תניא כוותיה — בתורת כהנים דסתם ספרא ר' יהודה דערות אביך לרבי יהודה זו אשת אביך ואית ליה גזירה שוה למילף מיניה עונש לאמו שאינה אשת אביו ואייתר ליה אמך היא להאי דרשה:
ת"ל ערות אביו גלה — ומשמעות לא משמע אנוסה דהאי לאו ערות אביך היא אלא מופנה הוא לגזירה שוה כדדריש בסופה ומההיא תיפוק לן עונש לאמו אנוסה כדמפרש בסופה:
מה להלן באישות הכתוב מדבר — דהא רישא דקרא איש אשר ישכב את אשת אביו כתיב ומשמע בין אשת אביו וכו' וחייב עליה משום אשת אב עד דאתא אמך היא דסופה ומיעטה ואוקמה לרישא דקרא על כרחיך באשת אביו שאינה אמו:
בעונש מניין — היינו הך דאתחיל בה לעיל ושבקה:
אמך היא — ארישא דקרא מהדר לאפוקי ממשמעותיה והיכא דאשת אביו הויא אמו אינו חייב עליה משום אשת אב אלא משום אם:
ערות אביך ממש — אבל אשת אב לא רמיזא הכא הלכך לא אתיא אמך היא למעוטי ולדרשה אחרינא אתא כדלקמן:
נכרי הבא על אביו — מפרש ליה רבא דבישראל קאמר והא דנקט עובד כוכבים לישנא מעליא:
חייב שתים — מואת זכר וערות אביך:
על אחי אביו — מואת זכר וערות אחי אביך לא תגלה דמשמע ליה ממש:
בשוגג ולקרבן — דכיון דאיכא שני לאוין חלוק חטאות ביניהם אע"ג דכרת אחת היא דנפקא לן במסכת מכות באלו הן הלוקין (מכות דף יד:) ברישיה דדרשינן אחותו יתירא לחלק כרת למפטם וסך דכתיב ביה שני לאוין וכרת אחת וה"ה לכל שני לאוין וכרת אחת:
דינו מאי ניהו קטלא — ואפילו שוגג דקאמר לקמן (סנהדרין דף נז:) בהאי פירקא אזהרה שלהם זו היא מיתתם:
דלא כרבי יהודה — דהא לא משמע ערות אביך ממש דאתיא גזירה שוה ואפיקתיה ממשמעותיה:
מאחי אביו — דההוא ודאי משמע ליה ממש דכתיב בגופיה אל אשתו לא תקרב:
פלוגתא דאביי ורבא — בעונשין מן הדין באלו הן הנשרפין:
ואי אתה מחייבו משום אשת איש — דכיון דמחייב עליה רישא דקרא משום אשת אב משמע נמי אשת איש ואתא היא ואפקיה:
ורבנן עונש באשת אב לאחר מיתה מנא להו — אבל אזהרה כתוב בה כדדרשינן מדרשה למר ולמר:
בשלמא לרבי יהודה — דיליף עונש מאזהרה בגזירה שוה מייתי לה נמי בגזירה שוה אלא לרבנן מנא להו:
ערות אביו גלה — גבי עונש כתיב:
עונש באמו לא כתיב אלא באשת אב הוא דכתיב:
אמך היא — בהוויתה היא כל צדדין שוין בה בין שהיא אשת אב בין שאינה אשת אביו:
ונחייב נמי משום אשת בנו — דהא שני לאוין ושני שמות הן ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה (ויקרא י״ח:ט״ו):
וסיים באשת בנו — דכתיב היא ומשמע היא האמורה ברישא דקרא והאי דהדר וכתביה לחייב עליה אף לאחר מיתה:
מתני' תקלה — מכשול עון:
גמ' אשר ישכב את זכר — מדלא כתיב איש לא חלק בנשכבים בין גדול בין קטן להתחייב השוכב עליה ואשמעינן דלא בעינן תרוייהו בני עונשין ומינה נמי ילפינן דאי הוה נשכב גדול ושוכב קטן כגון בן תשע שנים ויום אחד דביאתו ביאה ולאו (בני) עונשין הוא ומחייב נשכב:
משכבי אשה — שתי משכבות יש באשה שוין זה לזה לחייב בכל עריות כדרכה ושלא כדרכה:
ה"ז בא ללמד — על זכר שחייב אפילו שלא כדרכה:
ונמצא למד — למשכב זכור לא איצטריך קרא דפשיטא לן דכל משכב זכר שלא כדרכו הוא אלא האי משכבי לאשמועינן אתא דהבא על אשה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב:
