מסכת סנהדרין דף קי״א עמוד ב׳

אמר לפניו וכו' — והשתא [מסתברא] כמ"ד ארך אפים ראה שכיון שראה [מדה זו] בהקב"ה שהוא ארך אפים אף לרשעים שמח:

עדותיך וגו' ה' לאורך ימים — היינו מדת ארך אפים ועליה אמר משה עדותיך נאמנו מאד שראה אותו בחורב ופסוק זה מרע"ה אמרו דכתיב לעיל מיניה תפלה למשה איש האלהים וגו':

יכול לכל — למי שעושין צביונו אע"פ שמתגאה:

כשירים — שיריים שאין נחשבין כך אינו חשוב בעיניו ואינו מתגאה:

ולרוח משפט — שופט את רוחו:

שרודה ביצרו — שבועט ביצרו וחוזר בתשובה מן העבירה שעבר:

ומתגבר ביצרו — מרגיז יצ"ט על יצה"ר אם היצה"ר אמר לו עשה עבירה זו לא דיו שנמנע מן העבירה אלא הולך ועושה מצוה ומתגבר עדיף מרודה:

שערה — אלו בתי כנסיות:

מה נשתנו אלו מאלו — שיש בהם מדות הללו מן השאר אמר הקב"ה ביין שגו:

ואין פלילה אלא דיינין:

מתני' יצאו אנשים בני בליעל מקרבך — שאין להם חלק לעוה"ב:

וידיחו את (אנשי) [יושבי] עירם — הא אין נהרגים עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר ואותו השבט עצמה דכתיב מקרבך מקרב אותו שבט עצמו:

עד שיודח רובה — דכתיב ויושבי העיר משמע ישובה של עיר היינו רובה לישנא אחרינא עד שיודח רובה דכתיב מקרבך קרי ביה מרובך:

ה"ג עד שיודח רובה עד שידיחוה אנשים:

או שהיו מדיחיה חוצה לה — שלא היו מאותה העיר:

הרי אלו כיחידים — שהן בסקילה וממונן פלט:

וצריכים ב' עדים והתראה לכל אחד — כדיליף בגמרא יחידים בסקילה לפיכך ממונן פלט ומתוך שהחמרת עליו במיתתו הקלת עליו בממונו:

הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום מצילין - מדכתיב יושבי מכלל דשיירה של חמרים וגמלים שנשתהו בעיר ל' יום כדמפרש בגמרא דהוו להו יושבי העיר הרי אלו מצילין אם רוב אנשי העיר הודחו וחמרים וגמלים משלימין המיעוט ועושה אותם רוב מצילין עליהם שאין ממונם אבד אלא נדונים כיחידים וגורמין נמי לעשות אותה עיר הנדחת אם משלימים לעיר הנדחת לעשות רוב אלא הא פסיקא טפי דחמרת וגמלת אין דעתם מעורבת עם בני העיר להיות נדונין עמהן:

ה"ג החרם אותה וכל אשר בה מכאן אמרו צדיקים וכו' ושל רשעים בין מתוכה בין מחוצה לה אבודים - בגמרא מפרש לה מדכתיב כל:

ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה אין לה רחוב עושין לה רחוב - ורחובה דהשתא נמי משמע:

היה רחובה חוצה לה — שמקום קבוץ בני העיר היה חוץ לעיר כונסין אותה לעיר שצריך לעשות לה רחוב בתוכה רחוב סרטיא גדולה:

את העיר ואת כל שללה ולא שלל שמים — דשלל שמים פלט:

מכאן אמרו הקדשות שבתוכה יפדו — כלומר אין נשרפין אלא הרי הם כשאר הקדש שצריך פדייה כ"ש דשלל שמים הם:

ותרומות ירקבו — ובגמ' מוקמי לה בתרומה ביד כהן דממון כהן הוא וחל עליה איסור דעיר הנדחת דנהי דבשריפה לא הויא עם שאר שללה דקדש אקרי ולא מזלזלינן ביה כולי האי:

מעשר שני — אע"פ שהוא נאכל לישראל הואיל וקדש איקרי לא אמרי' ישרף אלא יגנזו וכן כתבי הקדש יגנזו:

ה"ג כליל לה' אלהיך אר"ש אמר הקב"ה וכו' כאילו אתה מעלה עולה שהוא כליל לפני:

לא תעשה גנות ופרדסין וכו' — בגמ' מפרש במאי פליגי:

לכמו שהיתה — ביישוב בתים:

גמ' יצאו הם ולא שלוחם — אם המדיחין עצמן יצאו והדיחן והרי הם מרובים ודנין בסייף אבל אם הדיחו ע"י שליח כיחידים הם בסקילה וממונם פלט:

אין אנשים פחות מב' — דע"י מדיח אחד אין נעשית עיר הנדחת:

בקרבך — משמע באמצע ולא מן הספר שאם היתה עיר של ספר בין מחוז עובדי כוכבים למחוז ישראל אינה נעשית עיר הנדחת דגזירת הכתוב היא שלא תעשה עיר הנדחת:

יושבי העיר ולא יושבי עיר אחרת — דהיינו מדיחי' מחוצה לה:

לאמר נלכה ונעבדה — משמע שצ"ל לפנינו שכך אומרים נלכה ונעבדה ואין אמירה אלא בעדים אלמא צריך עדים לכל אחד ואחד שיעידו עליהם מה שאמרו וה"נ צריך התראה לכל א' וא' מהם:

חולקין עיר אחת — בתחלה כשחלקו ישראל את הארץ היו רשאין ליתן ולחלוק עיר א' לב' שבטים כגון אם אירע להם עיר בתחום ומקצת מושכת לתחום אחר שבט אחד נוטל חלק באותו קצת הארץ ע"פ הגורל נחלקה הארץ אם נפתלי עולה תחום גינוסר עולה עמו דהכי אמרינן בב"ב בפרק י"נ ומנחילין (דף קכב.):

אין חולקין — אלא כולה של אותו השבט שרוב' בתחומי':

מאי לאו אע"ג דמדיחיה מאותה עיר — אם יהיו מאותו שבט נעשית עיר הנדחת ואי לא לא שאם אינו מאותו שבט שהודחו אלא משבט אחר שבעיר אינו בסייף אלא בסקילה אלמא אפשר שיהו מן אותה העיר ולא מאותו שבט וה"ד כגון שחלקו עיר אחת לשני שבטים:

לא — לעולם אימא לך דאין חולקין והיכי משכחת לה מאותה עיר ולא מאותו שבט כגון דנפלה למדיחיה בירושה מקצת העיר ע"י בת יורשת נחלה:

ערים תשע מאת שני השבטים האלה — ממטה יהודה וממטה שמעון נטלו ט' ערים ונתנום ללוים:

מאי לאו דשקל מהאי ד' ופלגא — שהיתה עיר א' של יהודה ושמעון ונטלו מהם אלמא חולקין עיר אחת לשני שבטים:

ה"ג לא ד' מהאי וה' מהאי:

א"ה לפרוש פרושי — הי נינהו שבט דשקיל מיניה ה' והי נינהו דשקיל מיניה ד' ואמאי כתיב ערים תשע מאת שני השבטים משמע דבשוה שקל: