מסכת סנהדרין דף קי״ב עמוד א׳

שיירה שעברה ממקום למקום הן שיירא חמרת או גמלת או איזו מן השיירות ולנה בעיר הנדחת והודחה עמהם פי' בגמ' שאם שהתה שם שלשים יום נדונין כעיר הנדחת ואם לא הודחה ונעשה המיעוט שלא הודח רוב כשנצטרפו אלו עמהם הרי אלו מצילים כלל העיר שלא ליעשות עיר הנדחת פחות מכן הרי הם כיחידים ואין נדונים עמה אם הודחו ולא מצילין אם לא הודחו:

נכסי צדיקים שבתוכה אובדים בכללה שבחוצה לה פליטים ושל רשעים אף בחוצה לה אובדים וכל אותם שלא הודחו בכלל הצדיקים והתנו בזה בגמ' דוקא בנקבצים בתוכה ומפרשים בו כל שיכולים להקבץ לתוכה באותו היום כלומר שהם קרוב לה בתוך מהלך יום אבל כל שרחוקים יותר אין מאבדין אותו אלא נותנין ליורשיהן שבעיר אחרת וי"מ בנקבצין לתוכה שיכולים להקבץ לתוכה בלילות כגון בהמות שרועות ביום ומכניסין אותה בלילה וי"מ בתוכה שכבר נקבצו בתוכה אלא שיצאו והופקדו עכשיו בעיר אחרת הא כל שלא ראו פני העיר מעולם כגון שהם נכסים שנפלו בירושה ממקום אחר פלט ובצדיקים כל שהוא חוצה לה על כל פנים פלט וכל שמאבדין בה מאספין את כל שללה אל תוך רחובה ושורפין ואם אין בעיר רחוב עושין לה רחוב היה רחובה חוצה לה כונסין אותה לתוכה בבנין חומה חוץ ממנה והורגין כל הנפשות ושורפין כל השלל עם המדינה ומ"מ דוקא שללה אבל לא שלל שמים מכאן אמרו ההקדשות שבה יפדו אם הם קדשי בדק הבית ואח"כ ישרפו וי"א שלא ישרפו וכן כתבו גדולי המפרשים ואם הם קדשי מזבח ימותו ופי' בגמ' שהבכור ומעשר בהמה שבתוכה אם תמימים הרי הם כקדשי מזבח וימותו ואם בעלי מומים הרי הם בכלל בהמתם ויהרגו:

תרומות ירקבו ופי' בגמ' דוקא אם הגיעו ליד כהן מפני שהם נכסי אותו כהן אבל אם לא הגיעו ליד כהן ינתנו לכהן של מדינה אחרת שהרי עדיין הן נכסי שמים מעשר שני פי' או כסף פדיונו וכן הקדש או כסף פדיונו וכן כתבי הקדש שבתוכה יגנזו:

ר' שמעון אומר כל העושה דין בעיר הנדחת מעלה הקב"ה עליו כאלו העלה עולה שנאמר כליל לה' אלהיך ומכיון שבשרפה אסור לבנותה אפילו לגנות ופרדסים ור' עקיבא אומר לכמו שהיתה אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדסים וכן הלכה וכל הבונה אותה לוקה שנאמר לא תבנה עוד וכל הנהנה ממנה בכל שהוא לוקה שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם אבדו מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנו ופסקנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר בארנו שכל שאין מדיחיה מתוכה אינה נעשית עיר הנדחת היו המדיחים מתוכה אבל לא הדיחו בגופם אלא על ידי שלוחים שהם מעיר אחרת אין זה כלום אע"פ שהשולחים מן העיר וי"מ בהפך שאפילו היו המדיחים מן העיר אלא שהם מדיחים בשם אחרים שחוץ לעיר אינו כלום וי"מ אפילו היו השולחים והשלוחים מן העיר הואיל ומדיחים בשם אחרים אינו כלום עד שידיחו בלשון עצמם לומר יש יראה במקום פלוני נלך ונזבח וכו' נלך ונעבוד והם שומעים ועובדים בדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות:

עיר שהיא על הספר אינה נעשית עיר הנדחת שאין עושין פרצה ליכנס מתוכה האויבים כמו שהתבאר ובבריתא פירשו שאין עושים בארץ ישראל שתי ערים נדחות אא"כ אחת בגליל ואחת ביהודה ונראין הדברים דוקא בבית דין שבאותו הדור:

ובשביעי של קמא התבאר שאין ירושלים נעשית עיר הנדחת וגדולי המחברים כתבוה אף בכל אחת מערי המקלט:

כשנתחלקה הארץ מתחילה נתחלקה בתחומין תחום פלוני לשבט פלוני וכן כולם ואם אירע שהיתה עיר אחת בנויה בין שני התחומין אף העיר היתה ממוצעת בין שני השבטים וזוכה כל אחת בחלק שבתחומו והראיה שהרי נאמר בערי הלויים שמיהודה ושמעון נטלו תשע ערים אלמא שהאחת היתה ממוצעת בין שניהם וזה שאמרו במשנה עד שיהו מדיחיה מאותו העיר ומאותו השבט ר"ל שאם רוב העיר משבט זה והודח אותו הרוב אבל המדיחים היו מן השבט האחר שהמיעוט שלו אינו נעשית עיר הנדחת ויש פוסקים כריש לקיש שאין חולקין עיר אחת לשני שבטים ומשנתינו בשנפלה חלק מן העיר בירושה לשבט האחר או שנתנה לו במתנה וערי הלויים שמא ארבע מאחד וחמש מאחר ולא יראה כן שהרי הלכה כר' יוחנן ברוב מקומות ומ"מ לענין פסק בעיר הנדחת אתה יכול לפרשה כשניהם:

כבר בארנו במשנה שכל שהודחה מאליה אינה בדין עיר הנדחת וכן בארנו שכשנכנסו בעיר מרבין עליהן בתי דינין ודבר זה מפני שתתקבל עדות כולם ביום אחד ויגמר הדין ולא יהיו מענין את דינם אם יזדמן שנצטרך לדונן כיחידים וכשהרבו לחקור ונמצא שהודחו רובם מעלין אותם לבית דין הגדול על הדרך שבארנו במשנה:

זה שבארנו בשיירא שכל ששהתה שלשים יום נדונת כבני העיר טעם הדבר מפני שנאמר בה הכה תכה את כל יושבי העיר לפי חרב וכל שנשתהא שלשים הרי הוא מיושבי העיר אבל לענין שיהא מבני העיר לפרוע לצרכי העיר אינו חייב עד שנים עשר חודש כמו שבארנו בראשון של בתרא והוא שאמרו שם כמה יהא בעיר ויהא מאנשי העיר שנים עשר חדש מעתה המודר הנאה מיושבי העיר אם יש שם אדם שנשתהא שלשים יום אסור ליהנות ממנו פחות מכן מותר ליהנות אבל אם הוא מודר הנאה מבני העיר כל שלא נשתהא שנים עשר חדש מותר ליהנות ממנו:

נכסים של בני מדינה אחרת שהופקדו בתוך עיר הנדחת אין נשרפים אלא יחזרו לבעלים ואפילו קבלו עליהם אחריות אין אומרין הרי הוא כשלהם שמ"מ אין זה שללה:

כבר בארנו שכל נכסים שבעיר הנדחת אסורים בהנאה מעתה בהמת עיר הנדחת שנשחטה הרי הוא כשור הנסקל חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אף זו אסורה בהנאה כלה שאי אפשר לחלקה ואפילו שחטוה כדי ליטול זה שחוצה לה חלקו אין זה כלום שאינה עומדת לשחיטה אלא חציה וכששוחט חלק של זה שהוא מתוכה אינה שוחט אלא מחתך ונמצא שאינה בת שחיטה כלל אבל עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת מותרת שהרי הוא כאלו נחלקה ואין חלק של עיר הנדחת מעורב בה:

בהמת עיר הנדחת שנשחטה הואיל ואינה עומדת לשחיטה הדבר ספק אם הועיל לה שחיטתה לטהרה מידי נבילה אם לאו והולכין בה להחמיר וכן יראה לי בשור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו אבל חולין בעזרה וקדשים בחוץ התבאר במקומו ששחיטתם מטהרתם מידי נבילה:

שער הראש בין של אנשים בין של נשים מותר בהנאה שנאמר תקבוץ ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה פאה נכרית והוא גדיל של שערות שאין מחברין בראשה שהנשים מביאות מבחוץ על ראשן לנוי אם היא קשורה על ראשה הרי היא כשאר שער ומותר היתה תלויה ביתד אם של אותן שנדונין אסור שהרי בכלל שללה הוא ואם היא מן המעוט הנשאר יש בדבר ספק אם הוא בכלל נכסי צדיקים שבתוכה לישרף או שמא הרי היא כמלבושיה שאין נשרפין בוודאי ומותרת לה ומאחר שהדבר בספק מחמירין בה:

זה שכתבנו שמלבושי הנשארים אין נשרפין דוקא אותם שהם לובשים אבל אותם המונחים בקופסא או ביתד ודאי נשרפים הם ושמא תאמר האיך הוא שואל על הפיאה שהיא ביתד אם היא נדונית כמלבושים שהיא לובשת טעם הדבר מפני שבכל שעה ושעה היא צריכה לה:

אע"פ שביארנו בהיתר שער הראש מטעם שמחוסר תלישה קביצה ושריפה לא הוצרכנו לכך אלא לעיר הנדחת שכל נכסיה לשריפה ומ"מ אף בשאר הנדונים ובכל המתים השער מותר בהנאה מפני שאינו גופו והוא שכתבו גדולי המחברים שכל מה שבמת אסור בהנאה חוץ מן השער ואין חלוק בזו בין נהרג בבית דין למת בידי שמים אבל בהמה שנהרגה בבית דין אף שערה אסור חכמי הדורות שלפנינו חולקין לומר שבנהרג בבית דין מיהא שערו אסור והם מביאים ראיה ממה שאמרו בערכין סוף פרק ראשון האשה שמתה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה והם גורסין האשה שנהרגה ואמרו שם בגמ' אמאי אסורי הנאה נינהו והם מפרשים ומאחר שבבהמה שנהרגה בבית דין שערה אסור הואיל וגופה אסור כמו שהתבאר בשור הנסקל ואנו דנין השער כגוף אף באשה אפילו מתה בידי שמים הואיל וגופה אסור כמו שהתבאר מגזרה שוה דשם שם מעגלה ערופה יחשב גם כן שערו כגופו וכל שכן בנהרג בבית דין ותירצו באומרת תנו שערי לבתי כלומר שאם לא אמרה כלום ודאי אסור אלא כשהתירו לא התירו אלא בשאמרה קודם גמר דין תנו שערי לבתי והקשו ואלו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה כלומר והשער אחר שאתה חושבו כגופה הרי הוא כידה ופירשוה הכא בפאה נכרית ומחוברת בה וכל שאמרה תנו שערי לבתי אינו נדון כגופה אבל אם לא אמרה תנו נדון כגופה הואיל ומחובר בה ונאסר בשעת מיתה והקשה רב נחמן שהרי דומיא דבהמה קתני אלמא בשערה של עצמה הוא ולמה הותר ותירץ רב נחמן זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דין אוסרתה והם מפרשים שזה שהתירו שערה במשנה דוקא במתה או נהרגה שלא בבית דין שמיתתה לבד אוסרתה ואין איסור מיתה חל על השער שאין בו שום חיות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה והרי הגמר דין חל על כלה והוא הדין לאשה שנהרגה בבית דין ששערה אסור והלכה כרב נחמן ממה שאמרו שם תניא כוותיה והם גורסין תניא כוותיה דרב נחמן האשה שמתה נהנין בשערה בהמה היוצאת ליהרג אסורה בהנאה ומה בין זו לזו זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דין אוסרתה זהו ענין פירושם ומכאן יצא להם לאסור שער הנהרגים בדין חוץ מעיר הנדחת מטעם חסרון תלישה ומ"מ יראה לי שאין פירוש זה מחוור שהרי היה לרב נחמן להקשות לעצמו והא דומיא דבהמה קתני מה בהמה בגמר דין אף אשה כן מאחר שכן נראין הדברים לפרש בסוגיא זו שדעת רב נחמן להתיר אף בנהרג בבית דין וכך פירושו בהמה שנהרגה בבית דין גמר דינה גורם את איסורה שאלמלא גמר דינה אין מיתתה אוסרתה שהנבלה מותרת היא בהנאה והרי גמר דינה חל על כלה אבל אשה שנהרגה בבית דין מיתתה אוסרתה בלא הגמר דין ואין גמר דין מוסיף באיסורה וכשם ששער המת מותר כך שער הנהרג בבית דין מותר ואנו גורסין תניא כוותיה דרב נחמן האשה היוצאה ליהרג נהנין בשערה ונמצא שאין הגמר דין אוסר בו כלום ואף כל גופו מותר עד שיהרג אע"פ שנגמר דינו והוא שאמרו בפרק הנשרפין רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין ובשורים כיוצא בה בסקילה מאחר שכלם אסורים בהנאה ואם לא כן הרי רוצח שנתערב משנגמר דינו כלם אסורין בהנאה והאיך פוטרין אותם:

ושמא תאמר הואיל ולמדנו איסור הנאתו משם שם האמור בעגלה ערופה האיך מתירין שום דבר שבמת בהנאה ואם מפני שלא נאסרה עגלה אלא משום דכתיב בה כפרה כקדשים והרי קדשי פנים עורן מותר בהנאה שנאמר עור העולה לכהן הרי מ"מ יש ללמדו גם כן מפרים הנשרפים ופרה אדומה שעורן ושערן אסור בהנאה שהרי נשרפין שלמים וכבר אמרו חומרא וקולא לחומרא מקשינן ויראה הטעם מכיון שתיבת הגזרה שוה מותמת שם אין לשון מיתה חל על השער אבל העור ודאי יש בו מיתה ואסור בהנאה ואע"פ שבפרק העור והרוטב אמרו דבר תורה עור האדם טהור אלא שטמאוהו שלא יעשה עורות אביו ואמו שטוחין ואם איסור הנאה יש כאן למה הוצרכו לטמאו והרי אף בלא טומאה יזהר בכך מחמת איסור הנאה שבו שהיא מן התורה ואם מאיסור הנאה אינו מוזהר האיך הוא נזהר מטומאה שאינה אלא טומאת סופרים אפשר שאין הלכה כן אלא אף עורו טמא מן התורה וכן אתה יכול לומר שאע"פ שאסור בהנאה לא היו פורשין ממנו אלמלא שטמאוהו שהטומאה אדם בדל הימנה ונזהר בה ביתר מאיסור הנאה וכמו שאמרו במס' ע"ז גזרו על תינוק גוי שיהא מטמא בזיבה שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור וסוף הדברים לדברי הכל ששער המת מותר בהנאה וא"כ מה שהקשו רבים בב"ק בענין שור ולא אדם תיפוק ליה דאין המתה שלו שהרי אסור בהנאה יש לתרץ מעתה הואיל ושערו מותר שלו קרינא ביה: