מסכת סנהדרין דף פ״ג עמוד א׳

לא משום זרות זר שעשה אחת מהם בפנים אינו חייב מיתה דנפקא לן בסדר יומא (דף כד.) מועבדתם עבודת מתנה ודרשי' עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה וכל הני יש אחריה עבודה יוצק ובולל ושאר עבודות דמנחה יש אחריה עבודה דהקטרת הקומץ אחר כולן. מסדר השולחן עבודה אחרונה של לחם הפנים היינו סילוק בזיכין והקטרתן המטיב את הנרות המדשנם שחרית יש אחריה הדלקת ערבית. מקבל דמים יש אחריו זריקה:

ולא משום טומאה כהן טמא ששימש דזרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפקי אזהרה דידהו בפ' כל הזבחים תנינא בשחיטת קדשים (זבחים דף טו:) וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו דהיינו טומאה כדכתיב בתריה אמור אליהם לדורותיכם וגו' וזר נמי מיניה דרשינן מדאיצטריך קרא למיכתב בני ישראל למעוטי מאי אי למעוטי קדשי נכרים וקדשי נשים וכי בטומאה קרבי והא אמרינן התם דלא אלא הכי קאמר בני ישראל נמי שהם זרים לא יעבדו שלא יחללו וכיון דזרות וטומאה מחד קרא נפקי מאן דמחייב אזרות מחייב נמי אטומאה:

ולא משום מחוסר בגדים דאינהו נמי מזרות אתרבאי בפ"ב דזבחים (דף יז:) דכתיב וחגרת אותם אבנט וגו' בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם וכו' והוו להו זרים:

ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים דחוקה חוקה ממחוסר בגדים גמר לה התם לענין אחולי עבודה והאי תנא נמי יליף מינה דאמר מה מחוסר בגדים לא מיחייב אלא אגמר עבודה האי נמי לא מיחייב אלא אעבודה שהוא גמר:

הא מקטיר דהויא עבודה תמה שאין אחריה עבודה חייב משום טומאה ומאי חייב לאו מיתה:

לא לאו הוא דמחייב דכתיב ולא יחללו:

ופרכינן אלא זר נמי הא דדייקינן הא מקטיר לענין זרות תימא נמי דלאו הוא דמחייב והא מיתה בהדיא כתיב והזר הקרב וגו':

הא כדאיתא וכו' בזרות דייקינן הא מקטר חייב מיתה ולענין טומאה לאו:

ולא משום טומאה וא"ת תיפוק ליה משום טמא שנכנס למקדש דבכרת וי"ל כגון שנטמא בפנים ולא שהה וכי האי גוונא פריך ומשני בפ"ב דשבועות (ד' יז. ושם) דפריך התם אלא דקיימא לן טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דשהה בר כרת הוא ואי דלא שהה היכי עביד עבודה ומשני כגון שבא בקצרה והיפך בצינורא ועבודות דהכא נמי אפשר למיעבד בלא שהייה ואפילו איכא מנייהו דלא אפשר בלא שהייה חשיב כולהו משום זרות ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ומיהו קשה הא דקתני ולא משום רחוץ ידים ורגלים דאסידור שלחן והטבת נרות דבהיכל תיפוק ליה דנפקא לן לקמן שלא רחוץ ידים ורגלים מדכתיב בבואם אל אהל מועד וגו' אלמא אפי' אביאה ריקנית בלא עבודה מיחייב דאע"ג דכתיב בסיפיה דקרא או בגשתם אל המזבח וגו' אלמא לשרת בעינן ה"מ בעזרה אבל בהיכל אפילו אביאה ריקנית מיחייב וצ"ל דלעולם לא מיחייב אביאה ריקנית אפי' אהיכל דלשרת אבבואם נמי קאי וכן מוכח בפרק ב' דזבחים (ד' יט:) דאמר אי כתב בבואם ולא כתב בגשתם ה"א אפי' אביאה ריקנית ופריך לשרת כתיב והא דתנן במס' כלים (פ"א מ"ט) ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים ורבי יוסי פליג ואמר דבין האולם ולמזבח שוה לו התם מעלה בעלמא מיהו בתוספתא משמע דאיכא מיתה דתניא בתוספתא דכלים (פ"א) אמר שמעון הצנוע לפני רבי אליעזר אני נכנסתי בין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים וכו' אמר ליה העבודה אפילו כהן גדול פוצעים את מוחו בגזירין אלא שלא מצאך בעל הפול פי' כמו אין פולין (שבת דף יב.) איש הר הבית הממונה ובודק ואי ליכא מיתה לא היו פרחי כהונה פוצעים את מוחו כדאמ' לעיל (סנהדרין דף פב:) מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה ושמא ההיא פליגא:

חילול דרבים מחילול דרבים עדיף אע"ג דולא יחללו דכתיב גבי טבל בנותר נמי איירי כדמשמע בזבחים שלהי בית שמאי (זבחים דף מה: ושם מו.) דתני לוי מניין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר תלמוד לומר ולא יחללו את שם קדשי וגו' בשני חלולים הכתוב מדבר אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה מ"מ אי הוה יליף טבל מיניה זה לא היתה גזירה שוה אלא היקש מיהו לקמן קשה דלא בעי למילף טמא ששימש מנותר משום דלא כתיב ביה חילול דרבים וצריך לומר דאע"ג דמוקמינן ליה נמי בנותר מ"מ עיקרו לאו לנותר אלא דמוקמי ליה נמי בנותר משום דאשכחן בעלמא גבי נותר דכתיב ביה חילול כי את קדש ה' חלל (וע"ע תוס' זבחים טו: ד"ה אלא):

זר ששמש ר"ל שאינו מזרע אהרן ומן הזכרים שבהם ועבד עבודה שעבודתו פסולה כמו שהתבאר במקומו ואזהרתו מוזר לא יקרב אליכם ואמר שאם עבד ר' עקיבא אומר בחנק וחכמים אומרים בידי שמים והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה ולא משום כו' ומיהו קשה הא דקתני ולא משום רחוץ כו' ת"ל דנפקא לן כו' עכ"ל ויש ליישב בזה דסידור שלחן והטבת נרות משום זרות וטומאה ומחוסר בגדים נקט לה כמ"ש לעיל גבי טומאה וק"ל:

בד"ה חילול דרבים כו' דולא יחללו דכתיב גבי טבל ונותר כו' ולא יחללו את קדשי וגו' בב' חילולין כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה דכתיב גבי טומאה בנותר כו' ולא יחללו את שם קדשי וגו' בב' כו' עכ"ל וכן נראה לכאורה דמההוא קרא דכתיב גבי טומאה יליף נותר התם מדקאמר אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה וכן פירש"י התם דהיינו קרא דוינזרו וגו' דכתיב גבי טומאה אבל דברי התוספות דהכא שכתבו דלגבי טבל הויא נותר היקשא ולגבי טומאה הויא ג"ש א"א להולמן דאדרבה אם נותר יליף מקרא דטומאה הוה נותר וטומאה היקשא ונותר וטבל הויא ג"ש גם בכל נוסחות גמרות שלפנינו שלהי פרק בית שמאי מייתי האי קרא ולא יחללו את קדשי בני ישראל דהיינו האי קרא דמרבינן מיניה הכא טבל וכך היה גירסת התוספות כאן שכתבו דולא יחללו דכתיב גבי טבל ונותר כו' ודמסיק התם אהאי קרא אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה היינו משום דעיקר קרא בפסול טומאה קמיירי דכולה פרשה לפי פשטיה בטומאה איירי ודמוקמינן ליה הכא בטבל היינו מדרשה דאשר ירימו לה' בעתידים לתרום הכתוב מדבר והשתא דברי התוספות דהכא מתיישבין כהוגן בלי הגה"ה דלגבי טבל הוי נותר היקשא ולגבי טומאה הוי נותר גזירה שוה ור"ל דאינו ג"ש אלא היקש וגזירה שוה בטבל חילול חילול מתרומה דבמיתה מפקא מהיקשא מנותר דבכרת אבל לגבי טמא ששימש הוה נמי מנותר גזירה שוה ואכתי תקשי ואימא חילול חילול מנותר דבכרת דהוה נמי חילול דרבים והדברים ברורים למבין באין גמגום: