מסכת סנהדרין דף פ״ט עמוד א׳

שאינו רואה את האויר כגון שהוסיף בית חמישי עליהם בצדו או דבר אחר:

לא בבית דין שביבנה אם נשאלו לבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ועדיין הבית קיים ואחרי כן הורה כבתחילה אין ממיתין אותו ביבנה ואע"פ ששם סנהדרי גדולה שסוף סוף אין נקבצים שם:

מתני' כל ישראל ישמעו צריך להשמיע מיתתו לרבים שלא יעשה אדם עוד כן:

גמ' וכי נאמר וכל העם יראו וייראו דבעינן שיהו רואין במיתתו:

הכרזה פלוני מת בב"ד על שעבר עבירה זו כדי לרדות את האחרים:

וכל ישראל ישמעו וייראו:

ובעדים זוממים כתיב והנשארים ישמעו וייראו משום דלא שייך למיכתב וכל העם דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא שיש גזלנין ומלוי בריבית ומועלים בשביעית שהן פסולים לעדות:

מתני' ומה שלא נאמר לו אע"פ שנאמר לחבירו ובגמרא יליף לה:

קשר העליון דאורייתא פי' בקונט' דפלוגתא היא בפ' התכלת (מנחות דף לט. ושם) וליתיה אלא דמסקינן התם שמע מינה קשר העליון דאורייתא:

ולא בבית דין שביבנה פירש בקונטרס אם נשאלו בבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ותימה דסוף סוף כשממתינין עד הרגל היאך ממיתין הא כיון דגלתה סנהדרין אין דנין דיני נפשות כדאמר בפרק היו בודקין (לעיל סנהדרין דף מא.) וכי תימא דברגל חוזרים ב"ד הגדול ויושבין בלשכת הגזית אף לאחר שגלו ואז דנין אותו חדא דאם כן משכחת ליה לרבן יוחנן בן זכאי דהוה בסנהדרין ובפרק היו בודקין (שם) לא משמע הכי ועוד מאי עינוי הדין יש הא אין שייך עינוי הדין אלא כשמשהין אותו אחר גמר דינו כדמוכח בפרק אחד דיני ממונות (לעיל סנהדרין דף לה.) דפריך לגמרוהו לדיניה בשבתא וליקטלוהו וכו' ומשני אתה מענה את דינו והדר פריך לדיינוהו במעלי שבתא וכו' ועוד מאי אריא זקן ממרא בשאר עבירות נמי ועוד אמאי נקט יבנה לימא לא בב"ד שבחנות ודוחק לומר דאעבירה דקודם שגלתה סנהדרין דנין אף לאחר שגלתה ולא אמרינן מקום גורם כיון דבשעת עבירה סנהדרי גדולה במקומן ור"ת אומר דמיירי כשנגמר דינו קודם שגלתה סנהדרי:

אמרי היכי דמי אי נימא דעבד ד' בתי בטבלא ואייתי בית אחרינא אנח גבייהו ולא חבריה בהדייהו אמאי חייב האי לחודיה קאי והני לחודייהו קיימי ואי מתחלה עבדינהו ה' בתי ופילש בית חד לחבריה דהיינו ד' כיון דעבדינהו שלא כהלכתן לאו תפלין דכתיבי באורייתא נינהו כלל והאי לא איגרע לפי שהוסיף עליו אלא גרוע ועומד הוה מעיקרא דהא פסול הוא כר' זירא דאמר בית המפולש לחבירו פסול ופרישנ' לא צריכא כגון דעבד טוטפת בת ד' בתי דהויא כהלכתא תפילין מעילאי ואייתי בית אחרינא וחבריה בהדייהו דהיינו כל המוסיף גורע העיקר וכדרבא דאמר בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול והאי כיון דאייתי בית מאבראי ואוקמיה קמי החיצון נעשה החיצון פנימי ואינו רואה אויר לפיכך הוא פסול ואתינן להשוויי לולב וציצית לתפילין ונדחו דלא דמו:

ת"ר אין ממיתין אותו אלא בב"ד הגדול שבירושלים ואין ממיתין אותו אלא ברגל דברי ר' עקיבא. ר' יהודה אומר ממיתין אותו מיד לפי שאין מענין דינו כו':

ת"ר ד' צריכין הכרזה מסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין כולהו משום [דכתיב בהו] וכל ישראל וכל העם. בעדים זוממין כתיב והנשארים דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא:

ת"ר ג' מיתתן בידי אדם המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו והמתנבא בשם ע"ז. מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע את אשר לא צויתיו הא לנביא אחר צויתיו זה המתנבא מה שלא נאמר לו. ואשר ידבר בשם אלהים אחרים זה המתנבא בשם ע"ז וכתיב ומת הנביא ההוא (שכל) [וכל] מיתה האמורה בתורה סתם חנק הוא. אבל נביא הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים. ואסיקנא המתנבא מה שלא שמע כגון צדקיה בן כנענה. ואע"ג דאמרינן מדכתיב ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו שמעינן מינה רוח נבות אטעיתיה מדהוה ליה למבדק בהא דאין סיגנון אחד עולה לשני נביאים. כלומר אין ב' נביאים מתנבאים בסיגנון אחד. והני כולהו עלה להן סיגנון אחד כלומר דבר אחד (וכולן מתנבאין בסיגנון אחד). כדכתיב עלה ויתן ה' ביד המלך ש"מ אין נבואה זו כהוגן דא"ר יצחק סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין ב' נביאים מתנבאים בסיגנון אחד סיגנון אחד עולה לכמה נביאים זה עובדיה וירמיה עובדיה הוציא בלשון זדון לבך השיאך. וירמיה אמר תפלצתך השיא אותך זדון לבך ודחינן ודלמא צדקיה בן כנענה לא הוה ידע הא שמעתא דר' יצחק ופרקינן יהושפט הוה התם ואמר להו כך מקובל אני מבית אבי אבא שאין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד. והיינו דכתיב ויאמר יהושפט האין פה נביא לה' עוד ונדרשה מאתו. כלומר אלו כולן אינן נביאי ה':

המתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניה בן עזור דשמע לירמיה דאמר כה אמר ה' צבאות הנני שובר את קשת עילם וגו' נשא ק"ו כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לאמר שברתי את עול מלך בבל וזה הק"ו יש לו לירמיה לשאת אותו אבל לזולתו לא. המתנבא בשם ע"ז כגון נביאי [הבעל] אלו כולן מיתתן בידי אדם. אבל הכובש את נבואתו כגון יונה בן אמיתי דינו בידי שמים:

המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין נביא השקר וענין המתנבא בשם ע"ז ואמר נביא השקר שאמרו עליו שהוא בחנק הוא המתנבא מה שלא שמע ר"ל שלא נאמר לא לו ולא לאחר או מה שלא נאמר לו אפילו נאמר לחבירו שכל שעושה עצמו נביא ואינו נביא הוא בחנק אבל הכובש את נבואתו ואינו רוצה לאמרה כגון יונה בן אמיתי והמותר על דברי נביא ר"ל שבז לדבריו ואינו רוצה לעשות מה שהוא מצוהו כגון אותו שאמר לו מיכה הכני נא בדבר י"י וימאן האיש להכותו וכתיב ביה יען לא שמעת בקול י"י הנך הולך מאתי והכך האריה ונביא שעבר על דברי עצמו כגון עידוא הנביא שנאמר כי כן צוה י"י לי לאמור לא תאכל לחם ולא תשתה מים וכתיב ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי לאמר השבהו אל ביתך ויאכל לחם וישתה מים כחש לו וישב אתו ויאכל לחם וכתיב וילך וימצאהו אריה וגו' כל אלו השלשה מיתתן בידי שמים:

המתנבא בשם ע"ז והוא שאומר כך אמרה לי ע"ז פלונית או כוכב פלוני כגון נביאי הבעל אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור הואיל ובשם ע"ז אמרה הרי הוא בחנק נמצאו מתנבא מה שלא שמע או מה שלא נאמר לו אפילו נאמר לחברו והמתנבא בשם ע"ז מיתתם בידי אדם שנאמר אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע את אשר לא צויתיו הא לחברו צויתיו זה המתנבא מה שלא נאמר לו ואשר ידבר בשם אלהים אחרים זה המתנבא בשם ע"ז וכתיב ומת הנביא ההוא וכל אלו צריכים התראה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו שהמתנבא מה שלא שמע ענינו שלא נאמר בנבואה לא לו ולא לאחרים ואפילו היה הענין בא מצד עונש למי שנתנבאו לו ואף צד מראה מתערבת בכח דמיונו כדי להטעותו הואיל ויש שם צד שהיה לו להרגיש בנבואתו שאינה נבואה על צד אמתי והוא מתנבא בה חייב מיתה הרי צדקיה בן כנענה ושאר חבריו נבאו לאחאב שינצח את ארם והרי סופר שהיה שם סיבה אלהית כדי להפילו בידו שנאמר ויאמר י"י מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד ר"ל מי יעיר רצונו בכך ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו וכו' אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ואמרו זה רוחו של נבות כלומר שאותו עון חייבוהו כליה והוא היה סיבת הערת רצונו לילך שם באמצעיות נביאיו בהשגחת משפטי ישרו יתברך לפקוד עליו כדרכיו אעפ"כ היה לו לדקדק שאין הנביאים מתנבאים בלשון אחד אפילו במה שנבואתם סיגנון אחד כגון עובדיה וירמיה בנבואת אדום מ"מ הלשון משתנה ואלו כתב בהם כל הנביאים פה אחד טוב ופה אחד פירושו בדבור אחד ר"ל בנסח אחד:

אע"פ שהמתנבא מה שלא נאמר לו בחנק יש צדדין שנביא האמת יכול להתנבא בדבר אע"פ שלא נאמר לו אותו דבר בפרט הואיל ונאמר לו דבר אחר שהוא יכול לדרוש ממנה לעצמו קל וחומר על זה הרי שירמיה מתנבא כה אמר י"י הנני שובר את קשת עילם ראשית גבורתם והרי סיבת קללתם על שבאו לעזור את הכשדים אף הוא היה יכול מכח נבואה זו להתנבא על הכשדים שאם על העוזרים מתעוררת נבואה אלהית עליו כל שכן על האויבים עצמם והוא הענין שנכשל בו חנניה בן עזור כששמע שירמיה היה מתנבא על העוזרים נשא קל וחומר בעצמו והתנבא על הכשדים ואמר כה אמר י"י שברתי את עול מלך בבל והרי שנתנבא מה שלא נאמר לו אלא שנאמר לחברו מכח מדרש קל וחומר:

תוס' בד"ה ולא בב"ד כו' ועוד מאי עינוי כו' ועוד מאי איריא זקן כו' ועוד כו' לימא לא בבית דין שבחנות כו' עכ"ל פירוש לדבריהם כל הנך קושיות למאי דבעי למימר דברגל חוזרין ב"ד הגדול כו' ואז דנין אותו א"כ לא הוה כלל עינוי הדין דהא קודם הרגל לא הוי דנין אותו עד הרגל ועוד מאי אריא זקן ממרא אפילו שאר עבירות כו' לאו לענין מעלין אותו לירושלים קאמרי אלא לענין דע"כ בשאר עבירות נמי משמרין אותו עד הרגל שחוזרין ב"ד הגדול ויושבין בלשכת הגזית דכל זמן שאין יושבין בלשכת הגזית לא היו דנין כלל ד"נ בשום ב"ד ועוד לימא לא בב"ד שבחנות דכל זמן שאין יושבין בלשכת הגזית ברגל אפי' בחנות לא היו דנין ד"נ ואהא כתבו ודוחק לומר דאעבירה דקודם שגלתה סנהדרין דנין כו' דהשתא יתיישבו כל הקושיות דדנין אותו מיד ביבנה אלא שאין ממיתין אותו ביבנה ומעלין אותו לב"ד הגדול כו' והוי עינוי הדין אבל בשאר עבירות דנין אותו מיד בב"ד שבעירו ואינן משמרין אותו עד הרגל וכן נמי בב"ד שבחנות שהוא ג"כ בירושלים דנין וממיתין זקן ממרא ולא ביבנה משום דמיתתו בעי ירושלים ומיהו הך קושיא מאי עינוי הדין יש אכתי לא יתיישב שפיר דאימא דקושטא משום דלא להוי עינוי הדין לא היו דנין אותו בעירו או ביבנה עד שמעלין אותו לרגל ואז דנין אותו שם וממיתין אותו ומאי מקשי ר' יהודה עליה דר"ע ואפשר שזה בכלל מה שכתבו ודוחק לומר כו' דלפי' ר"ת דמיירי בשנגמר דינו כו' יתיישב טפי ודו"ק: