היו בה קדשי מזבח — כגון עולות ואשמות של רשעים בתוכה נהי דלא קרינן בהו את כל בהמתה לפי חרב דהא לא בהמתה היא אלא בהמת שמים אלא מאיסותא הוא להקריב קרבנות של רשעים הללו שהודחו הלכך ימותו כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן שעורין עד שכריסן נבקעת דאפילו דמיהם אסור כדלקמן:
שנאמר כליל לה' אלהיך ל"ג:
ר"ש אומר וכו' — לקמן מפרש טעמא:
זבח רשעים תועבה — ואפילו דמיהן אסורין:
ור"ש הוא דאמר — בהזהב (ב"מ נו:) קדשים שחייב באחריותן ממון בעלים הוא ויש בהם אונאה הלכך לענין עיר הנדחת נמי ממון. בעלים הוא ודיינינהו לפי חרב כשאר בהמות שבתוכה והלכך אסורין דמיהן בהנאה והאי דקאמר ימותו ולא אמר שיחרימו אותה עמהם משום כבוד שמים:
ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר — בפ"ק דב"ק (ד' יב:) ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהם ממונו והואיל וממונו הם אסורים בהנאה דאפילו דמיהן בהמתם מיקרו אבל קדשי קדשים אמאי ירעו דהא ודאי הם עצמם אינם קרבים דזבח רשעים תועבה אלא ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה:
אי הכי מדתני סיפא וכו' — דקא מפליג בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית:
ליפלוג וליתני בדידה — בקדשי מזבח עצמן בין קדשים קלים לקדשי קדשים:
דלמיתה אזלא — כדאמרינן (תמורה ד' טז.) חמש חטאות מתות:
לא פסיקא ליה — למיתני קדשי קדשים דעיר הנדחת ירעו דכיון דמתו להם אותם רשעים אי איכא חטאות שהפרישו בחייהם אזלי למיתה דכל חטאות שמתו בעליהם מתות במסכת הוריות (ד' ו.) מפרש טעמא אבל שאר קדשי קדשים כגון אשמות שמתו בעליהם ירעו:
דאיתנהו בעינייהו — דהן עצמן ודאי אינן קרבים משום זבח רשעים תועבה:
אבל הכא — דאיכא למימר ירעו ויפלו דמיהם לנדבה:
כיון דאישתני — ליכא הכא זבח רשעים תועבה:
ולא בהמת בכור ומעשר — שאם היו בה בכורות או מעשר בהמה שהוא של ישראל וחלבו ודמו קרב אין מחרימין אותו עמה דלא מיקרי בהמתה:
שלל שמים הוא — ומשללה נפקא:
אלא בבעלי מומים — שאין בהם חלק לגבוה אלא נאכלין לבעלים שללה נינהו אמאי אין מחרימין אותן עמה:
לעולם בבעלי מומין — ואפ"ה אין נשרפין עמה דדרשינן לקרא הכי בהמתה למי שנאכל לבעלים בתורת בהמתם יצאו אלו שיש להם שם לווי שאין נאכלים בתורת בהמתם שאין אומרין בהמת עיר הנדחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת:
ופליגא — הא דרבינא אדשמואל דאמר שמואל עלה דהא מילתא דר"ש כי הוה קשיא לן במאי עסקינן הוי מתרץ הכי הכל קרב והכל נפדה:
מאי קאמר ה"ק כל — שהוא קרב לגבוה כשהוא תם וכשהוא בעל מום צריך פדייה כגון שאר קדשים קלים חוץ ממעשר בהמה ובכור הנהו משללה נפקא דאין מחרימין אותם עמה דהואיל וצריכי פדייה במומן שלל שמים קרינן ביה ופליג עליה דת"ק דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא:
וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום — אלא נאכל לבעלים כגון בכור ומעשר ההוא לאו שלל שמים מקרו ואפילו בתמותן ולא מצי למפרך והא בתמותן שלל שמים הוא שהרי נאכל במומו והלכך אצטריך בהמתה למעוטי בכור ומעשר תמימים דמשללה ליכא למעוטינהו והיינו פליגא דאיהו מוקי לה אפילו בתמימים דקסבר בכור ומעשר בעלי מומין בהמתה קרינא ביה ובסייף:
תרומה ביד ישראל — שעדיין לא נתנה לכהן דאפילו אותו ישראל רשע הוא תרומה שבידו אינה נשרפת עם שאר שללה דהא לאו דידיה הוא דשמא היה נתנה לכהן צדיק שבחוצה לה הלכך אינה נשרפת דהיינו כפקדון דעיר אחרת ואתנהו בגוה דאמר לעיל דמותרין ונהי דבאכילה לא שרינא לה דשמא היה נתנה לכהן רשע שבתוכה הלכך ירקבו אבל תרומה ביד כהן דממוניה הוא תשרף:
וקתני יגנזו — אע"ג דממוניה הוא לא אמר תשרף:
אלא תרומה ביד כהן — דממוניה הוא ולא מזלזלינן בה כולי האי הואיל וקדש הוא:
לכהן שבעיר אחרת — כלומר לכהן שלא הודח עמהן:
אבל בגבולין — שאין לה היתר אכילה אלא בפדייה ד"ה פטורה מן החלה דממון גבוה הוא ל"א אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול העיסה לא קרינא ביה ראשית עריסותיכם (במדבר ט״ו:כ׳) ואפילו פדאה לאחר מיכן פטור מן החלה:
י' דברים נאמרו בירושלים — בפ' מרובה (ב"ק פב:) חשיב להו:
אלא בעיר אחרת ואסקו לגוה — שהיה אותו מעשר שני של אחד מבני עיר הנדחת והעלו אותו לירושלים קודם שהודחה ואח"כ הודחו אם כן אמאי יגנזו לשתרו נמי באכילה דהא קלטינהו מחיצות דהיינו חומה:
אלא לאו בגבולין — ולא מטו ליה וקתני יגנזו ואינו יוצא לישרף בתמיה:
ואם איתא — דבגבולין לד"ה ממון גבוה הוא לשתרי נמי באכילה אלא לאו ממון הדיוט הוא ונהי דבשריפה לא משום זילותא:
לעולם דעיר הנדחת ואסקיה לגוה — ודקאמרת לשתרו נמי באכילה דהא קלטוהו מחיצות:
הכא במאי עסקינן כשנטמא — דלאו בר אכולי בטומאה הוא דכתיב (דברים כ״ו:י״ד) לא בערתי ממנו בטמא ולקמן פריך מאי איריא עיר הנדחת אפילו בחוצה לה:
ואפילו בירושלים — לאחר שנכנס ואע"ג דדרשינן (שם יד) כי ירחק ממך המקום וצרת הכסף בידך ברחוק מקום אתה פודה וצר ולא בקרוב מקום:
ואין שאת אלא אכילה — וה"ק קרא כי ירחק ממך המקום או כי לא תוכל לאוכלו שנטמא וצרת הכסף בידך:
בלקוח — שכבר הוציאה בהוצאה לכסף מעשר ונתנוהו ביין ושכר ובשר ונטמא אותו לקוח דההוא לית ליה פדייה וכי קאמר ר"א במע"ש גופיה שהעלה פירות מע"ש לירושלים ונטמאו:
