מסכת סנהדרין דף ע״ב עמוד ב׳

כל שנמצא במחתרת ונתברר הדבר לבעל הבית או לאחר שהוא אוהב גמור של זה ושיש לו ברית כרותה והרגו יש לו דמים אפילו נכרי וכל שנתברר לו שאין שלום עמו אין לו דמים אפילו אב על הבן אבל בסתם והוא שלא נתברר לו בענינו כלום אין לך מי שיש לו דמים אלא אב על הבן שסתמו כברור אף בשעת מחתרת:

רשות זו שנתנה תורה להרוג זה שבא במחתרת לא סוף דבר בגנב ידוע או בחשוד אלא אפילו היה מפורסם בחסידות שמ"מ מתוך מחתרתו הערה את מקורו ונתגלית דעתו:

כל שאמרנו עליו שאין לו דמים ניתנה רשות להרגו בין בחול בין בשבת אע"פ שהריגת בית דין אינה דוחה שבת בזו התירו שכמת הוא ואין לו דמים כלל ואין צריך לומר אם נפלה חתירתו עליו שאין מפקחין עליו את הגל בשבת וכל שאמרנו עליו שיש לו דמים כל שהרגו חייב כמו שביארנו ואם נפלה מחתרתו עליו מפקחין עליו את הגל יראה לי שזה שאמרנו עליו שאין מפקחין עליו את הגל פירושו בספק חי ספק מת אבל אם הוא ודאי חי אומר אני שמפקחין שהרי עכשיו אינו רודף שהרי זה כרודף אחר חבירו והצילוהו באחד מאיבריו שאין לו עוד להרגו וזה כהריגה בידים הוא או שמא כיון שיש לומר עליו שהוא משתדל בעצמו בפקוחו ולבו על גנבתו אין מפקחין:

כבר ביארנו שלא סוף דבר שניתנה רשות לבעל הבית להרגו אלא אף לכל אדם מפני שהוא חשוב כרודף אחר חבירו להרגו מכיון שאנו דנין אותו כרודף אחר חבירו להרגו ראוי להורג שיהא משתדל להרגו בסייף ומ"מ אם אינו רשאי להרגו בסייף או שאין חרב בידו ימיתהו בכל שהוא יכול להמיתו סקל יסקל או ירה יירה כדרך שבארנו ברוצח ובגואל הדם בפרק ששי:

כשם שביארנו בבא במחתרת שמותר להרגו אף בשבת כך הרודף אחר חברו להרגו יראה שנתן להצילו בנפשו אף בשבת:

בא במחתרת גדולי המחברים כתבו שאין בו חלוק בין יום ללילה וכן הדברים נראין שהרי מה שכתוב אם זרחה השמש עליו דמים לו כבר הוציאוהו מפשוטו ודרשוהו בשנתברר לו שיש שלום עמו כמו שבארנו ואם תמצא לומר שביום סתמו אינו בא להרוג לא הוצרכו להוציאו מפשוטו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שלא הוציאוהו מפשוטו אלא לחדש בה דבר להציל כל מי שנתברר שלא בא על עסקי נפשות וביום ודאי אינו רשאי להרגו שאין גנב ביום אלא דרך השמטה ואפילו נמצא במחתרת כגון שהיה חותר בינו לבינו או בחדר מוצנע ולא עוד אלא שיראה שלא הוצרכו להוציא המקרא מפשוטו אלא שאין הדבר באפשר שיהא צריך מקרא להפקיעו מדין מחתרת ביום:

בא במחתרת שהזכרנו לא סוף דבר שהוא חותר ובא אלא כל שנמצא בתוך רשותו של חבירו ביתו או חצירו גגו או קרפיפו אפילו נכנס דרך הפתח לא נאמר מחתרת אלא שדבר בהווה שדרך רוב גנבים לבא במחתרת בלילה אבל גנתו או שדהו או כרמו או דיר וסהר שלו אפילו היה חותר שם יש לו דמים סתם מקומות הללו שאין בעלים מצויים בהם ולא בא על עסקי נפשות מ"מ חלוק יש בין נכנס במחתרת לנכנס דרך הפתח שהבא במחתרת אינו צריך התראה מחתרתו זו היא התראתו ומתיר עצמו למיתה הוא ועוד שהרי הוא כרודף אבל כל שנכנס דרך הפתח אע"פ שהוא עומד במסתרים וכדרך גנב צריך התראה בעדים שיצא משם ואם לאו שיהרגוהו ומ"מ אינו צריך שיקבלנה ויתיר עצמו למיתה כלומר יודע אני ועל מנת כן אני עושה שלא נאמר כן אלא במיתת בית דין וגדולי הרבנים חולקין בו ואין דבריהם נראין:

בא במחתרת זה שהזכרנו אין בו חלוק בין גדול לקטן בין איש לאשה אלא כל הנמצא ברשות חבירו בחזקת גנב יש רשות ביד כל אדם להרגו מפני שהוא רודף וכל שהוא רודף הותרה הריגתו אפילו בקטן בין שהיה רודף אחר קטן בין שהיה רודף אחר גדול ואינו צריך התראה כמו שביארנו:

יצא לו הגנב מן הבית והולך לו הן בגנבה הן שלא בגנבה אינו נקרא עוד רודף ואם הרגו אח"כ יש לו דמים הקיפוהו בני אדם אינו נהרג אע"פ שהוא עדיין במחתרת שהרי יש לו מצילים אם הוא קם עליו והוא שאמרו במכילתא אם יש לו מושיעים אינו נתן ליהרג אפילו לא היו בכדי להתירא זה מהם מכיון שהם ראויים שיעידו עליו אם יהרוג והוא שרואה בעדיו נמנע הוא ואינו הורג ויש לו דמים וכן יראה מדברי גדולי המחברים וכן יראה מתרגומו של אונקלוס אם עינא דסהדיא וכו':

זה שביארנו ברודף שנתן להצילו בנפשו פירושו אפילו בשהיה גדול רודף את הקטן שמצילין אותו בנפשו של רודף אע"פ שהרודף גדול והנרדף קטן ומתרין בו שלא לעשות ושהוא מכלל חברים ובן ברית ולא מעובדי האלילים וכל שאינו נמנע אפילו לא קבל עליו התראה מצילין אותו בנפשו שאין דין התראה לרודף וכל החושב להכות את חבירו מכת מות רודף הוא ואם יכולין להצילו באחד מאיבריו עושין ואם לאו מצילין בנפשו אפילו היה הרודף צדיק גדול והנרדף פחות שבפחותים ואם לא היה יכול להצילו אלא שבא ליד בית דין אינו נהרג אא"כ קבל עליו התראה:

עוברה שהיתה מקשה לילד ונסתכנה מרוב קשויה מותר לחתוך העובר שבמעיה בין בסם בין ביד ולהוציאו חתיכות חתיכות שאין זה נקרא נפש הואיל ולא יצא לאויר העולם יצא ראשו הרי הוא כילוד ואין נוגעין בו לרעה שאין דוחין נפש מפני נפש ואין דנין אותו ברודף כדי להציל את האם הנרדפת בנפשו שמן השמים רדפוה:

זה שביארנו שכל שאין שם רודף אין דוחין נפש מפני נפש לא סוף דבר באחרים שאין מצילין את זה בנפשו של זה אלא אף בעצמו אסור לו להציל עצמו בנפש חברו ואפילו רבים בנפש יחיד והוא שאמרו בשמיני של תרומות נשים שאמרו להם גוים תנו לנו אחת מכם ונטמאנה ואם לאו נטמא את כלכם יטמאו כולן ואל ימסרו נפש אחת מישראל ושנו עליה בתלמוד המערב סיעת בני אדם מהלכין בדרך ופגעו בהם גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כלכם יהרגו כלם ואל ימסרו נפש אחת מישראל למדת שאף בהצלת עצמו ואף יחיד בהצלת רבים אין דוחין נפש מפני נפש ואפי' קטן מפני גדול כמו שביארנו מ"מ אמרו שם שאם ייחדוהו להם כשבע בן בכרי כלומר תנו לנו את פלוני ונהרגהו ואם לאו נהרג את כלכם ימסרוהו להם כל שיש בו הצלת שנים בשביל אחד אלא שאמרו שם אמר ריש לקיש והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אע"פ שלא נתחייב מיתה ויראה כר' יוחנן שהרי כל שנחלקו שניהם הלכה כמותו וכ"ש בתלמוד שלו ומעתה אם לא נתחייב מיתה כל שאמר תנהו לי ואם לאו הריני הורג אותך יהרג ואל ימסרוהו שאין לו לדחות את זה מפני עצמו אבל אם אמר הריני הורג את כלכם או אתה והוא ימסרהו ואל יהרגו שניהם או כלם ואם נתחייב מיתה אם בדיני ישראל ימסרהו אף להצלת עצמו ויראה לי אף להצלת אחר ואם אינו חייב בדיני ישראל הרי הוא כישראל בעלמא הא כל להצלת רבים אפילו לא נתחייב מיתה או שנתחייב ולא בדיננו הואיל וייחדוהו מותר אלא שמדת חסידות לעכב וליתן מתון בדבר עד דכדוכה של נפש וכל שממהר בכך הפקיע מעליו מדת חסידות והוא שאמרו שם עילא בר קיסר תבעתיה מלכותא ערק ללוד גבי ר' יהושע בן לוי אתון אקפון מדינתא אמרין אין לית אתון יהבין לן אנן מחרבין מדינתא סלק גביה ר' יהושע בן לוי פייסיה ויהביה לון הוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי ליה ולא איתגלי צם כמה צומין אתגלי ליה אמר ליה ולמסור אנא מתגלי אמר ליה ולאו משנה שלימה עשיתי אמר ליה וכי משנת חסידים היא זו ויראה לי שלא אמרה אלא על שמיהר את הדבר ולא המתין עד שיראה אם יחריבו את העיר אם לאו ומ"מ י"מ שלא על מדת חסידות לבד היה מתרעם עליו אלא מן הדין וממה שלא היה חייב מיתה בדיני ישראל ומכאן פסקו כריש לקיש שאמר והוא שמחוייב מיתה כשבע בן בכרי ופירשו בו שיהא מחוייב מיתה בדיני ישראל והדברים ברורים כדעת ראשון ולפי דרכך למדת במה שאמרו מאי חזית דדמא דידך וכו' דוקא כשאמר לו קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך אבל אם אמר לו קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לדידיה ולדידך מותר לו להרגו ומ"מ יראה שלא הותר אלא למסרו לו שמא יקח ממנו כפר או יתחרט עליו אבל להרגו בידים לא:

יראה לי שאם היתה סיעה של נשים והיתה ביניהם זונה ידועה עומדת על מנהגה אפילו לא ייחד אלא שאמרו תנו לנו אחת ונטמאנה ימסרו את הזונה ואל יטמאו ואין צריך לומר בסיעה של בני אדם והיה ביניהם טרפה שימסרוהו ואל יהרגו שהרי ההורגו פטור ממה שראיתי בשמיני של תרומות היה עובר ממקום למקום וככרות של תרומה בידו ואמר לו נכרי תן לי אחת ואטמאנה ר"ל לאכלה ואם לאו הרי אני מטמא את כלן ר' אליעזר אומר יטמא את כלן ושנו עליה בירושלמי לא מסתברא כן אם היתה שם כבר טמאה ויראה לי שאף בזונה כן אלא שיש לפקפק שמא הרהרה תשובה בלבה ומ"מ לענין תרומה מיהא הלכה כר' יהושע שאמר לשם יניח אחת מהם על הסלע:

ובתלמוד המערב של עבודה זרה ראיתי ששאלו בפרק שני מהו לדחות נפש קטן מפני גדול וכשהשיבו להם מיצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש הם תירצו שניא היא שאין אנו יודעין מי הורג את מי ולא נתבררה שם ונראה שאף שאלתם במי שאמרו לו הרוג קטן זה ואם לאו נהרוג אותך אם מותר להציל עצמו בנפשו ומ"מ מסוגיא שבכאן יראה שהקטן דינו כגדול לענינים אלו שאם לא כן תהא האשה עצמה הורגתו אף ביצא ראשו אלא שחכמי הדורות שלפנינו כתבוה כן ר"ל שהאשה עצמה יכולה לחתכו שנרדף היא ונרדף מיהא במקום שאין אחרים מחזיקין את הרודפו ברודף הוא עצמו רשאי ומ"מ מסוגית קטן הרודף אנו למדים שדינו כגדול אלא שיש לו ראיה ממנה על הטרפה וחברתה שמצילין עצמן באלו: