מסכת סנהדרין דף כ״ה עמוד א׳

אימתי ובמה אימתי כגון במתניתין דהכא או במה דברים אמורים:

גברא אגברא דרבי יהושע בן לוי ארמי בר חמא רמי בר חמא סבר אימתי דרבי יהודה לחלוק בא:

ההיא דרבי יהודה היא משום רבי טרפון לעולם אימתי לפרש הוא ורבנן דמתניתין לא פליגי עליה ומתניתא דקתני בין שיש לו כו' דמשמע טעמא משום אסמכתא ר' יהודה גופיה אמרה משמיה דרבי טרפון ופליג אדרבנן דמתניתין דטעמייהו משום יישוב ובמתניתין ר' יהודה מילתייהו דרבנן קא מפרש:

אין אחד מהן נזיר שנים יושבין ואחד עובר זה אומר פלוני העובר נזיר הוא וזה אומר אינו נזיר ואמר אחד הריני נזיר אם כמותו הוא שהוא נזיר וחבירו אומר הריני נזיר אם כמותו הוא שאינו נזיר ושניהם מתכוונין לנזירות ונמצא כאחד מהם ואמר רבי טרפון אין אחד מהן נזיר שעל הספק אמר דבריו תחילה ואין זו הפלאה דכי יפליא איש (ויקרא כז) יפרש משמע אלמא לר' טרפון דכי תלי תנאה במידי דלאו בידיה ולא ידע לה אפילו הכי הויא אסמכתא ולא אמרינן מספיקא גמר ואקני:

לוה בריבית פסול לעדות דקיי"ל (ב"מ דף עה:) המלוה והלוה עוברין בלא תעשה וכיון דחימוד ממון מעבירו על דת הוה לי' כרשע דחמס דעובר נמי על לא תעשה מפני חימוד ממון:

מלוה הבאה בריבית ומשמע אתרווייהו:

בר ביניתוס אוזיף מלוה:

והוה ליה האי סהדא רשע דהא אודי דלווה בריבית:

ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון דאמר לא נתנה נזירות אלא להפלאה פ"ה אלמא כיון דמספקא ליה אי הוי נזיר אי לא מספיקא לא משעביד נפשיה הכא נמי מספיקא לא גמר ומקני והקשה הריב"ן מאי מדמה קנין לנזירות שאני נזירות דגלי קרא דכתיב כי יפליא וי"ל דמ"מ נילף מיניה בעלמא ור"י פי' דמ"מ מייתי שפיר ואין להקשות שאני הכא דגלי קרא משום דהא לא מפרש בקרא מאי היא הפלאה אלא גלי לן קרא דבעינן הפלאה ולא ידעינן מה היא הפלאה אלא תיתי לן מסברא מה היא הפלאה והיינו דקאמר ההיא רבי יהודה היא דאמר משום רבי טרפון דכיון דלא חשיב ליה הפלאה א"כ ש"מ דעל כרחיך הוא דאמר לעיל בכי האי גוונא אסמכתא היא דאי לאו אסמכתא היא מילתא דלא ידע אם כן הויא נמי הך הפלאה אע"ג דלא ידע ומדקאמר ר' יהודה לעולם אין אחד מהם נזיר וכו' מכלל דלא הוי הפלאה כי האי גוונא אם כן ש"מ לעיל דהוי אסמכתא כי האי גוונא וקרא דכי יפליא איצטריך משום דידות נזירות כנזירות הלכך אי לאו קרא דכי יפליא הייתי מרבה גם זו לידות נזירות דלא גרע מהם ומשום הכי איצטריך כי יפליא לומר דלא חשיב כידות:

אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים כו' ושנינן גברא אגברא קרמית כלומר מדברי ר' יהושע ור' יוחנן אתה מקשי על רמי בר חמא הני סברי דאימתי לפרש ורמי סבר אימתי נמי לחלוק הוא והתניא בהדיא דר' יהודה חולק על החכמים דתניא ר' יהודה אומר בזמן שיש להן אומנות אחרת הרי אלו כשרין. חזרו בהן הרי אלו כשרין וחכ"א בין שאין להן אומנות אלא היא ובין שיש להן אומנות שלא היא פסולין ושנינו ההיא דקתני וחכ"א אינן החכמים השנויין במשנתנו אלא ר' טרפון היא. ור' יהודה הוא ששונה אותו בלשון חכמים לפי שהוא אית ליה האי סברא דתניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון אין אחד מהן נזיר לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה אבל ר' יהודה דמתני' מפרש דברי חכמים הוא וגרסינן בעירובין סוף פרק חלון שבין ב' חצרות אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה דאמר בד"א בעירובי תחומין כו' ואקשינן עליה הלכתא מכלל דפליגי והאמר ריב"ל כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ומהדרינן ולא פליגי והאמר רב חסדא חולקין עליו חביריו על ר' יהודה ואמרינן גברא אגברא קא רמית כלומר מדברי רב חסדא תדחה דברי ר' יהושע ושקלו וטרו בה ומקשו ואימתי לפרש הוא והתנן אלו הן הפסולין המשחק בקוביא. א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא היא אבל יש לו אומנות שלא היא פסול ודחי' ההיא ר' יהודה שאמר משום ר' טרפון היא דתנן ר' יהודה אומר משום ר' טרפון אין אחד מהן נזיר שלא נתנה נזירות אלא להפלאה. ומסקי לה לשמעתא הכי אלמא כיון דמספקא ליה אי נזיר הוא (והוא) [ואי] לאו נזיר הוא לא משעבד נפשיה הכא נמי כיון דלא ידע אי קני אי לא קני לא גמר ומקני וזו סברא דר' טרפון היא ושנה ר' יהודה דבריו בבריי' בלשון חכמים וברייתא כולה ר' יהודה. והמלוה ברבית פסול לעדות תרגמה רבא מלוה הבאה לו ברבית ואפי' לוה עובר עליה ופסול לעדות:

שני בני אדם שהיו עומדין ואחד עובר ונחלקו שניהם על העובר אם הוא נזיר אם לאו או אם הוא ראובן ואם הוא שמעון זה אומר אינו נזיר ואם הוא נזיר הריני נזיר והלה אומר נזיר הוא ואם אינו נזיר הריני נזיר ונמצא כאחד מהם הרי חבירו נזיר ואין דנין בו דין אסמכתא ואין אומרין לא ניתנה נזירות אלא להפלאה ר"ל כשנודר על הוודאי ולא כשנודר נזירות בספק וזה שאין מפקיעין דין זה מתורת אסמכתא הוא שהרי לשיטה ראשונה אין זה בידו עד שנאמר שעל סמך מחשבתו התנה כן ולשטה שניה הרי שניהם מתנים והם כממרים זה את זה ומתכוונים להכחיש זה את זה ומ"מ אם לא היה שם אלא אחד שמתנה כן על עצמו לשיטה ראשונה הרי הוא נזיר ולשיטה שניה אינו נזיר הואיל ואין כאן שני מתנים כך כתבו הרבה מפרשים ועיקר הדברים לדעתי שאף במתנה אחד הרי הוא נזיר ואין דנין דין אסמכתא באיסורין כלל ואע"פ שהביאוה כאן בענין אסמכתא לא הביאוה אלא דרך דחיה ומשא ומתן ולדעת האומר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה וכן כתבוה חכמי הדורות:

כשם שהמלוה בריבית פסול לעדות כך הלווה פסול שהרי אף הוא עובר בלא תעשה אף קודם שנתנו שמשעת הלוואה עברו על לא תעשה ואע"פ שמאחר שאינו נוטל ממון היה לנו לומר שאין זה רשע דחמס מ"מ חמוד ממון מביאו לעבירה וכל שחמוד ממון מכשילו רשע דחמס הוא:

כשם שאין אדם נהרג על פי עצמו כמו שבארנו כך אינו נפסל בעבירה על פי עצמו ר"ל שאם אמר בבית דין שגנב או גזל או הלוה או לוה בריבית אע"פ שמשלם על פי עצמו אינו נפסל וכן אם אמר שאכל נבילה או בא על הערוה וכיוצא באלו עד שיהו שם שני עדים מעתה ראובן ושמעון שהעידו על לוי שהלוה להם בריבית או שאחד מעיד שהלוה ברבית ר"ל שקבלו או שהכתיבו בשטר שכל שבשטר משעת כתיבה עבד ליה שומא ועבר על לא תשימון עליו נשך והאחר מעיד שהלוה לו ברבית אע"פ ששניהם או האחד מודים בעדותם שלוו ברבית ושהם פסולים לעדות הרי לוי נפסל שאין זה נאמן על עצמו שלוה שאין אדם משים עצמו רשע ומה שהעידו שלוו אינו כלום אבל מה שהעידו על האחר שהלוה הוא עיקר העדות ופוסלין אותו על פיהם ויראה לי בדבר זה לפי מה שכתבנו בשמועת פלוני רבעני לרצוני שדבר זה פירושה כשנאמר על לשון עדות שיוצאין ממנו שני דברים ואנו מסלקים את האחד מתורת שימת עצמו רשע ונשאר האחר הכל על דרך שכתבנו בפרק ראשון ועדים מיהא יראה ממה שכתבנו שפסולים לעדות שאף הם עוברים על לא תשימון ואע"פ שאין זה רשע דחמס הרי מ"מ יש בו מלקות ומ"מ גדולי הרבנים כתבו בפרק נשך במה שאמרו בשטר שיש בו ריבית שגובה את הקרן ואמרו חכמים שם אף מן המשועבדים דמשמע דסבירא להו דעדים לא מיפסלי וכן יש שמורים כן ממה שאמרו בראשון של מציעא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ואף כאן לא תשימון לאינשי במלוה ולוה משמע להו:

מי שנתברר לנו שעבר עבירה הפוסלתו לעדות אם היא מעבירות שיש בהן מלקות ולקה הרי זה בחזקת כשר ובעל תשובה אבל אם עבר בדבר שאין בו מלקות והראה העובר בעצמו שהוא שב מחטאו אין מאמינין בו וחוששין שמא דרך הערמה הוא עד שיתברר לנו מענינו שבכל לבו הוא שב ולא דרך הערמה מעשה היה בטבח שהיה בודק לעצמו ויצאה טריפה מתחת ידו שהיה מוכרה ומאכילה ופסלוהו לעדות והעבירוהו ואח"כ גדל שערו וצפרניו והראה עצמו כמתחסד ושב מחטאו בכל לבו והיו סבורים להחזירו ולהכשירו והקשו קצת חכמיהם ודלמא איערומי קא מיערם אלא אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו שאין שם חשש הערמה ויודע לנו שיחזיר אבידה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו וכן כל כיוצא בזה שיתברר לנו שלא מצד הערמה הוא עושה כן וכן כל הפסולים מחמת חשד חמס או מחמת חמס גמור אע"פ ששלמו אין מכשירין אותן עד שיודע לנו שהם שבים בכל לב מכאן אמרו משחק בקוביא או משאר מיני השחוק אפילו בקליפי אגוזים ורמונים ואע"פ שאין עשויין לכך הם מתקנין אותם לכך כקוביא עצמה והוא הפספסין כלם פסולין לעדות ואע"פ שהחזירו מה שבא לידן ממנו ומאימתי חזרתם לחזור לכשרותם משישברו את פספסיהם ויחזרו בהם חזרה גמורה שלא ישחקו בהם אף בחנם מלוה ברבית או הלוה משיקרעו את שטריהם מעצמן ויחזרו בהם חזרה גמורה שלא ילוו אפילו לגוי וכן הלווה שלא ילווה אף מן הגוי שאין רפואה לחולי הנפש במצוע הדרכים אא"כ בנטייה אחר הקצוות דרך רפואה ומפריחי יונים לדעת המפרש בהם ארא והוא שממרין את היונים ר"ל שמרגיזין אותם בקשקוש על דפים להנידם מקיניהם ואח"כ מצפצפין בתחבולות עד שבאים לידם וכן העושים בדרך זו בבהמות על הדרך האמור בסוף השמועה בשור הבר שהבייתיות אין נדות ממקומם בקשקושו אלא בשור הבר שהיא בהמה לענין איסור חלבו כמו שיתבאר במשנת כלאים בסדר זרעים וכן בחיה ושאר עופות אימתי חזרתן משישברו את פגמיהן ויחזרו מהם חזרה גמורה שאפילו במדבר שהם הפקר ואין בהם צד גזל אין עושין כן ולדעת המפרש במפריחי יונים אי קדמיה יונך ליון כבר הוא בכלל משחק בקוביא וחזרתם גם כן שלא יעשו כן אף בחנם ואני תמה למה שעלה על דעת בעל השמועה לפרש שממרין את היונים שמרגיזין אותם לזרזם לקדום לחבריהם בנקוש הדפין ולשיטת אי קדמיה יונך ליון מה ענין בחזרתם דאפילו במדבר לא עבדי ומה בזו בין מדבר ליישוב אלא שהעיקר כמו שהעלוה לשטת ארא כמו שפירשנו וכן סוחרי פירות שביעית חזרתם משתגיע שביעית אחרת ויבדלו ולא חזרת דברים אלא שיחלק מה שכנס מהם לעניים:

וכן יתבאר בתלמוד המערב במועל בשבועת שקר או בשבועת שוא שחזרתו בשבועות שקר משיבא בבית דין שאין מכירין אותו ויתחייב שבועה בממון חשוב וישלם ולא ירצה לישבע ובשבועת שוא שיאמר חשוד אני וכן עד שקר משהלך למקום שאין מכירין ונתנו לו ממון חשוב להעיד באמתלא ולא קבל וכן כל כיוצא בזה ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ולמדת לפי דרכך שהעובר על שבועתו פסול לעדות ויש חולקים בשבועות בטוי וממה שאמרו בשבועות בענין חשוד על השבועה אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא ואמרו שם ואלו שבועת בטוי לא קתני כגון אוכל ולא אוכל ותירץ כי קתני שבועה כי מישתבע בשיקרא קא מישתבע שבועת בטוי דמ"מ כי מישתבע לאו שיקרא מישבע שהרי דעתו לקיים לא קתני ופירשו שם גדולי הרבנים שאינו נפסל ובמחילה מהם אין זה כלום שלא אמרו שם אלא דתנא דהתם לא שנאה אבל מ"מ כשעבר עליה ודאי נפסל:

בא"ד [ומ"מ] פסק דמשחק בקוביא כשר לעדות דפסקינן כר"י כו' עכ"ל מלתא באנפיה נפשיה הוא ור"ל אע"ג דרמי בר חמא פליג עליה דרב ששת וסבירא ליה דרבנן דמתני' פליגי עליה דר"י וס"ל דכה"ג אסמכתא היא מ"מ פסק ר"י בעל התוספות דמשחק כשר דפסקינן כו' דאפילו לרמי ב"ח לא ס"ל דהוי אסמכתא אלא אליבא דרבנן אבל אליבא דר"י מודה דלא הוי אסמכתא ולקמן פסק ר' אבא הלכה כר"י וכן הם דבריהם בתוספות ס"פ חלון ומהרש"ל הגיה ומ"ה במקום ומ"מ ולא ידעתי לפרשו ואין להאריך כי הדברים ברורים כמ"ש ועיין גם במרדכי ודו"ק:

בא"ד והא דפסקינן דמשחק בקוביא קני דווקא כשמעות שניהם על פי הדף כו' עכ"ל אע"ג דלא הוי אסמכתא בכה"ג כיון דדברים בעלמא הם ואין להם תביעה זה על זה אלא שעתה מחייב את עצמו לא מקני ליה באמנה ועיין בדברי הרא"ש בפרק איזהו נשך וק"ל:

גמ' וצריכא וכו' התם הוא דלא גמר ומקני לפ"ז צ"ל דהך מ"ד ס"ל כרמב"ח דלעיל דאימתי דר"י לחלוק וס"ל לת"ק דפסולין משום דהוי אסמכתא ולא גמר ומקני. אבל קשה לי מנ"ל להגמרא לומר כך דס"ל דלא כריב"ל ור"י דס"ל אימתי לפרש הא י"ל הצריכותא בהיפוך על ההכשר דבמתני' קתני דעוסקים בישובו של עולם כשר דאסמכתא קני ולזה אי תני משחק בקוביא ס"ד דזהו לא הוי אסמכתא דאין בידו כלל וגמר ומקני אבל מפריחי יונים דאמר בנקשא תליא מלתא הוי אסמכתא ואי תנא מפריחי יונים ה"א דמשחקי בקוביא דאמר קים לי בנפשאי והוי אסמכתא. אחר זה ראיתי בחי' הר"ן דכתב דמש"ה אזלא סוגיא זו כרמי בר חמא משום דלהך מ"ד דמפריחי יונים ודאי קאי לרמב"ח דאי סבירא ליה כר"ש משום דאין עוסקין בישובו של עולם היינו משחק בקוביא ותרתי ל"ל אבל לענ"ד קשה כנ"ל דהא מ"מ הצריכותא בהך גופא דעוסקים בישובו של עולם דכשר ולא מפסיל משום אסמכתא: