מסכת סנהדרין דף ס׳ עמוד א׳

מכשפה לא תחיה וכל שוכב עם בהמה סמוכין הן בפרשת ואלה המשפטים:

את חקתי תשמרו כשהזהיר ישראל בסיני בהמתך לא תרביע וגו' פתח בהו קרא את חקותי תשמרו מה שלא פתח כן בשאר מקומות שמע מינה הכי קאמר להו את חקותי שחקקתי כבר לבני נח תשמרו ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים אבל על חרישת שור וחמור לא הזהרתים:

שדך לא תזרע כלאים וזריעה זו אינה זריעה ממש דלא נצטוו בני נח על כלאי הכרם אלא שלא להרכיב האילן על שאינו מינו דלא תזרע דומיא דלא תרביע מה בהמה בהרבעה דבר המסויים על דבר המסויים:

מה בהמה בין בארץ בין בחו"ל דחובת הגוף שאינה תלויה בחובת הארץ נפקא לן בקדושין (ד' לז.) דנוהגת אפילו בחו"ל:

אלא מעתה ושמרתם את חקותי דכתיב בכל התורה כולה הכי נמי דנצטוו בני נח עליהם:

הכא כתיב את חקותי תשמרו דהקדים חקים למצות שמירה דמשמע חקים דמעיקרא ואע"ג דגבי שביעית ויובל כתיב נמי את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו דהקדים נמי חקים למצות שמירה התם כיון דרישא דקרא כתיב את משפטי תעשו ארחיה למיכתב ואת חקותי תשמרו:

שם בן ארבע אותיות שם הוא ולא בעינן שם המפורש בן ארבעים ושתים אותיות:

ושם המפורש כלומר שם המיוחד:

חקים שחקקתי לך כבר תימה תיתסר נמי כלאים מהכא דכתיב בהאי קרא בגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ועוד קשה למה לי. את חקותי תיפוק ליה מדכתיב למינהו במעשה בראשית באילנות ובבהמה דבפ' אלו טריפות (חולין דף ס: ושם.) משמע דאי הוה כתיב למינהו בדשאים ה"א דאסירי בני נח להרכיב שני דשאין זה על זה וע"ק הא דאמרינן ס"פ הפרה (ב"ק דף נה. ושם) המרביע שני מינים שבים לוקה אתיא למינהו למינהו מיבשה תיפוק ליה מדכתיב למינהו בגופייהו ומפר"ת דאי לאו את חקותי ה"א למינהו לאו לאיסור כתיב ואי לאו למינהו ה"א את חקותי שחקקתי לך כבר במרה והא דפריך אלא מעתה ושמרתם את חקותי אע"ג דלא מוקמינן האי בבני נח אלא משום דאשכחן למינהו במעשה בראשית פריך שפיר דדילמא כי היכי דהאי לא קאי אבני נח האי נמי לאו אבני נח קאי וא"ת כיון דלא מחייבי רבנן אבני נח לא בהרבעה ולא בהרכבה אלמא לא דריש למינהו אם כן אתי סוגיא דפרק הפרה ודאלו טריפות לא כרבנן וי"ל דנהי דלא דרשו רבנן למינהו גבי בני נח משום דלא כתיב בצווי דאדם גבי ישראל דרשינן כיון דאשכחן דנצטוו ישראל על הכלאים ונפקא מינה לענין דגים אי נמי לא הוה אסרינן הרכבה באילנות בישראל מדרש מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה דלא הוה מפקינן קרא ממשמעותיה דכתיב לא תזרע אי לאו דאשכחן כבר למינהו במעשה בראשית וניחא השתא דמילתא דשמואל דמייתי הכא דחקותי שחקקתי לך כבר איתא נמי בשילהי פ"ק דקדושין (דף לט.) ואתי אפילו כרבנן והשתא ההוא דהרכיב שני דשאים דפרק אלו טריפות (חולין דף ס. ושם) לרבנן קמיבעיא ליה אע"ג דמתני' היא בפ"ק דכלאים [מ"ז] אין נוטעין ירק בירק מ"מ קמיבעיא ליה אי חשיבי ליה דשאים כמאן דכתיב בהו למינהו משום דאסכים רחמנא על ידייהו לאסור בחו"ל כמו הרכבת אילן מדרשא דשמעתין:

חקותי דהשתא מה שהקשה בקונטרס מדכתיב גבי שביעית ויובל את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו לא דק דלא כתיב הכי אלא בפרשת בהר סיני כתיבי ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו והא קרא דאייתי בקונטרס בפרשת אחרי מות גבי עריות כתיב ושפיר מ"ל שחקקתי לך כבר דבני נח נצטוו על העריות ואע"ג דהאי קרא דפריך מיניה הש"ס ושמרתם את חקותי התם נמי כתיב. מכל מקום מסתבר דבכל התורה איירי דמסיים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:

אתיא קריעה קריעה תימה דבפ"ב דמו"ק (דף כ: ושם) דיליף קריעה מעומד מדכתיב ויקם איוב ויקרע נילף נמי דלא מאחין קריעה מהכא:

המלך קרע תימה היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן (לעיל סנהדרין דף נו.) כל היום היו דנין את העדים בכינוי:

כל הרבעת בהמה בשאינה מינה אסורה לישראל אף בחוצה לארץ ולוקה עליה בכל מקום וכן המרכיב אילן באילן כגון ייחור של תפוח באתרוג וכיוצא באלו אבל כלאי זרעים בארץ לוקה בחוצה לארץ מותר וכלאי הכרם לוקה בהם בארץ ובחוצה לארץ אסור מדברי סופרים כמו שיתבאר במסכת קידושין ל"ט א' ומ"מ הפירות מותרין באכילה אף למי שעבר וזרע ואפילו בהרכבת אילן כמו שיתבאר במקומו:

כבר ביארנו במשנה שכשהעדים מזכירים לשון הגדוף עומדין וקורעין עמידה זו לא מפני הקריעה בלבד היא אלא שכל שמזכירין את השם בפרט ראוי לאותו שהוזכר בשבילו לעמוד שנאמר ויאמר אהוד דבר אלוקים לי אליך ויקם מעל הכסא ומה עגלון שהוא גוי ובכנוי עמד ישראל ובשם המפורש לא כל שכן לא סוף דבר שהסנהדרין קורעין אלא אף כל השומע וכן השומע מפי השומע כלם חייבין בקריעה ושיעורה עד שיגלה את לבו ואינו מאחה לעולם והעדים כשהם מגידים עדותם אין צריכים לקרוע שהרי קרעו בשעה ששמעו ואין קריעה אלא על ברכת שם המיוחד ושיקלל בשם המיוחד או בשם שאינו נמחק לדעת גדולי המחברים כמו שביארנו במשנה ויש פוסקים שלא נאמר שם המיוחד אלא לסקילה אבל קורעין אף על ברכת הכנויים:

קריעה האמורה על ברכת השם לא נאמרה אלא בשומע מפי ישראל אבל אם שמעה מפי הגוי אין קורעין עליה ולא קרעו על גדופו של רבשקה אלא מפני שרבשקה ישראל משומד היה ויש חולקין בשני אלו לפסוק שקורעין אפילו מפי הגוי ושקורעין אף על הכנויים והביאוה מתלמוד המערב ששנו בענין זה תני ר' אושעיא אחד השומע אזכרה מפי הגוי ואחד מפי ישראל חייב לקרוע מה טעם אני י"י אלהי כל בשר מהו לקרוע בזמן הזה ר' חזקיה ור' ירמיה בשם ר' יוחנן משרבו הגדפנים פסקו מלקרוע מהו לקרוע לכנויים נשמעיניה מן הדה ריש לקיש הוה מהלך באיסרטא פגע ביה חד כותאי הוה מגדף וקרע הוה מגדף וקרע נחית ליה מן חמריה ויהיב ליה מרתוקיא גוליביה אמר ליה בר כותאי בר כותאי אית לאמך מנין מספקא לי מילתיה אמרה שקורעין בזמן הזה מילתיה אמרה שקורעין על הכנויים ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שאין קורעין מפי הגוי בזמן הזה שאם אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים וכמעשה שהזכרנו בריש לקיש:

התבאר באחרון של נדרים במגדף שחזר בתוך כדי דבור אינו כלום אלא כיון שגדף בעדים נסקל וחבריו לענין זה קדושין וגירושין כמו שיתבאר שם:

וכן התבאר למטה בפרק נשרפין שאם קלל את השם בשם עבודה זרה קנאין פוגעין בו אבל בית דין אין הורגין אותו וכבר ביארנו למעלה בענין מגדף שהעדים והדיינים סומכין את ידיהם על ראשו לומר דמך בראשך ואינו כן באחד מהרוגי בית דין אלא במגדף לבד:

כבר ביארנו בבדיקת העדים וחקירתם הן בדיני ממונות הן בדיני נפשות ששניהם צריכין לפרש עדותם ולא די לשני בשיאמר אף אני אומר כראשון ודבר זה מדברי סופרים ובמגדף לכבוד השם העמידוהו על דין תורה שלא להזכיר ברכת השם ללא צורך:

תוספות בד"ה חוקים שחקקתי כו' דבפרק אלו טרפות וכו' ה"א דאסירי בני נח להרכיב שני דשאים כו' עכ"ל לא קאמרינן התם דאיירי בבני נח אלא דהכי משמע להו לכאורה דהא מלמינהו דכתיב גבי אדם בעי למילף ליה ועוד דאי בישראל איירי הא משנה שלימה היא בפרק קמא דכלאים אין נוטעין ירק כו' ולקמן כתבו ליישב ההיא דא"ט לרבנן דמצי איירי בישראל ובחוצה לארץ ודו"ק:

בא"ד והא דפריך אלא מעתה ושמרתם גו' אע"ג דלא מוקמינן האי בבני נח אלא משום דאשכחן כבר למינהו כו' עכ"ל קצת קשה ומאי קושיא דהא כיון דחקותי שחקקתי לך כבר משמע אי שחקקתי לבני נח ואי שחקקתי לך כבר במרה והכא גבי ושמרתם את חקותי וגו' פריך שפיר דשחקקתי לך כבר במרה נמי ליכא לפרשו דהאי קרא בכל התורה קאיירי כמו שכתבו התוספות לקמן ודו"ק:

בא"ד וי"ל דנהי דלא דרשי רבנן למינהו כו' גבי ישראל דרשינן כו' ונ"מ לענין דגים כו' עכ"ל וקצת קשה למה ליה הך דרשה מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה נילף ליה למינהו דאילנות מלמינהו דגבי בהמה כדיליף ליה למינהו דדגים מלמינהו דבהמה ולתירוץ שני של התוספות שכתבו דלא הוה אסרינן הרכבה כו' אי לאו למינהו ניחא דאי לאו דגלי הכא דחקותי שחקקתי לך כבר דהיינו למינהו באילנות לא הוה דרשינן נמי למינהו בדגים ובדוחק יש ליישב כי האי גוונא גם לתירוץ זה דלמינהו בדגים נמי לא הוה דרשינן למילף מבהמה אי לאו דילפינן הכא אילנות מבהמתך מה בהמתך בהרבעה כו' אבל מ"מ קשה לתירוץ ראשון של התוספות למינהו באילנות למה לי דהא לא נ"מ בדרש דלמינהו רק בדגים ויש לדקדק לפי דברי התוס' דמלמינהו לחוד לא ילפינן מידי ולעיל אמרינן לתנא דבי מנשה דיליף כלאים בבני נח מדכתיב מן העוף למינהו ודוחק לומר דסמך שם אהך דחקותי שחקקתי כו' דאם כן הוה ליה לאתויי התם הך דרשה דחקותי שחקקתי כו' וי"ל דודאי למינהו דכתיב גבי בריאה ליכא למילף מיניה מידי אי לאו חקותי כו' כמו שכתבו התוספות הכא אבל למינהו דנח דהוה ציווי שפיר ילפינן מיניה ומאן דיליף ליה הכא מחקותי כו' ומלמינהו דגבי בריאה לא בעו למילף מלמינהו דנח דהא אמרינן לעיל ההוא לצוותא בעלמא וק"ל:

בא"ד והשתא ההיא דהרכיב ב' דשאים דפרק א"ט לרבנן כו' עכ"ל קאי לב' תירוצים של תוספות וק"ל:

בד"ה אתיא קריעה כו' דיליף דקריעה מעומד דכתיב ויקם איוב ויקרע כו' עכ"ל לא קאי התם הכי אלא מויקם דוד ויקרע גו' יליף לה וקריעה גופא נמי מהכא יליף לה אלא דלישנא דתלמודא דהתם נקטו התוס' בדבריהם עיין שם וק"ל:

בד"ה המלך קרע תימה היאך אמרו למלך מה ששמעו כו' עכ"ל ואגופה דקרא לא תקשי להו הכי דאימא דלאו אגדופי קרע רק אשמועות רעות וק"ל:

נחמנו אלהינו: