אני אמית ואחיה — דמשמע כשם שאני אמית את האדם כך אני מחייהו כשמת בעל מום עומד וחי בעל מום:
וכתיב מחצתי ואני ארפא — שכשהוא מחיה מרפא את המחץ ועומד שלם:
והדר מה שמחצתי — שלאחר כן מתרפא וכדלעיל עומדין במומן ומתרפאין:
מיתה באחד וחיים באחד — וה"ק אני ממית אדם זה ומחיה אדם אחר:
כדרך שהעולם נוהג — שזה מת וזה נולד:
מה מחץ ורפוי באחד — ואין רפואה אלא במקום מחץ:
ישיר — משמע לעתיד:
נשאו קול יחדיו — היינו קול אחד:
המונע הלכה — מללמדו:
מששת ימי בראשית — דכתיב בראשית ברא בשביל התורה שהיא ראשית וישראל נקראו ראשית תבואתה שעתידין להנחיל' ברא אלהים את השמים וגו':
בר — תורה:
