מסכת סנהדרין דף פ״ט עמוד ב׳

חבריה דמיכה דכתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא זה היה מיכיהו בן ימלא שנתנבא אותו היום על אחאב ליפול ביד ארם מפני שנפל בן הדד בידו ושלחו לשלום והיינו דקאמר אחאב ליהושפט לא ידבר עלי טוב כי אם רע מפני שנתנבא כבר את זו עליו ולא קיבל חבירו את דבריו דכתיב וימאן האיש להכותו:

עדו הנביא שנתנבא על מזבח ה' בבית אל שהיה ירבעם מקטר עליו ובדברי הימים גבי יאשיהו כתיב והוא היה עדו:

כי כן צוה אותי בדבר ה' לאמר לא תאכל לחם ולא תשתה מים (במקום הזה) ועבר על דברי עצמו ושמע לדברי הנביא השקר ואכל ושתה:

תמרי בארבילא תמרים הנתונים בכברה:

דילמא הדרו ביה פמליא של מעלה וניחם על הרעה והם אינם יודעים והיאך מתרינן בו התראת ספק:

והא יונה דהדרו ביה מהפוך את נינוה:

מעיקרא נינוה נהפכת אמרו ליה ברוח הקדש ומשמע נמי לטובה שיהפכו מעשיהם מרעה לטובה וכיון ששבו נתקיימה הנבואה ולא מיהדר הוא:

ואיהו דלא ידע הוא היה טועה וסבור שהוא לרעה:

הכובש נבואתו לוקה לית ביה לאו ועוד דאין בו מעשה אלא מכין אותו עד שתצא נפשו כמו עשה סוכה ואינו עושה:

אליהו בהר הכרמל וכו' משמע דבשם הקב"ה היה מתנבא לעבור וכיון דמוחזק מהימנינן ביה אע"ג דלא יהיב אות ובהאשה רבה (יבמות דף צ: ושם) נפקא לן דכתיב אליו תשמעון אפי' אמר לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל ותימה מאי קא פריך התם וליגמר מיניה כיון דע"פ הדיבור היה מתנבא מה שייך למילף מיניה לעבור משום תקנה דרבנן שלא על פי הדיבור ועוד למה לן הכא טעמא משום דאיתחזק בנביאות הא אפילו בלא נביא שרי לב"ד לעבור משום מיגדר מילתא ויש לומר דמדקדק התם מלישנא דברייתא דקתני הכל לפי שעה דמשמע הכל מפני צורך השעה ואי על פי הדיבור למה לי צורך השעה בין לצורך בין שלא לצורך צריך לקיים צוויו של מקום אלא ודאי בנביא שעשה מדעתו קא אמרה ברייתא דמיירי קרא והא דבעי הכא איתחזק היינו משום דכי איתחזק בנביאות סומכין עליו במה שהיה מבטיח לירידת אש ושוחטין על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ובתפלתו תרד אש מהשמים ויהיה מגדר מילתא בדבר שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים ויחזרו ישראל למוטב ומיהו בקראי משמע שעל פי הדיבור עשה דכתיב באליהו וכדברך עשיתי וגו' ופרש"י מאור הגולה בפירושו לנביאים וכדברך עשיתי שהקרבתי בשעת איסור הבמות ונראה לומר דכיון דעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדיבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר כדאיתא בפ"ק דמגילה (דף ב:) ועוד י"ל דהא דקאמר אליהו וכדברך עשיתי לא שאמר לו הקב"ה אלא מקרא היה דורש דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ואמרינן עתידין בניך לעשות כמעשה נכרים פירוש לשחוט בחוץ ואני מסכים על ידו ולפי שהיה נביא מוחזק סמכו עליו שעליו נאמר מקרא זה:

תני תנא קמיה דרב חסדא לוקה א"ל ומי התרה בו דלקי כלומר מי יודע ששלחו אלהים להינבא והסתיר נבואתו ואמר אביי חבריו הנביאים שגילה כדכתיב כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים ודלמא הדרו ביה כו':

המוותר על דברי נביא ואינו עושה כל מה שיאמר לו אלא ממאן לשמוע דבריו כגון חבריה דמיכיהו כדכתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר לרעהו בדבר ה' הכני נא וימאן האיש להכותו וכתיב ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו דינו בידי שמים. ואקשינן מנא ידע דהוא נביא ואיענש ושנינן מוחזק בנביאות הוה אבל מאן דלא מוחזק לא מיחייב לקבולי מיניה עד דיהיב ליה אות ומופת ומאן דמוחזק מקבלינן מיניה מאליהו בהר הכרמל אילולי שהיה מוחזק בנביאות היכי הוו מקבלי מיניה ועבדי שחוטי חוץ אלא ש"מ היכא דמוחזק שאני. ונביא שעבר על דברי עצמו כגון עדו הנביא שנאמר כי כן צוה אותי בדבר ה' לאמר לא תאכל לחם ולא תשתה מים ולא תשוב בדרך אשר הלכת ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר השיבהו אתך אל ביתך ויאכל לחם וישתה מים כחש לו דינו בידי שמים שנאמר וימצאהו האריה בדרך וימיתהו. ירושלמי א"ר שמואל בר רב יצחק ונביא אחד זקן ישב בבית אל זה אמציהו כהן בית אל:

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם אחר מי א"ר יוחנן אחר דברי השטן שאמר לפני הקב"ה רבון כל העולמים זקן זה חננתו למאה פרי [בטן] ומכל סעודות שעש' לא היה לו להקריב לפניך תור או בן יונה אחד. א"ל כלום עשה אלא למען בנו אם אני אומר לו זבח אותו לפני עושה. מיד והאלהים נסה את אברהם כו' ר' לוי אמר אחר דברי ישמעאל שאמר ליצחק אני גדול ממך במצות שאתה נמלתה בן ח' ימים ואני בן י"ג שנה א"ל ובאבר אחד אתה מייראיני אם אומר לו הקב"ה זבח עצמך מיד אני זובח את עצמי. מיד והאלהים נסה את אברהם:

ת"ר נביא שהדיח בסקילה מאי טעמא גמרי הדחה הדחה ממסית מה מסית בסקילה אף נביא שהדיח בסקילה רבי שמעון אומר מיתה כתיבא ביה וכל מיתה האמורה בתורה סתם בחנק. מדיחי עיר הנדחת בסקילה גמרי הדחה הדחה אי ממסית אי מנביא שהדיח ר' שמעון אומר בחנק גמר הדחה הדחה מנביא שהדיח:

הכובש את נבואתו אינו לוקה ולא מפני שאין התראה נופלת בו מצד שאין הדבר נודע לשום אדם והרי זה כאוכל פירות המתולעים שבכלי שאין נראות לאדם ולא הוחזק בהם שום איסור עד שיתרו בו מכחו שהרי זה מ"מ אפשר להתרות בו על ידי נביאים ואי אפשר לומר שמא חזרו בהם מן השמים ובטלו אותה גזירה שנצטוה הוא לאמרו שאלו כן מודיעים היו אותו ואע"פ שבנינוה חזרו שלא בהודעתו של יונה אין זה אלא מפני שלא אמרו אלא ונינוה נהפכת והרי נהפכה לטובה אלא טעם הדבר מפני שאין בזה לאו ואע"פ שנאמר לא תגורו מפני איש לא נתיחד ללאו בכבישת נבואה ולא עוד אלא שאין בו מעשה:

זה שכתבנו שאפשר לפעמים שיצוה הנביא בנבואה ויחזרו בהם מן השמים לא סוף דבר קודם שיתנבא אלא אף לאחר שנתנבא הנביא וספר את נבואתו חוזרין לפעמים ומבטלין את הגזירה ומ"מ דוקא במה שנאמר לו לרעה אבל אם הבטיח מכח נבואתו על הטובה אין כאן חזרה בשום פנים מעתה המתנבא לרעה ולא אירע כדבריו אין בזה הכחשה שאפשר ששבו מרעתם אם במפורסם אם בצנעה או שזכות תולה להם כמו שמצינו בנינוה שחזרו בהם ובחזקה שתלה לו אבל כל שהבטיח על הטובה ולא באה הרי הוא מוכחש בלא ספק ואפילו הבטיח על תנאי והוא שאמר ירמיה לחנניה בן עזור כשהיה מתנבא על כלי המקדש שישובו יקם י"י את דברך אך שמע נא הדבר הזה הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו י"י באמת ויש לי יתרון שאם לא יתקיימו דברי אין בי הכחשה ואם לא יתקיימו דבריך אתה מוכחש על כל פנים ואין לך צד התנצלות:

אע"פ שהמוותר בדברי נביא אין שם אלא מיתה בידי שמים תדע שהאמנת עניני הנבואה מיסודי הדת היא ומפנותיה הגדולות שמא תאמר האיך אנו יודעין בו שהוא נביא תדע שעיקר אמונתנו בזה הוא שאין הנבואה שורה אלא באדם שלם בכל מיני השלמויות ומעוטר במדותיו ונודע בחסידות ומתהלך בקדושה ופרישות עד שלא ימצא בו שום חסרון בכל מיני שלמויותיו וכל שאינו נודע בדרך זה אפילו עשה כמה אותות אין מחזיקין אותו בנביא אבל כשנודע בענין זה מאמינין אותו וצריך שיתן אות ומופת בתחלת נבואתו שיאמינו העם שהוא נביא ולא שיצטרך לשנוי טבע כאותות משה ואליהו ואלישע אלא שיגיד העתידות ואין אומרין לו לקרוע את הים ולהחיות מתים ולהעמיד חמה שאין עיקר אמונתנו מפני האות אלא מפני שנודע לנו שהוא ראוי לכך והאות סעד לו בתחלת נבואתו עד שיוחזק וכל שראינו שנפל מעט מכל מה שדבר שיבא אינו נביא שאף המעוננים והקוסמים יש עמהם צד אמיתות אלא שמתערב שקרות עמהם כאמרו מאשר ולא כל אשר הא מכיון שהוחזק אין שואלין ממנו אות כלל יאסור לנסותו או לשאול ממנו אות כלל וכל שהעיד נביא אחד עליו הוחזק ואין צריך אות כלל:

אע"פ שביארנו שהמתנבא בשם ע"ז אינו אלא בחנק כל נביא שהדיח לעבוד ע"ז הרי הוא בסקילה והנדחים אף הם בסקילה שאין לך לדונם אלא ביחידים הואיל ואין מדיחיהם שנים ואף הוא אינו נסקל מתורת הדחה אא"כ הודחה רוב העיר אחריו ומדיחי עיר הנדחת גם כן בסקילה אע"פ שהמודחים בסייף כמו שהתבאר:

"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל" אָמַר שָׂטָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זָקֵן זֶה חֲנַנְתּוֹ לְמֵאָה שָׁנָה פְּרִי בֶּטֶן, מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה, לֹא הָיָה לוֹ תּוֹר אֶחָד אוֹ גוֹזָל אֶחָד לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ? (בראשית כא, ח) (בראשית כב, א). מקשים בין למאן דאמר 'וַיִּגָּמַל' היינו יום המילה בין למאן דאמר על יום שגמלוהו מחלב הא איכא בין זמן הסעודה לזמן קטרוג זה של השטן כמה שנים כי השטן קטרג בזמן היותו בן ל"ז שנים דקטרוג זה היה סמוך לעקידה ואמאי שתיק שטן כולהו שני ולא קטרג תכף אחר הסעודה? ונראה לי בס"ד דהשטן ראה שכבר אברהם אבינו ע"ה נתנסה אותו זמן בתשע נסיונות ולכן חשב השתא ודאי ישיב הקדוש ברוך הוא כאשר השיב לו באמת אחר כך ויצוה את אברהם לשחוט את בנו, ואברהם ודאי יקיים דבריו יתברך ויעשה המצוה בשלימות ובודאי יתן לו הקדוש ברוך הוא בן אחר תמורת יצחק וירויח שתהיה המצוה הזאת אשר זבח את בנו לקיים מצות ה' קרן קיים לזרעו אחריו בכל דור ודור ותעמוד כנגדו בכל פעם שיבא לקטרג ונמצא הוא גורם לעשות דבר שיהיה נלחם עמו תמיד ויבטל קטרוגים שלו. על כן אמר טוב שאניח הקטרוג הזה עד שיגדל יצחק בשנים ויהיה בחור כארזים דאז אם יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם לשחוט את בנו ויביאהו לשחטו לקיים דבר ד' יהיה יצחק מסרב ודוחף את אביו ומתריס כנגדו בהיותו גדול בשנים וגבור חיל ואז לא תבא מצוה זו לפועל וממילא לא ישאר לאברהם ולזרעו דבר יקר ונפלא כזה שיהיה להם למגן וצינה בכל דור ודור לדחות קטרוגים שלו. ולכן איחר את קטרוגו זה עד אחר שגדל יצחק והוא לא ידע ולא חשב שיצחק יהיה מרוצה לקיים דבר זה בכל לבו ובכל נפשו וברצון לבו פשט צוארו לפני הסכין ונמצא מה שעשה השטן קלקל לעצמו שגדלה ורבה ועצמה מצות העקדה מאה ידות מצד העוקד ומצד הנעקד הוא הדבר שצועקין ישראל ביום ראש השנה קודם תקיעת שופר עוקד והנעקד והמזבח.

מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה, לֹא הָיָה לוֹ תּוֹר אֶחָד אוֹ גוֹזָל אֶחָד לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ? (בראשית כא, ח) (בראשית כב, א). קשא אמאי לא אמר שה אחד או פר אחד? ונראה לי בס"ד כי בברית בין הבתרים אמר לו השם יתברך קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל (בראשית טו, ט) ואמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מד, יד) הראה לו כל הכפרות שתהיה בבניו על ידי מינים אלו עיין שם. ולכן רצה להגדיל הקטרוג כי אפילו תור וגוזל שהם בזול שהבטחת אותו להתרצות אפילו במינים אלו גם כן לא הקריב לפניך. ומה שאמר 'זָקֵן זֶה' שקראו זקן גם כן רצה להגדיל הקטרוג אף על פי שעשית אותו זקן בנס כדי שיהיה הבדל בינו לבין יצחק עם כל זה לא נזהר להביא קרבן תודה להודות על חסדך עמו ואף על פי שהנס הזה של הזקנה היה קבוע בגופו ובכל עת רואה את זקנתו.

אָמַר לוֹ כְּלוּם עָשָׂה, אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנוֹ, אִם אֲנִי אוֹמֵר לוֹ: זְבַח אֶת בִּנְךָ לְפָנַי, מִיָּד זוֹבְחוֹ (בראשית כב, א) (בראשית כא, ח). מקשים בזה הדבר לא נתרצה הקושיא על אברהם אבינו ע"ה דאמאי לא הקריב? ומאי סלקא דעתיה מעיקרא שלא הקריב? ונראה לי בס"ד כי יש אדם מבקש שיולד לו בן בשביל טובה והנאה של עולם הזה ודרך אגב גם כן שיועיל לו גם בשביל עולם הבא, נמצא כשנולד לו בן והוא שמח בו עיקר שמחתו הוא בשביל תועלת שיגיע לו מן הבן הזה בשביל עולם הזה אך גם כן שמח קצת בשביל תועלת המגעת לו ממנו בענייני עולם הבא, ולכך הוא מחלק צדקה בעבור תועלת הנפשיי שמגעת לו מן הבן. אך יש אדם אינו מבקש שיהיה לי בן בשביל תועלת שמגיע לו ממנו בענייני עולם הזה אלא רק מבקש הבן לשם שמים ולכן הוא מקדיש את בנו לשם שמים מעת שנולד וכמו שאמרה חנה על שמואל אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַהֳ' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַהֳ' (שמואל א' א, כח) וכן אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי הֳ' וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם (שמואל א' א, כב) דאפילו הנאת ראית פניו לראות אותו יושב בבתינו לפנינו לא נהיה נהנים מזה, הרי עשתה אותו כולו קדש לה' ועל זה אין צורך לחלק צדקה בלידתן מאחר כי הילד כולו קדש לה'. ולכן אמר אם אביא קרבן על לידתו מוכח כי הבן ניתן לי לצרכי ונולד לצרכי לכן אני מביא קרבן על הטובה שנתן לי השם יתברך ואין הדבר כן כי הילד אין חלק לגופי בו אלא הוא נולד לעבודת השם יתברך ואינו שלי אלא הוא שלו יתברך ולכן מצא טעם לשבח שלא הביא קרבן על המתנה הזאת שנתן לו השם יתברך. ולזה אמר השם יתברך לשטן: אִם אֲנִי אוֹמֵר לוֹ זְבַח אֶת בִּנְךָ לְפָנַי, מִיָּד הוּא זוֹבְחוֹ! נמצא אינו מחליט לידתו מתנה לעצמו כדי שיביא קרבן תודה על מתנה טובה שנתתי לו כי הוא חושב הילד שלי הוא ולא שלו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דאברהם אבינו ע"ה חשב כיון שקיים בו מצות המילה והוא הראשון אשר נימול לשמנה ימים אין לך קרבן גדול מזה דאמרו רבותינו ז"ל מצות המילה חשיב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן גם אמרו חשיבה כהקטרת קטורת שהיא מעולה מן הקרבן עד כאן דבריו נר"ו.

אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְאַבְרָהָם נִסִּיתִיךָ בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת, וְעָמַדְתָּ בְּכֻלָּן, עַכְשָׁיו עֲמֹד לִי בְּנִסָּיוֹן זֶה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים (בראשית כב, א) (בראשית כא, ח). קשא מדברים אלו משמע שנסיון זה הוא גדול מכולם וכמו שנאמר במשלי, ולמה זה? והלא איכא נסיון ראשון שהשליך עצמו לאש ואף על פי שלא ציוהו ונסיון המילה גם כן הוה קשה מאד ששלט בעצמו לחתוך הערלה בידו אף על פי שהוא זקן! ונראה לי בס"ד הקושי של נסיון העקידה לאו בעבור עיקר המעשה אלא בעבור שתי פלאות הנמצאים בו האחד שעשה הדבר הזה בתכלית השמחה ואף על פי שהוא מדתו רחמני מאד שאינו סובל טבעו לשחוט עוף אחד! והשני כל דבר פלא הזה שעשה לא צייר בדעתו שעשה כלום וכמו שאמרו המפרשים על פסוק (בראשית כב, ח) 'וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו' הראשון אשר בפרשת העקדה להגיד שבחו של אברהם אבינו אף על פי שהוא יודע שהולך לשחוט בנו היה הולך בלב שמח ואין בו עצב וצער כלל כמו יצחק בנו שהיה הולך עמו אשר עדיין לא הרגיש ולא ידע שהוא נשחט אלא חשב שהולכים להקריב קרבן בהר, וזהו 'וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו' בהשוואה אחת. וכן בפסוק האחרון כתיב (בראשית כב, יט) 'וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע' אמר 'יַחְדָּו' להודיע כמו נעריו שלא עשו מצוה ולא עלה על לבם מצוה, כן אברהם ויצחק ע"ה אשר עשו פועל עצום ונורא במצות העקדה נחשב בעיניהם שלא עשו כלום! ולזה נאמר וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע, 'יַחְדָּו' דייקא בהשוואה אחת הוא והנערים. ועל שתי פליאות הנמצאות במצוה זו אמר לו הקדוש ברוך הוא עכשיו עמוד לי בנסיון הזה לעשותו שלם פלאי פלאות מכל הצדדין ולכן אמר 'עֲמֹד לִי' דנקיט 'לִי' כי שלימות הנפלאה שאני מבקש ממך בנסיון הזה היא גלויה 'לִי' כי היא טמונה בלב ואינה ניכרת לעיני הרואין. ומה שאמר, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים, הכונה אין ממש שיהיו כדאין להגין בעד זרעך כי יאמרו שעשית בשביל לקבל פרס אך אם תעשה זאת בשמחה רבה זו הוכחה כי לאו בשביל פרס אתה עושה כי העובד בשביל פרס מרגיש בצער ועינוי העבודה שלו וגם לא יוכל לשנות טבעו מרחמנות לאכזרות.

'אֶת יִצְחָק' וְכָל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו (בראשית כב, ב). כתב מהרש"א בשם הרא"ם ז"ל הכונה דלא הוה ליה למימר אלא 'קַח נָא אֶת יִצְחָק' וכתב עליו מהרש"א דאין זה נכון דכמה יצחק איכא בשוקא עד כאן דבריו. וכתב עליו הרב פתח עינים ז"ל איני יודע מי גילה לו רז דכמה יצחק איכא בשוקא דשפיר מצינן למימר דאין בלתו והוא שם חדש דהוא נוטרוקון משני חיי אברהם ושרה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על שם כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי (בראשית כא, ו) וליכא אף תרי יצחק עד כאן לשונו. ואחר המחילה רבתי דברי מהרש"א נכונים הם דיודע הוא ששם יצחק הוא חדש והוא הראשון שנקרא יצחק על פי הטעמים הנזכר אך סבר אחר שקרא אברהם אבינו ע"ה את שם בנו יצחק אזי גם אחרים קראו שם בניהם יצחק ובפרט אותם שהיו קרובים ותלמידים שלו שדולה ומשקה מתורתו להם ודאי ירצו לקרות את בניהם בשם היקר והמפואר הזה, וכך הוא דרך העולם שאם אדם אחד גדול ומסויים קורא שם חדש לבנו ילמדו אחרים לקרוא את בניהם בשם זה. והנה מעת שנולד יצחק עד זמן העקידה היה ל"ז שנים הא ודאי במשך זמן זה הרב כמה וכמה יצחק איכא בשוקא וזה דבר פשוט וברור בכונת המהרש"א ז"ל דודאי אין כונתו לומר בעת שנולד יצחק כמה יצחק איכא בשוקא אלא כונתו על זמן העקידה שהוא ל"ז שנה אחר שנתחדש שם יצחק בעולם. ברם במאמר הזה מקשים וכי אברהם אבינו ע"ה עשה דבר זה בעל כרחו כדי שתטרף דעתו עליו אם ישמע הדבר בפירוש פתע פתאום? והלא אדרבה הוא היה שמח הרבה בדבר זה! ועוד מקשים לדברי רש"י ז"ל בחומש שהוסיף לומר שלא תזוח דעתו ותטרף עליו שענין תזוח דעתו הוא רצונו לומר גאוה ומה שייך גאוה כאן, במה יתגאה? גם גאוה וטירוף דעת לא יכונו ביחד. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב אבק סופרים ז"ל דאחר ששמע אברהם אבינו ע"ה שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'קַח נָא' לשון בקשה, אמר מה זה דבר גדול שיש בעולם אשר הוא יתברך הוצרך כביכול לבקש ממני? אני עפר ואפר והלא כל העולם כולו וחמודותיה לא יחשב לגרגיר חרדל מול כבודו יתברך! והשיב לו הקדוש ברוך הוא יש דבר גדול שאצטרך לבקשו ממך והוא 'אֶת בִּנְךָ' ועל זה השיב אברהם: מלכי ואלקי וכי זה הוא דבר גדול שתצטרך לבקשו בלשון בקשה? והלא שני בנים יש לי ואם האחד תרצהו לעולה אין אני חסר מכולם כי יש לי בן שני. מה תאמר עוד כי אני מבקש 'אֶת יְחִידְךָ' והלא גם השני הוא יחיד לאמו, מה תאמר כי אני מבקש אותו 'אֲשֶׁר אָהַבְתָּ' והלא גם השני אני אוהב אותו ואם כן אין המבוקש הזה כדאי שתבקשהו ממני בדרך בקשה, ולמה אמרת 'נָא' לשון בקשה עד כאן דבריו הרב הנזכר ז"ל. ואני אסיים המאמר בטוב טעם דאחר כך אמר לו השם יתברך 'אֶת יִצְחָק' כלומר מה שאני נצרך לומר לך בדרך בקשה בשביל שאני מבקש את יצחק הידוע שכבר הבטחתי לך בדבור עליו שאמרתי כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (בראשית כא, יב) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק (בראשית יז, כא) ואיך עתה אחזור מדבורי ח"ו ואומר לך שתעלהו לעולה? לכך הוצרכתי לומר דבר זה בלשון בקשה ולא בלשון גזרה כדי שאתה תקבל לעשות דבר זה מרצונך הטוב שנמצא אתה מוחל אותה ההבטחה שהבטחתי לך. ולפי זה יבא נכון המאמר כאן דקאמר וְכָל כָּךְ לָמָּה, פירוש למה כל כך הקטין אברהם אבינו ע"ה את הדבר הזה לומר אין דבר זה גדול וכדאי הן מצד שיש לו ב' בנים והן מצד היחידות והן מצד האהבה? ותירץ כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ וְתִטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו כמו שכתב רש"י ז"ל פירוש חשש אברהם אבינו ע"ה פן יצר הרע יגדיל מעשה ענין זה בעין שכלו שיראה שהוא עושה דבר גדול לכבודו יתברך מה שלא לאדם חמרי לעשותו דאז גאוה זו עושה פיגול במצוה, לכך הקטין הענין בעיניו כדי שלא ימשוך את לבו להתגאות וכיון שמחשבה של גאוה עושה טירוף במצוה ונמאסת בה. לכן אמר רש"י שלא תזוח דעתו ותטרף עליו, כי הגאוה היא בסוג טריפה ומקלקלת וממאסת המצוה.

אָמַר לוֹ "וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ" (תהלים כו, יא) (איוב ד, ו). יש להקשות מה שייכה תשובה זו לדבריו של שטן שאמר לו (איוב ד, ב) הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה? ונראה לי בס"ד כי אברהם אבינו ע"ה הוא בימין ששם מדת החסד וידוע דימינא לא אצטריך לשמאלא אבל שמאלא אצטריך לימינא וכל הנצרך לזולתו הוא חסר ושאינו נצרך הוא שלם, ולכן החסד נקרא 'תָּמִים' ולכן אמר השם יתברך לאברהם אבינו ע"ה 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים' (בראשית יז, א) אבל השמאל נקרא 'חסר' והשטן אמר לו הנה אתה היית בימין שהוא חסד ועתה בנסיון הזה דוחה אותך לשמאל כי מנסה אותך בדבר שתעשה אכזריות גדולה לשחוט בנך יחידך וזו אינה ממדת החסד אלא ממדת הגבורה שבשמאל נמצא דוחה אותך לשמאל. והשיב לו אברהם אבינו ע"ה לא כן אלא 'אֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ' רצונו לומר עודני עומד במקומי בימין שהוא שלם ותמים ולא אצטרך אני לשמאלא ואני עושה פעולה שצוני בה במידת החסד כי דבר זה אינו אכזריות כאשר אתה חושב אלא הוא חסד גדול שיהיה האדם קרבן לה' ואין טובה לאדם גדולה מזו. והשיב לו השטן 'יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ' פירוש זו היראת שמים שיש לך היא כסלות ח"ו כי איך יתכן לחשוב שחיטת בנך לטובתו והלא אם ישאר חי וקיים כמה וכמה מצות אשר כל אחד ואחד מהם גדולה ממצות הקרבן. והשיב לו אברהם אבינו ע"ה 'זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד' שאם יודע הקדוש ברוך הוא כשישאר יצחק בעולם יעשה טוב הרבה לא היה מאבדו בזביחה זו.

כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד "שֶׂה לְעוֹלָה", וְאֵין "יִצְחָק לְעוֹלָה" (בראשית כב, ז). הא דאמר לשון זה ד'אֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד', נראה לי בס"ד כי אֲחוֹרֵי אותיות פַּרְגּוֹד יש אותיות 'עקב הג' וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כט) 'הג' על יום המילה כמו שנאמר על פסוק בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק (בראשית כא, ח) 'הג מָל' אֶת יִצְחָק כי הוא הראשון אשר נימול לשמונה ימים כמנין ה׳ גבורות וכונת השטן לרמוז בזה כי בעקב יום המילה שהוא יום ה׳ גבורות מאותו זמן שמעתי דבר זה 'שֶׂה לְעוֹלָה' וְאֵין יִצְחָק לְעוֹלָה.

כָּךְ עָנְשׁוֹ שֶׁל בַּדַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר אֱמֶת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ (בראשית כב, ז). עיין מהרש"א מה שנדחק בזה. ונראה לי בס"ד דהשטן אמר שתי חלוקות האחת ששמע שיקריב שה לעולה על המזבח אשר בהר המוריה והשניה שמע שאין יצחק לעולה, ואין כונתו לומר ששמע שהשה הוא תמורת יצחק אלא כך הוא אומר, אני שתי שמועות שמעתי האחת שתקריב שה לעולה והשניה שמעתי שאין יצחק לעולה, ואינו אומר דהא תליא בהא. ואמר לו אברהם אבינו ע"ה כָּךְ עָנְשׁוֹ שֶׁל בַּדַּאי שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר אֱמֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. פירוש שתי שמועות אלו אחת מהם אפשר שהיא אמת שיצוני השם יתברך שאקריב שה לעולה אף על פי שאקריב את יצחק אבל שמועה השניה ודאי אינה אמת יען כי הקדוש ברוך הוא צוני שאעלה את יצחק לעולה ואיך אתה אומר להפך? ולכן כיון שזו שקר בודאי אז גם שמועה הראשונה שאפשר שתהיה אמת אף על גב שלא צוני השם יתברך בכך עם כל זה אני לא אסמוך על דבריך לעשות מעשה זו של שה אם לא שיצוני השם יתברך בכך כי הבדאי אף על פי שיש לחשוב שאמר אמת אין שומעין לו ומחליטים כל דבריו לשקר.