אהני לרבויי עכו"ם — הך הרחקה שהרחיקם זה מזה למימרא דאין דנין אותו בכלל ופרט אהני לרבויי עכו"ם הואיל ודמיא לפרטא בכל מילי שכופר בעיקר כמותו:
כי קללת — מיעט את הרבוי ולימדך שלא תרבה בו את הכל אלא זה והדומה לו וכי דרשינן הכי היכא דמיקרבן להדדי אבל היכא דרחקן זה מזה אהני דלא תמעטיה בהאי מיעוטא כשאר מיעוטין אלא מידי דלא דמי ליה במידי כגון שאר מיתות ב"ד אבל שאר נסקלין דדמו ליה מיהת דבסקילה כמותן לא תמעט מיניה ומהכא תיפשוט לך בכל דוכתא דאיכא כלל ופרט וכלל דמאן דדריש ליה בכללי ופרטי אינו מרבה אלא כעין הפרט ומאן דדריש ליה בריבוי ומיעוט אמרינן ריבה הכל ולא מיעט אלא דבר אחד משום טעמא דפרישית לעיל הוא דפרט לשון פירוש הלכך כלל ופרט וכלל אי אתה דן להביא ע"י הכלל האחרון אלא כעין הפרט שאילמלא לא בא כלל האחרון הייתי אומר הפרט הוא פירושו של כלל ואין בכלל אלא מה שבפרט ואפי' הדומה לו לא תלמוד ממנו אלא סתם ואח"כ פירש ובא ללמדך שאין בסתם אלא הפירוש הלכך כי אתא כללא בתרא אהני לרבויי כעין הפרט ותו לא ומאן דדריש ליה בריבויי ומיעוטי אמר לך המיעוט אינו פירושו של סתם אלא מיעט ריבויא שלא יהא הכל במשמע ואי נמי לא אתא כללא בתרא הייתי שומע מן המיעוט כל הדומין למיעוט שלא בא המיעוט למעט אלא מאי דלא דמי ליה הלכך כי חזר וריבה ריבה הכל ולא מתמעט מן המיעוט אלא דבר אחר שלא תראה בו שום רמז דומה לפרט:
ורבי אליעזר — אמר לך האי אותו דתלייה נמי אותו בלא כסותו אשמעינן ולא למעוטי אשה:
למעוטי בן סורר ומורה — דאע"ג דבסקילה אתא קרא למעוטי דכתיב איש ובן סורר ומורה לא הוי איש דאם היה ראוי להוליד לא היה נידון דכתיב (דברים כא) בן:
מאי טעמא — כלומר היכי משמע מיניה ריבויא:
בן סורר ומורה — לא חטא כדתנן בפ' בן סורר ומורה (לקמן סנהדרין דף עב.) וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו סופו מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות כו':
ואין מיעוט אחר מיעוט כו' — כלומר מדה היא בתורה:
מיתה אחת דנין — דטעמא משום דלא אפשר לעיוני בתרווייהו הוא:
מיתה אחת כעין שתי מיתות — כגון שתי עבירות שאין דומות והן מיתה אחת כגון שבת וע"ז וכ"ש שתי מיתות ממש:
אבל מיתה אחת ועבירה אחת — כגון שתיהן בחילול שבת שתיהן בנערה המאורסה דנין ושמונים נשים לאו עבירה אחת היו דאיכא באוב ואיכא בידעוני והכתוב חלקן בשתים ושמעון בן שטח לצורך שעה עשה:
ואפי' נואף ונואפת — דמיתה ועבירה אחת:
תרגמא רב חסדא — להא דרב אדא:
בבת כהן — ארוסה או נשואה:
ובועלה — דהיא בשריפה אבל בועלה נידון כשאר בועל בת ישראל דבועל ארוסה בסקילה ובועל נשואה בחנק דכתיב (ויקרא כ״א:ט׳) היא באש תשרף היא ולא בועלה היא ולא זוממיה:
או בבת כהן וזוממי זוממיה — שהיא והן נהרגין ולא במיתה אחת דהיא בשריפה והן במיתת הבועל כגון באו עדים והזימו את הראשונים וחייבום מיתת הבועל ולא מיתתה דכתיב (דברים י״ט:י״ט) כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו כדאמר באלו הן הנחנקין (לקמן סנהדרין דף צ.) ובאו שנים אחרים והזימו המזימים נמצאת היא חייבת שריפה ע"פ הראשונים והמזימים את הראשונים בחנק שהיו באין לחייבן בה והיינו מיתת הבועל:
שמעתי — מרבותי:
שב"ד — מותרין להיות מכין מלקות ועונשין עונש של מיתה שלא מן התורה:
ולא — שיתכוונו לעבור על ד"ת לבוד מלבם חיוב מיתה לשאינו חייב אלא מפני צורך השעה:
לעשות סייג — גדר:
לא שראוי לכך — דשבות בעלמא הוא מדרבנן:
אלא שהשעה צריכה לכך — מפני שהיו פרוצים בעבירות שהיו רואין לוחצן של ישראל שהיונים הם גוזרים עליהם גזירות והיו מצות בזויות בעיניהם:
הטיח — בא עליה:
תחת התאנה — מקום גלוי:
מתני' משקעין — נועצין:
והעץ יוצא — ממנה כמין יתד הוא ענף יוצא מן הקורה סמוך לראשה:
ומקיף — סומך לו זו אצל זו כמו (חולין דף ז.) שלא מן המוקף סמוך וכמו מקפת וקורא לה שם (טבול יום פ"ד מ"ב) לשון קירוב:
ותולה אותו — בידו:
מוטה על הכותל — לא היתה נעוצה בארץ אלא ראשה אחד על הארץ וראשה אחד סמוך על הכותל:
שם שמים מתחלל — שמזכירין שזה בירכו:
שאדם מצטער — שפורענות באה עליו בעונו:
מה לשון אומרת — באיזה לשון היא קובלת ומתנודדת עליו:
קלני מראשי — כמו שהאדם שיגע ועיף אומר ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי והיינו קללת קל לית אני איני קל:
ולא זו בלבד — בלא תעשה אלא כל מתים הלנתן בלא תעשה הוא כדיליף בברייתא מריבויא דתקברנו:
ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו — לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק כך מפרש לה בגמ':
שתי קברות — בגמ' מפרש טעמא דהלכה למשה מסיני שנים ולא ארבעה:
נתעכל הבשר — כבר נתכפר במיתתו ובזיונו מלקטין את העצמות וקוברין בקברות אבותיו:
