מסכת סנהדרין דף כ״ג עמוד א׳

מתני' זה בורר לו אחד - משמע זה בורר לו ב"ד אחד שהן ג' וזה אחד הרי ששה ושניהם בוררין להם עוד אחד הרי ט' והיינו דקא מתמה מאי זה בורר כו' הא בתלתא סגי:

גמ' הכי קאמר כשזה בורר לו ב"ד אחד וזה בורר לו ב"ד אחד - וכל אחד פוסל אותו ב"ד שבירר חבירו ואינו רוצה לדון לפניו:

שניהן בוררין להם אחד כלומר אין יכולין לכוף זה את זה אלא בוררין ב"ד שיתרצו בו שניהם:

ואפי' לוה מצי מעכב בתמיה:

והאמר ר"א לקמן בסוף פירקין (סנהדרין דף לא:):

לא שנו אחד אמר נידון כאן ואחד אמר נלך לבית הוועד כופין אותו והולך לבית הוועד:

[אלא דקאמר מלוה נלך לבית הוועד] דעבד לוה לאיש מלוה:

כדאמר ר' יוחנן לקמן בשמעתין:

מאי זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד פ"ה דמשמע דלהוו ט' כיצד זה בורר לו ב"ד אחד הרי ג' וזה בורר לו ב"ד אחד הרי ששה ושניהם בוררים להם ב"ד אחר הרי ט' ולהכי מתמה בתלתא סגי ולא נהירא שהרי משמעות הלשון אינו כן דא"כ ה"ל להקשות בהדיא הא גופא קשיא רישא אסיפא אמרת דיני ממונות בשלשה אלמא בג' סגי והדר קאמר דצריך ט' ונ"ל דאף בתחילה היה יודע כמו שמפרש אח"כ שזה פוסל ב"ד של חבירו וזה פוסל ב"ד של חבירו ולא ישבו כ"א ג' אחרונים כדקאמר המתרץ ולא פריך אלא מלישנא דמתני' דקתני זה בורר ב"ד וחבירו כן ולהכי פריך מאי זה בורר לו אחד כלומר לא סגי בלאו הכי ומשני כשזה בורר כלומר אין חובה ודאי לעשות כן אלא מתני' מיירי אם אירע כך:

כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא דאמר ליה מאי קמטרחנא לך וכו'. פירש הקונטרס שהיו במקום אחד ולא נהירא דהא אמרי' (עירובין סב:) דרב חסדא לא היה מורה לפני רב הונא אפי' ביעתא בכותחא וכ"ש דדין לא היה עושה בפניו ונ"ל שהיו סמוכים זה לזה חוץ לג' פרסאות:

כדי שיצא הדין לאמיתו פירש הריב"ן שאפילו החייב יפרע ברצון ויאמר קושטא דייני שאני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך לפום ריהטא משמע כך הפירוש שמתוך שבירר זה שלו וזה שלו השלישי יצא הדין לאמיתו בלא עוות שיהא הענין שקול ולא ירבו מהפכין לחובה על מהפכין לזכות ולא להפך:

דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כו'. אסיק' מתוך שזה בורר דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהם בוררין להם [עוד] אחד יוצא הדין לאמיתו והני מילי בב"ד אחד אבל בשתי בתי דינין לוה לא מצי מעכב כר' אלעזר דאמר לא שנו אלא מלוה אבל אם אמר לוה לב"ד הגדול אזילנא כופין אותו ודן בעירו. א"ר יוחנן ובערכאות שבסוריא אין כופין וחכ"א שני הדיינין בוררין להן עוד אחד. אסיקנ' דעת הדיינין להתרצות מי ישב עמהן כולי עלמא לא פליגי דבעינן כדתניא נקיי הדעת שבירושלים לא היו חותמין בשטר עד שידעו מי חותם עמהן. ואין יושבין בדין עד שידעו מי ישב עמהן. ואין נכנסין בסעודה עד שידעו מי נכנס עמהן כי פליגי בדעת בעלי דינין [ר"מ סבר דעת בע"ד] בעינן ורבנן סברי לא בעינן דעת בעלי הדין:

זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה ואקשינן כל כמיניה למפסל דייני ואוקמה ר' יוחנן למתניתין בערכאות שבסוריא אבל מומחין לא והא מדקתני סיפא וחכ"א אימתי יכול לפוסלן בזמן שמביא ראיה שהן קרובין או פסולין אבל אם היו כשרין [או] מומחין אין יכול לפוסלן מכלל דר' מאיר אפילו במומחין פליגי וקתני יכול לפוסלן ושנינן הכי קתני אם היו כשרין נעשו כמומחין ואין יכול לפוסלן. נמצאת חלוקתן בכשרין ולא במומחין אבל במומחין אפילו ר' מאיר מודה שאין יכול לפוסלן. תניא נמי הכי לעולם פוסל והולך עד שיקבל עליו בפני ב"ד מומחה לרבים דברי ר' מאיר ש"מ דבמומחה מודה ר' מאיר:

זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי ר' מאיר אמר ריש לקיש פה קדוש יאמר דבר זה תני עדו וכגון דקבליה עליה כבי תרי.

דיני ממונות בשלשה זה בורר וכו' זה הפרק הכוונה בו לבאר החלק השלישי על הדרך שכתבנו בפתיחת המסכתא לבאר ענין ברירת הבית דין ועניני העדים ובדיקתם בדיני ממונות וענין הגמר דין בדיני ממונות האיך הוא ועל זה הצד יחלקו עניני הם רק לחמשה חלקים הראשון לבאר על איזה צד הם בוררים את הבית דין ואם קבלו עליהם את שאינו ראוי על איזה צד דינו דין ועל איזה צד הן יכולין לחזור השני בפסולי עדות מחמת עבירה השלישי בדין פסולי עדות מחמת קורבה ואם אהבה ושנאה בכלל פסולי עדות אם לאו הרביעי בבדיקת העדים ועל איזה צד גומרין את הדין על פי עדותם החמישי אחר שגמרו את הדין על איזה צד יכול הנדון לסתור את הדין זהו שרש הפרק על דרך כלל אלא שיבאו בה דברים בעניני הודאה על איזה צד תועיל ועל איזה צד אין דנין על פיה וכן בשאר דינין ושארי דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שהקדמנו:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין להתחיל בבאור עניני החלק הראשון והוא שאמר דיני ממונות בשלשה זה בורר וכו' תחלת הדברים צריך שתזכור מה שכבר בארנו שזה שאמרה תורה למנות שופטים בכל עיר ועיר אינו אלא בארץ ישראל שנאמר בכל שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך וכן שתזכור שכל עיר שהיתה ממאה ועשרים איש ולמטה היו מעמידין בה הסנהדרין שלשה דיינין ושכל שהיו הסנהדרין מעמידין אותן אין מעמידין אלא מומחין וסמוך מפי סמוך ומעתה תדע שכל שיש בה בית דין כזה ואין שם עוד בית דין אין כח ביד הבעלי דין לברור אלא הולכין לפניהם ודנין אותן אלא שהמלוה יכול לומר אף בזה לדעת קצת נלך לבית הועד כמו שיתבאר אבל אם העמידו סנהדרין בית דין של שלשה בחוצה לארץ אין כח בהם לכוף בעלי דין לידון על פיהם אא"כ מתרצים בכך אבל המלך או ראש גולה שהעמידם דנין אף בחוצה לארץ על כרח בעלי דין ומ"מ ראש גולה או סנהדרין שהעמידו את שאינו הגון או שאינו יודע אין רשותו כלום מעתה משנה זו אתה מפרשה במקום שלא הועמד שם בית דין אלא שיש שם מומחין ראויין לכך או שהמחוהו רבים עליהם או שהועמד שם בית דין שאינו הגון או מצד רבים או מצד מי שירצה או שהעמידוהו סנהדרין והוא חוצה לארץ או שהן מומחין ומורשין מפי בית דין אלא שיש שם בתי דינין אחרים גם כן או שנתרצו שניהם שלא לידון על פי בית דין המיוחד לשם ושיהא אותו הבית דין אצלם כמי שאינו ובגמ' העמידוה באחד משנים שבדרכים אלו או שהיו שם הרבה בתי דינין מומחין או שאינם מומחין אלא שרבים קבלום עליהם במומחין ואלו קבלום כל בני המדינה דרך כלל אומר אני שאין כאן טענה אלא שלא קבלתם כלל המדינה אלא רבים מאותן בני אדם שבה:

וממה שהעמידה בהלואות כמו שהקשו בה ואפילו לוה וכו' וכבר ביררנו שההלואות אין צריכות מומחין אתה צריך לפרש שאינן מומחין בכאן שאינם יודעין או שאינם הגונים והוא שכוונו לדעתי גדולי הרבנים בגמרא בערכאות שבסוריא שלא היו בקיאין בדין תורה אלא שדנין לאומד הדעת ובחקים ונימוסים ואמר שבכל אחד משני דרכים אלו יכולין שניהם ר"ל המלוה והלוה לומר שלא ידונו ברשותם ואע"פ שאלו היה שם בית דין מומחה ואחד לבד לא היה לו רשות לומר נלך לבית הועד ר"ל לבית דין הגדול אלא למלוה אבל לא ללוה בזו אף הלוה יכול לעכב אם אינם הגונים מצד פחיתותם ואם הם מומחין ויש שם הרבה בתי דינין שהרי אין כאן הטרחה:

ואמר על זה שאם אין אחד מהם רוצה לדון שם זה בורר לו אחד והיינו סבורים עכשיו לפרש בית דין אחד וזה בית דין אחד ושניהם בית דין אחד ונמצאו תשעה ושאלו עליה מאי קאמר והרי דיני ממונות בשלשה והיה סבור לפרש בה שזה בורר לו בית דין אחד והלה פוסלו ר"ל שאינו רוצה לדון לפניו וכן הלה בורר וחבירו פוסלו ומתוך כך נשארו אותם השני בתי דינין נפסלים לדינם של אלו ובוררים להם שניהם אחד ואף הלוה מעכב על הראשונים על הדרכים שבארנו עד שהקשו לו ממה שאמר וחכ"א שני הדיינין בוררים להם והאיך הם משתדלים לברור להם והם פסלום לעצמם וכן שלשון זה בורר משמע שכך הדין לכתחלה ולטעם זה היה לו לומר בירר לו זה אחד וזה אחד שניהם בוררין להם עוד אחד עד שפרשוה כהוגן והוא שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושני הדיינין בוררין להם דיין שלישי כדעת חכמים ואין הבעלי דין יודעים בברירת השלישי כלל שהברירה ניתנה לדיינים מפני שאין ראוי לדיין לישב לדון אא"כ יודע מי מצטרף עמו שמא יצטרף עמהם אדם שאינו הגון ויש להם זילותא בכך וכן היו נקיי הדעת שבירושלים עושין אין חותמין בשטר אא"כ יודעין מי חותם עמהם ואין יושבין בדין אא"כ יודעין מי ישב עמהם ואין נכנסין לסעודה אא"כ יודעין מי מיסב עמהם:

ואמר אח"כ שאחר שבירר כל אחד לעצמו יכול כל אחד לפסול דיינו של חבירו ולומר שלא יבא לפניו דברי ר' מאיר ופרשוה בגמ' בשאינו מומחה אלא שהוא מאותם שהמחוהו רבים דרך הנהגה מדינית כמו שבארנו בערכאות שבסוריא וחכ"א שאין יכולין לפסול זה דיינו של זה אחר שהמחוהו רבים לדונם ואפילו היו שם מומחים שמאחר שכל אחד בורר לעצמו דין הוא שיברור מי שירצה אפילו במקום מומחין אחר שיש לו קצת המחאה והוא הדין אף כשאין לו שום המחאה במקום שאין שם מומחין אע"פ שיש גדולים ממנו אא"כ בורר לו עם הארץ במקום תלמידי חכמים או שהוא פוסלו בראיית קורבה או פסול עבירה אבל כל שהוא כשר או מומחה מפי בית דין ופי' בגמ' שהמחוהו רבים עליהם כאלו הוא מומחה מפי בית דין אינו יכול לפסלו אלא שהמלוה יכול לומר מ"מ נלך לבית הועד כמו שיתבאר:

זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה פי' בגמ' עדו וכגון שקבלו עליהם לקבל עד אחד כשנים ואמר ר' מאיר שיכול לחזור וחכ"א שמאחר שקבל עליו כך אינו יכול לחזור אם הוא כשר לעדות אא"כ פוסלו בקורבא או בעבירה ומ"מ דווקא שקנו מידו או שנגמר הדין על פי קבלתם וכן הדין אלו פרשו לקבל אחד מן הפסולים כשנים שאף בפסול אינו יכול לחזור אם קנו מידו או שנגמר הדין וכן פרשוה בצד אחר שהיו שני עדים ובא הוא ואחר לפסלו מצד משפחתו ר"ל שבא מן העבדים ולא נשתחררו ואין ראוי לעדות והיה ר' מאיר סובר שיכול הוא לפסלו ואין נקרא נוגע לעדות שהרי לא עליו הוא מעיד אלא על משפחתו ופסולו מאיליו הוא בא ולדעת חכמים אינו יכול להצטרף הוא בפסולו שמ"מ נוגע בדבר הוא:

זה ביאור המשנה ובכלה הלכה כחכמים על הצדדים שבארנו בדבריהם ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

גמרא כדאמר ר' יוחנן בערכאות שבסוריא שנו ה"נ כו' ואין להקשות למאי דמוקי פלוגתייהו ברישא בערכאות שבסוריא פלוגתייהו דסיפא ל"ל די"ל דאשמועי' בסיפא לר"מ דאפילו בדין אחד שבירר חבירו מערכאות שבסוריא יכול לפסול חבירו השני ולא יכול לומר לו ברר לך ג"כ דיין שלך כפי רצונך דלשון זה פוסל דיינו כו' משמע דיין אחד כדלקמן וק"ל:

שם אלא ה"ק זה בורר לו דיין אחד כו' כצ"ל מספר ישן כתוב בקלף וק"ל:

תוס' בד"ה מאי זה בורר כו' ולא פריך אלא מלישנא דמתני' דקתני כו' ומשני כשזה בורר כו' עכ"ל ודפריך שוב ועוד מאי זה בורר כו' לאו אלישנא דמתני' פריך אלא דמ"מ לא ה"ל למתני בכה"ג דאירע כך שזה בורר לו ב"ד אחד וזה כו' דלא הוי דינא הכי אלא דינא דשניהן בוררין ה"ל למתני וק"ל:

גמ' ל"צ דקבלי' עלי' כבי הרי לפ"ז מדקתני זה פוסל וזה פוסל היינו בין שהתובע קיבל עליו חד כבי תרי בין שהנתבע קיבל עליו כן. א"כ מוכח דבין באתן ובין במחול פליגי לפ"ז מאי פרכינן מאי קמ"ל דמצי הדר ביה תנינא הא מהתם ה"א דפליגי רק במחול כדס"ל שמואל שם או רק באתן כדס"ל לרבא שם. לזה איצטריך מתני' דהכא דקתני זה פוסל וזה פוסל דמוכח דבתרווייהו פליגי:

כָּךְ הָיוּ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין נראה לי בס"ד קראם נְקִיֵּי הַדַּעַת כי שלשה אלו נרמזו באותיות 'דַּעַת' דהיינו ד' הוא דין ועי"ן הוא עדות ואות ת' הוא מספר 'מדור הסעודה' [400] ונראה דנקיט לשלשה הנזכר כסדר זה דנקיט דבר המצוי ורגיל יותר בתחילה כי עדות מצויה יותר מישיבת בית דין המזמנים אותם לפרקים כי בכל מקום יש בית דין קבועין ולפעמים רחוקים לא ידונו לפני בית דין הקבועין אלא זה בורר אחד וזה בורר אחד וכניסתם לסעודה אינה מצויה אצל חכמים כי בסעודת הרשות אין נכנסין כלל ואפילו בסעודת מצוה דרכן להתרחק מאד.