מסכת סנהדרין דף מ״ז עמוד א׳

1ת"ש (תהלים טו, ד) ״נבזה בעיניו נמאס״ זה חזקיהו מלך יהודה, שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים. ואי משום יקרא דחיי הוא, מ"ט׃

2כי היכי דתיהוי ליה כפרה לאבוה, ומשום כפרה דאבוה משהו ליה ליקרא דישראל? ישראל גופייהו ניחא להו דמיחלי יקרייהו לגביה.

3ת"ש אמר להן: אל תספדוני בעיירות. ואי אמרת יקרא דחיי, מאי נפקא ליה מינה? קסבר: ליתייקרו ביה ישראל טפי.

4ת"ש הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו. מאי לאו לכבודו של מת? לא, לכבודו של חי.

5ומשום כבודו של חי מבית ליה למת? אין, כי אמר רחמנא: (דברים כא, כג) ״לא תלין נבלתו על העץ״, דומיא דתלוי דאית ביה בזיון. אבל הכא, כיון דלית ביה בזיון לא.

6ת"ש הלינו לכבודו, לשמע עליו עיירות, להביא לו מקוננות, להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו, שכל העושה אינו אלא לכבודו של מת. ה"ק כל העושה לכבודו של חי, אין בו בזיון למת.

7ת"ש ר' נתן אומר: סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה. מת שלא נספד ולא נקבר, או שחיה גוררתו, או שהיו גשמים מזלפין על מטתו זהו סימן יפה למת. ש"מ יקרא דשכבי הוא. שמע מינה.

8לא היו קוברין כו'. וכל כך למה? לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, דאמר ר' אחא בר חנינא: מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק? שנאמר: ״(מלכים ב יג״, כא) ״ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו״.

9אמר ליה רב פפא: ודילמא לאיקיומא (מלכים ב ב, ט) ״ויהי נא פי שנים ברוחך אלי״? אמר ליה: אי הכי, היינו דתניא: על רגליו עמד, ולביתו לא הלך.

10אלא ״ויהי נא פי שנים״, היכי משכחת לה דאחייא? א"ל רבי יוחנן: שריפא צרעת נעמן שהיא שקולה כמת דכתיב: ״(במדבר יב״, יב) אל נא תהי כמת׃

11וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל וליתקון ארבע קברות שני קברות גמרא גמירי לה׃

12אמר עולא א"ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה ידחה׃

13איתמר נמי א"ר ירמיה אמר ר' אבהו א"ר יוחנן אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה׃

14וצריכא דאי אשמעינן קמייתא משום דאיהו דחה נפשיה בידים אבל האי דממילא קא דחי אימא כישן דמי׃

15ואי אשמעינן הכא משום דאין בידו לחזור אבל התם דבידו לחזור אימא לא צריכא׃

16אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו והוינן בה אמאי ימותו כיון דאיקטול הויא להו כפרה וליסקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו׃

17א"ל אביי מי סברת מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה דתני רב שמעיה יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו׃

18א"ל רבא מי קא מדמית נהרג מתוך רשעו למת מתוך רשעו מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית לא הויא ליה כפרה נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה מיית הויא ליה כפרה׃

19תדע דכתיב ״(תהלים עט״, א) מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך [וגו'] נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ מאי עבדיך ומאי חסידיך לאו חסידיך חסידיך ממש עבדיך הנך דמחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך׃

20אמר ליה אביי מי קא מדמית׃