מסכת סנהדרין דף י״ז עמוד א׳

עמך משום שכינה עמך יעמדו מחוץ לאהל ולא יבאו לאהל משום שכינה לשון אחר משום שכינה שתשרה שכינה עליהם הוצרכו להיות משה עמהן כדכתיב (במדבר י״א:י״ז) ואצלתי מן הרוח אשר עליך וגו':

בדומין לך מיוחסין ומנוקין ממום:

ורבנן נפקא להו בדומין לך מונשאו אתך דסנהדראות קטנות שנאמרו ביתרו וילפא גדולה מקטנה:

ושנים חלק לא נכתב עליהן זקן:

מי שעלה בידו חלק כו' ושנים מאותן שבעים שהלכו ליטול עלה בידו חלק ונשתיירו שני פתקין שהיו כתובין בקלפי שהיו של אלדד ומידד שלא הלכו ליטול שנתייראו שלא יעלה בידן חלק:

ולקחת חמשת חמשת בבכורות העודפים על מנין הלוים:

אמר להן לכל הבכורות באו טלו פיתקיכן:

שכל הנביאים כולן אותן שבעים זקנים נתנבאו אותה שעה ראשונה לבדה כנוח עליהם הרוח סביבות האהל ופסקו:

והם כלים מאליהם פירוש נבואתם כלה דאין שכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה:

שיודע לטהר את השרץ כו' וקשה לר"ת דמה לנו בחריפות של הבל לטהר שרץ שהתורה טימאתו ומפרש ר"ת שיודע לטהר מטומאת נבילות שלא יטמא במשא בכזית דכיון דאשכחן דנחש ששורץ ורוחש דמיקרי חיה כדדרשינן בפ' ד' מיתות (לקמן סנהדרין דף נט:) ובכל חיה הרומשת זה נחש אית לן למימר דכל שרצים הוו בכלל או בנבלת חיה והשתא מטהר ליה בק"ו מנחש שממית ומרבה טומאה וטהור כדדרשינן בת"כ מוכל הולך על גחון וכ"ת חיה תוכיח שאינה ממיתה ומרבה טומאה ומטמא במשא אף אני אביא שרצים הא לאו פרכא היא דהכי דיינין קל וחומר ומה נחש שממית ומרבה טומאה לא הוי בכלל חיה דקרא שאר שרצים מיבעיא והשתא לא שייך חיה תוכיח שאינה ממיתה ומרבה טומאה והויא בכלל חיה דהא חיה אינה רוחשת אבל שרצים מה שרוחשים מוציאין מכלל חיה ובענין זה מפרש ר"ת מאי חולדת הסנאים שרצא תרצה ומאי שרצה דמתתאי שקי דמרובה (ב"ק ד' פ. ושם) ואין להאריך כאן ובירושלמי בריש אחד דיני ממונות קאמר או חילוף ומה עכבר שאינו ממית ומרבה טומאה טמא נחש לא כל שכן ההוא ק"ו לא מיתוקם אלא לענין מגע וקשה על פירוש רבינו תם דלא. אשכחן אותה דרשה בתורת כהנים שמעינן נחש ומכל הולך על גחון ועוד דבהדיא ממעט מקרא בתורת כהנים שרץ מטומאת משא דבעי למילף שיטמא במשא מק"ו דבהמה שאינה מטמא במגע בכעדשה מטמא במשא וקאמרינן אמר קרא אותם אותם במשא ואין שרצים במשא וכ"ת מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא מ"מ קשה דאדילפינן מנחש בק"ו שאינו מטמא במשא נילף מבהמה בקל וחומר דתורת כהנים דמטמא במשא ועוד מה לנחש שכן טהור מכלום ויש למצוא דין לטהר את השרץ מנבלת עוף טהור שמטמא במשא בבית הבליעה ואין לה טומאה בחוץ שרץ ונבילה שאין לה טומאה בפנים כדאמרינן פ' יוצא דופן (נדה דף מב:) בה ולא באחרת אינו דין שאין להם טומאה בחוץ ודכוותיה דייק התם ק"ו איפכא:

סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד שנאמר והתיצבו שם עמך ונשאו אתם במשא העם אתה והם עמך. ובעינן נמי בדומין לך. הא דכתיב בסנהדרין קטנה והקל מעליך ונשאו אתך דילפי סנהדרין גדולה מסנהדרין קטנה:

ת"ר וישארו שני אנשים במחנה י"א בקלפי נשתיירו כו' כדפריש במשה כתב ע"ב פיתקין וכתב בהן זקן ושנים הניח חלק בללן ונתנן בקלפי כו' כיוצא בדבר אתה אומר ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת מה עשה כתב כ"ב אלף פיתקאות וכתב בהן לוי כו'. ר' שמעון אומר במחנה נשתיירו אמרו אין אנו ראוין לגדולה זו. אמר הקב"ה הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף לכם שאין נבואתכם פוסקת לעולם ומה היו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ. כדכתיב כה אמר ה' האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם. א"ת שנים אלא שנים שני נביאים נתנבאו בפרק אחד נבואה אחת הוי אומר זה אלדד ומידד. ומנא לן דלא פסקה נבואתן מדהכא שנאמר ויתנבאו ולגבי דידהו כתיב מתנבאים עדיין מתנבאים והולכין. אדוני משה כלאם. הטל עליהם צרכי צבור והן כלין מאליהן:

מנין לסנהדרי קטנה שהיא כ"ג שנא' ושפטו העדה והצילו העדה בעינן עדה שופטת ועדה מצלת. ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת. יצאו יהושע וכלב הרי עשרים ומנין להביא עוד ג' ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות מכלל שתהיה אחרי רבים לטובה. עוד אחרי רבים להטות למה לי אלא ללמוד לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה. הטייתך לטובה ע"פ (עד) אחד אבל הטייתך לרעה בעינן שנים הנה כ"ב אין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד א' הרי כ"ג. ואסיקנא אי אתה מוצא הטייה לרעה על פי שנים אלא במוסיפין כגון שישבו כ"ג ואמרו י"א זכאי וי"א אמרו חייב ואחד אומר איני יודע מוסיפין עליהן עוד ב' כדתנן בסוף פרק היו בודקין אותו ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין. כמה מוסיפין ב' נמצאו כולן כ"ה האומר איני יודע אינו עולה מן החשבון נמצאו כ"ד. אמרו י"א זכאי וי"ג אמרו חייב נמצאת הטייה בשנים לרעה. ועל זה אמר ר' אבהו במוסיפין עושין ב"ד שקול לכתחלה כדאמרן:

א"ר יוחנן אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי חכמה וזקנה ומראה וקומה ובעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון שלא תהא הסנהדרין שומעת מפי התורגמן וכן אמרו אין מושיבין בסנהדרין אלא היודע לטהר השרץ מן התורה אמר רבא אני אדון ואטהרנו

המשנה השביעית והכוונה לבאר בה ענין החלק הרביעי ואמר על זה סנהדרי גדולה של שבעים ואחד וקטנה של עשרים ושלשה ומנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמר אספה לי שבעים איש ומשה על גביהן הרי שבעים ואחד ור' יהודה אומר שבעים והלכה כתנא קמא ומנין לסנהדרי קטנה שהיא של עשרים ושלשה שנאמר ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת ר"ל עשרה מחייבים והיא עדה שופטת ועשרה מזכין והיא עדה מצלת והם עשרים ומנין לעדה שהיא של עשרה שנאמר במרגלים עד מתי לעדה הרעה הזאת וכבר יצאו מהם יהושע וכלב ומנין להביא עוד שלשה ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני הא לטובה אנו הולכים אחרי רבים וא"כ מה תלמוד לומר לנטות אחרי רבים להטות ללמדך שלא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה הטייתך לטובה על פי אחד ר"ל שכל שאחד מכריע לכף זכות דיינו בכך אבל לרעה אין מכריעין אלא על פי שנים וכל שאתה צריך לעשרה מזכין אתה צריך בהכרח לשנים עשר מחייבין שאין די לך באחד עשר שאין מכריעין לחובה על פי אחד ונמצאו עשרים ושנים ואין בית דין שקול ר"ל שאין אתה יכול לעשות בית דין שקול ר"ל זוגות מוסיפים עליהם עוד אחד והרי עשרים ושלשה ואע"פ שמ"מ אי אתה מוציא בכך הכרעה על פי שנים שאם אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין אין כאן עדיין הכרעה אלא באחד ואם עשרה מזכין יש כאן הכרעת שלשה פרשוה בגמ' בשאמר אחד מהם איני יודע שמוסיפין שנים ונמצא בית דין שקול שזה שאמר איני יודע הוא כמי שאינו ונשארו להם עשרים וארבעה אחד עשר מזכין ושלשה עשר מחייבין וכן כל שלא נתקיימה הכרעה אף בתוספת זה מוסיפין לעולם שנים אחר שנים עד שירבו המזכים באחד או המחייבים בשנים או שיגיעו לשבעים ואחד כמו שיתבאר במסכתא זו:

וכמה יהא בעיר ותהא ראויה להושיב בה סנהדרי קטנה מאה ועשרים איש ופי' הטעם בגמ' מפני שכל סנהדרי קטנה מושיבין לפניהם שלש שורות של תלמידי חכמים בכל שורה מהם עשרים ושלשה וכל שצריכין להוסיף מוסיפין מהם ונמצאו עם סנהדרין תשעים ושנים ועשרה בטלנין של בית הכנסת הרי מאה ושנים ושני חזנים ר"ל שמשי בית דין להלקות ולהזמין בעלי הדין ושני סופרים לכתוב טענות בעלי הריב אחד לטענות חובה ואחד לטענות זכות ושני בעלי דין ושני עדים ושני זוממין ושני זוממי זוממין והרי קי"ד וצריכין עוד לשלשה להיות קופה נגבית בשנים מהם ומתחלקת בשלשתם ושיהא שם עוד רופא ר"ל מוהל ואומן ר"ל מקיז דם ושני אלו נחשבין באחד שאומנותם קרובה ועוד אחד לבלר לכתוב ספרים ועוד אחד ללמד תינוקות והרי מאה ועשרים וכל שהוא פחות מזה אין ראוי לסנהדרין אלא ידון על פי שלשה ר' נחמיה אומר מאתים ושלשים כנגד שרי עשרות שיהא כל אחד מן העשרים ושלשה שר לעשרה ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אין מעמידין בסנהדרין אלא מיוחסין והם הראויים להשיא לכהונה שנאמר והקל מעליך ונשאו אתך בדומין לך מיוחסין ומנוקים מכל מום וכן אמרו למטה שאין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי תורה וחכמה מפוארה ומסולסלת במדות יודעים בכל חכמה ודרכי העבודה זרה והכשפים ומהלכות הכוכבים כדי לדון את בעליהן מתוך הידיעה וכן שיהיו יודעין בשבעים לשון שלא תהא סנהדרי שומעת מפי תורגמן וכן שלא יהיו בעלי מום ושיהיו בעלי זקנה בינונית לא זקנה מופלגת וכן שיהיו בעלי קומה ובעלי מראה ושיהיו משכילים וחריפים בכל ענין דרך הפלגה אמרו אין מושיבין בסנהדרין אלא תלמיד חכם היודע לטהר את השרץ מן התורה ויראה לי בפירוש דבר זה שאם יראו תקלות יוצאות בדורותיהם באיזו דין תורה יצאו לחדש דינין ולהוסיף ולגרוע להוראת שעה וליתן סמך לדבריהם מן התורה ובדומה לזה כתבו הגאונים בדיני התלמוד שיש ביד רבנים או גאונים לחדש גזרות ותקנות דרך כלל או דרך פרט להסיר איזה ענין מכוער לפי מה שיראה בזמנו בסמך מועט ועל דבר כיוצא בזה כתבו גדולי המפרשים לא נתן התלמוד אלא לבעלי הקבלה המומחית או לבעלי הסברה הנכונה ושקול הדעת הצלול להיות גורעים ומוסיפים ודורשים אלא שפרגוד זה ננעל בפני רוב בני אדם ואין ראוי לכך אלא מופלג בדורו בידיעה וחריפות ופלפול מיושר ודעת מיושבת דברים אלו שכתבנו כלם לא נאמרו אלא בסנהדרין הן גדולה הן קטנה אבל בית דין של שלשה אין מדקדקין אחריהם בכל אלו ומ"מ צריך לדקדק אחריהם בחכמה וענוה ויראת חטא ושנאת המיית ממון ובשלמות המדות:

סנהדרי גדולה מקומה בלשכת הגזית והיא היתה בבית המקדש בעזרת ישראל ובמקום חול שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וסנהדרי קטנה היו בירושלים שנים אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית וכן היו מעמידין סנהדרי קטנה בכל מקום שיש שם מאה ועשרים איש כמו שכתבנו ומקומה בכל מקום בשער העיר ובית דין של שלשה בכל מקום:

לעולם יזהר אדם שלא להטיל קנאה בין החברים אפילו פרנס ונביא המנהג את העם ברצון השם יתברך צריך להזהר כשממנה פרנסים על הצבור שלא יטיל קנאה במנויו בין המשפחות דרך הערה אמרו וישארו שני אנשים במחנה בקלפי נשתיירו שבשעה שאמר הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש אמר משה כיצד אני עושה אם אני בוחר חמשה חמשה מכל שבט נמצאו עשרה חסרים ששה ששה נמצאו שנים יתירים ששה משבט זה וחמשה משבט זה הריני מטיל קנאה בין השבטים מה עשה בירר ששה מכל שבט והביא שבעים ושנים פתקין על שבעים מהם כתב זקן ועל שנים מהם כתב חלק בללם ונתנם בקלפי אמר להם באו טלו פתקיכם מי שעלה בידו זקן אמר לו כבר קדשוך מן השמים עלה בידו חלק אמר לו המקום לא חפץ בך ואני מה אעשה ובירושלמי תמהו על גירסא זו אלו כתבתני זקן סליקית כלומר הגע עצמך שאירע פתק של זקן לכל השבעים הרי אין השנים רוצים ליטול ויאמר כל אחד אלו כתבת זקן בפתק זה היה עולה בידי זקן גם כן אלא כך עשה נטל שבעים וארבעה פתקין על שבעים ושנים כתב זקן ועל שנים חלק בללם ונתנם בקלפי ותמהו עוד שם הגע עצמך שעלו כולם זקן ותירצו מעשה נסים היה ומסורגים עלו ויש מי ששואל ולמה הוצרך לכל אלו ודיו בשנים עשר פתקין כנגד שנים עשר שבטים ויכתוב על העשרה ששה ועל השנים חמשה ומ"מ היה שם עלבון שבט אבל מאחר שהושוו בשעת ברירה בששה ששה אין כאן עוד עלבון שבט ומי שעלה בידו עלבונו שלו לבדו ולא לשבטו עמו ועל הדרך זה בעצמו בעניני ממונות הוזהר מאיליו שלא להטיל קנאה כשנתקדשו הלויים תחת הבכורות והיו הבכורות עודפים רע"ג ואמר שם ולקחת חמשת חמשת שקלים לגלגולת אמר משה כיצד אעשה אם אומר לו תן לי פדיונך אומר לי כבר פדאני בן לוי מה עשה הביא שנים ועשרים אלף פתקין וכתב עליהם בן לוי ועל רע"ג כתב חמשת שקלים בללם ונתן בקלפי אמר להם באו טלו פתקיכם מי שעלה בידו בן לוי אומר לו כבר פדאך בן לוי עלה בידו חמשת סלעים אומר לו תן לי פדיונך וצא ובתלמוד המערב פירשו שעל עשרים ושנים אלף ורע"ג כתב בן לוי ועל רע"ג כתב חמשת שקלים על הדרך שבארנו למעלה:

אף המתמנים מפי נביא ומפי פרנס צריך להתבונן בעצמם אם ראויים לכך אם לאו ואם מוצאים בעצמם שאינם ראויים לכך אל יפתה אותם מנוי גדול ואפילו נתמנו מפי נביא והוא שאמרו גם כן וישארו שני אנשים במחנה נשתיירו כלומר שלא הוצרכו לקלפי שמאליהם נשמטו אמרו אין אנו ראויין לגדולה זו אמר הקב"ה הואיל ומעטתם עצמיכם הריני מוסיף בגדולתכם ומה גדולה הוסיף להם שכלם נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו:

זה שכתבנו במי שאומר שאיני יודע שהוא כמי שאינו אפילו חזר והראה טעם אין שומעין לו מכיון שאמר איני יודע כבר נסתלק ומ"מ דוקא בשחזר ואמר טעם לחובה אבל אלו חזר ואמר טעם לזכות ודאי שומעין שהרי אף באחד מן התלמידים אמרו שעונה לזכות ומעלין אותו ויושב עמהן כל היום ואין עונה לחובה כמו שיתבאר ולא אמרו אלא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות אע"פ שאמר איני יודע כל שחזר והראה טעם לדבריו שומעין לו ואפילו לחובה שהרי אף המלמד זכות חוזר ומלמד חובה בדיני ממונות כמו שיתבאר:

בפירש"י בד"ה ואי אמר טעמא מראה כו' ומש"ה מספקא ליה עכ"ל ר"ל דבגמר דין שמעינן שפיר ממתניתין דעושין ב"ד שקול על ידי שמוסיפין שנים אלא מהו דתימא דהאי דקאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי בתחילת משא ומתן קמ"ל דלא שמעינן מיניה כלל ועושין בית דין שקול לכתחילה ולא הוי אפי' כאחד מן התלמידים כמ"ש התוספות בפרק אחד ד"מ ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה שיודע לטהר כו' או חילוף ומה עכבר כו' לא מתוקם אלא לענין מגע כו' עכ"ל דלענין משא הא מיעטיה קרא לנחש לפירוש ר"ת מוכל הולך על גחון ולענין מגע מתוקם היינו דליטמא נחש בקל וחומר במגע בכעדשה אבל דליטמא במגע בכזית כשאר נבילות ודאי דלא צריך קרא דהוי בכלל טומאת נבילות דלא מיעטי' מהולך על גחון אף לפי' ר"ת רק אטומאת משא כדמוכח מדברי התוספות הכא ובפרק קמא דעירובין וק"ל:

תוס' ד"ה שיודע וכו' וקשה לר"ת עיין עירובין דף יג ע"ב תוס' ד"ה שיודע:

עַל שִׁבְעִים כָּתַב 'זָקֵן', וּשְׁנַיִם הִנִּיחַ חָלָק מקשים אמאי הוצרך לכתוב שבעים פתקאות הוה סגי לכתוב שתים־עשרה פתקאות ועל עשרה פתקאות יכתוב ששה ועל שני פתקאות יכתוב חמשה? וראיתי בספר ברכת טוב בפרשת בהעלותך שתירץ דמשה רבינו ע"ה בתחילה בירר ששה זקנים מכל שבט ושבט כדמוכח בקרא אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וכו' (במדבר יא, טז) ואם היה עושה כן לכתוב שתים־עשרה פתקאות עשרה יכתוב בהם ששה ושנים יכתוב בהם חמשה חמשה, ויבואו שתים־עשרה שבטים וימשכו את שתים־עשרה פתקאות אלו הנה השבט שלקח פתקא של חמשה צריך לדחות אחד מן הששה הנבררים שבירר משה רבינו ע"ה בתחילה באותו השבט ולמי נדחה? הא כל אחד מן הששה הנבררים יאמר אני הוא מן החמשה! אבל עתה שכתב שבעים פתקאות של זקן ושנים חלק וכל אחד נוטל פתקא אין לשום אחד טענה ותרעומת, דמי שנטל חלק יאמר לו משה רבינו ע"ה אין המקום חפץ בך עד כאן דבריו. ותירוץ זה הוא כמו תירוץ שתירץ מהרש"א ז"ל. אך על תירוץ זה יש להקשות דאי משום הכי הוה אפילו לעשות שלא יברור הוא תחילה אלא בתחילה יעשה הגורל של שתים־עשרה פתקאות שיכתוב על עשרה פתקאות ששה ועל שנים יכתוב חמשה ואחר שמשכו השבטים את הפתקאות אז מן השבט שיש בידו פתקא של ששה יברור ממנו ששה ומשבט שיש בידו פתקא של חמשה יברור חמשה? ונראה לי בס"ד ליישב קושיא זו שהקשינו על תירוץ הנזכר דאם היה עושה כן היה נראה גרעון לאותו השבט שבירר ממנו חמשה שהיו אומרים שבט זה גרוע שבלאו הכי נמי לא היה יכול משה רבינו ע"ה לברור ממנו יותר מחמשה שלא היה נמצא בו יותר לכן הקדים לעשות הברירה שלו בתחילה שנודע שנמצא בכל שבט נבררים ששה שהם ראוים אז אחר כך כשמשך אחד משבט זה פתקא של חלק לאו משום שאינו ראוי אלא משום שאין בו צורך יען שהוא יתר על מספר השבטים. ועוד תירץ בספר ברכת טוב תירוץ שני לקושיא הנזכר והוא דנסתפק משה רבינו ע"ה אם רצונו יתברך לפחות אלו השנים זקנים משני שבטים שיהיו חמשה מזה וחמשה מזה או דלמא שניהם יהיו חסרים משבט אחד שמכולם יהיה ששה ששה ורק משבט אחד יהיה ארבעה דוקא? ולכן עשה לא לפי סדר הנזכר בקושיא אלא כתב שבעים 'זקן' ושנים חלק ובזה יתברר הספק שלו עד כאן דבריו. והנה על תירוץ זה יש להקשות דאי משום הכי עדיין קשא למה הוצרך לכתוב שבעים פתקין יכתוב עשרים־ושתים פתקין 'זקן' ושנים חלק ויניח בקלפי ויביא שנים זקנים מכל ששה וששה הנבררים שהם יעלו עשרים־ושתים אנשים וכל אחד מאלו העשרים־ושתים ימשוך פתקא אחד מן הקלפי ואם חפץ השם יתברך שיהיה מן אחד־עשרה שבטים ששה ששה ומן שבט אחד ארבעה יזמין שאלו השנים שמושכים חלק יהיו משבט אחד ואם ירצה שיהיו חמשה חמשה משני שבטים יזמין שאלו השנים שמשכו חלק יהיה אחד מהם משבט אחד ואחד מהם משבט אחר? ונראה לי בס"ד ליישב קושיא זו דאם היה עושה כן לא היו מקבלים אלו העשרים־וארבע לפרוש עצמם מחבריהם הנבררים למשוך פתקאות באומרם למה אנחנו מכניסים עצמנו לבית הספק בידים מאחר כי אלו העשרים־ושתים אנשים מוכרח ששנים מהם יקחו חלק ויהיו נדחים ולכן כל אחד מן הנבררים כשאומר לו בא ומשוך פתקא מן הקלפי יאמר מאי חזית שתביא אותי לבית הספק תביא את חבירי מאחר שזה הבא למשוך אפשר דאחר כך יהיה נדחה לגמרי וחביריו הנשארים הם ודאים בלי ספק. ולעיקר הקושיא נראה לי על פי מה שכתב הרב בני יששכר ז"ל (חלק ב' דף טז) בשם מהרש"ז [רבי שניאור זלמן מלאדי] על שני השעירים של יום הכיפורים וזה לשונו: המצוה הזאת נעשית בגורל כי גורל הוא באין טעם כעין שאמרו בבחירה רק חפץ ורצון שמסכים ברצון א־ל אשר יפול לו הגורל מבלי טעם וכשישראל עושין בעולם הזה דבר מעשיי להשם יתברך ברצון אז כביכול מעוררים רצון העליון עיין שם ולכן כאן עשה שבעים פתקא נמצא על כל אחד משבעים זקנים נעשה הגורל ובזה המשיך שפע מן הרצון העליון לכל אחד ואחד.

מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ חָלָק, אָמַר הַמָּקוֹם לֹא חָפֵץ בְּךָ, אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ. כתב מהרש"א ז"ל דמקשו בירושלמי איך הועיל זה התיקון אם נזדמן שעלו כל פתקאות 'זקן' בראשונה הלא יאמר זה שעלה בידו חלק מה שעלה בידי חלק הוא מפני שלא נשאר בקלפי אלא רק חלק ואותם שעלה בידם 'זקן' היינו מפני שהיה נמצא שם זקן? ועוד קשה דאם נזדמן שעלו שבעים זקן בראשונה מעיקרא לא יבואו השנים למשוך? ותירץ בירושלמי שכתב שבעים־ושתים 'זקן' ושנים חלק וגרסא דתלמודין לא תתיישב בהכי דהא קאמר להדיה כתב שבעים 'זקן' ולא יותר אך בדרך נס נזדמן שיצאו השנים של חלק קודם שעלו כל השבעים של זקן. אך מקשים איך משה רבינו ע"ה סמך על הנס ודילמא היו יוצאים כל שבעים 'זקן' קודם של חלק? ומתרצים אם היה מזדמן כך היה מניח עוד שנים של זקן בקלפי. ותירוץ זה מוקשה דגם בזה נמצא סומך על הנס דדילמא שנים אלו היו מעלים שנים של 'זקן' ונמצא שעלה שבעים־ושתים פתקאות של 'זקן' ואיך יעשה עתה לסלק מהם את שנים היתרים? על כן נראה לי לומר דמשה רבינו ע"ה היה יודע ברוח הקודש מי הם הראויים להעלות בידם 'זקן' ומי הם שצריך לעלות בידם חלק ולכן לאלו השנים שנראה לו ברוח הקודש שיעלה בידם חלק היה אומר להם שיהיו מושכין בראשונה. והנה בספר מנחת יהודה על התורה לרבינו יהודה בן אליעזר שחובר בשנת ע"ז לאלף השישי כתב דיש מפרשים אחר שהיו מעלין פתקא של 'זקן' היו חוזרין וזורקים בתוך הקלפי ולפי זה היה יכול לעלות 'זקן' ביד כל אחד מן השבעים־ושתים ונמצא בהשגחה מן השמים היה הדבר הזה שעלה חלק ביד השנים ולא נשאר להם טענה עד כאן דבריו. ודבר זה תמיהא לי דאם כן למה הוצרך לכתוב שבעים של זקן, די בששה או בעשרה ורק יהיה עמהם שנים של חלק מאחר דחוזרים ומשליכים הזקן בתוך הקלפי? ואפשר ליישב פירוש זה של הרב ז"ל הא דהוצרך לכתוב שבעים זקן ולא סגי בששה או בעשרה מפני שלפי זה יהיה בפתקאות של זקן משמוש ידים הרבה כמה פעמים בעלייתן ובחזירתן בזה את זה בקלפי והיו מערערים אחר כך על הגורל לומר דאלו האחרונים שעלה בידם זקן לא היה זה מן השמים אלא הם כוונו להעלות זקן שהיה להם סימן בפתקאות של זקן שנתמעכו בשימוש ידים מה שאין כן שתים של חלק לא נתמעכו כי חדשות היו בעלייתם ולכן עשה שבעים זקן כדי שכולם תהיינה חדשות ולא יהיה היכר בהם ולא שום הפרש מאותם החלק כלל כי בעת שמחזירים הפתקאות של זקן היו חוזרין ובוללין הפתקאות היטב בתוך הקלפי.

וְעַל מָאתַיִם שִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה, כָּתַב עֲלֵיהֶם 'חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים' (במדבר ג, מז). הקשה מהרש"א למה כתב 'חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים' יניחם חלק? ונראה כונתו לתרץ כי המעלה החלק אומר אחר כך כשהעלתי הפתקא היתה כונתי להבחין על ידי הגורל אם יפדה אותי בן לוי או אם אשאר בקדושת בכור כאשר הייתי בתחילה ועתה כשעלה בידי חלק הורה הגורל בזה שלא יפדני בן לוי ואשאר בקדושתי בכור כאשר הייתי, ומנין אתה אומר שצריך אני לפדות עצמי בחמש שקלים? לכך כתב על מאתים־שבעים־ושלשה 'חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים' כדי לברר בזה דהמושך פתקא מן הקלפי או יפדנו בן לוי או יפדה עצמו בחמש סלעים. ברם הא קשיא איך יוכל לומר כן לפטור עצמו מן חמש סלעים והלא בפירוש אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ע"ה שצריך ליקח מן המאתים־שבעים־ושלשה חמשה שקלים מכל אחד ואחד מהם? ונראה לי בס"ד לתרץ עיקר הקושיא דאם היה כותב מאתים־שבעים־ושלשה חלק היו אלו המעלים חלק אומרים לא רצה הקדוש ברוך הוא שכל אחד ואחד מאלו הרע״ג יתן חמש סלעים שלמים אלא הכי קאמר תחשוב כמה סלעים עולים לרע״ג פעמים חמש ותקח סך מן האמצע של עשרים־ושתים אלף ורע״ג בכורים ואין כונתו לומר כל זה הסך מן הרע״ג לבדם כי באמת הקדוש ברוך הוא לא אמר למשה רבינו ע"ה אלא שיהיו הלויים פודים את הבכורים וכנגד פדיון הרע״ג היתרים תקח חמש סלעים כנגד כל אחד ואחד ולא פירש לו להדיה ממי יקח ורק משה רבינו ע"ה להפיס דעתו של ישראל שלא יהיה כל אחד ואחד אומר 'פְּדָאַנִי בֶּן לֵוִי' עשה הגורל. והנה הם קודם שעשה הגורל לא היו אומרים למה תעשה גורל הלא מספר של לויים ושל בכורים ידוע שידוע הוא שהבכורים יתרים רע״ג אנשים, תחשוב כמה עולה רע״ג פעמים חמש שקלים ותקחם מן האמצע מכל עשרים־ושתים אלף ורע״ג בכורות. והטעם שלא היו אומרים זאת בתחילה כי כל אחד חושב טוב שיעשה הגורל ואולי אני יפדני בן לוי ולא אתן כלום אבל אחר שעשה הגורל אז אותם רע״ג היתרים אומרים כן לטובת עצמם כדי להטיל המשא גם על עשרים־ושתים אלף ובודאי עשרים־ושתים אלף לא ירצו בכך כי אומרים כל אחד ואחד 'כְּבָר פְּדָאַנִי בֶּן לֵוִי' והיה נעשה מריבה בין עשרים־ושתים אלף ובין רע״ג היתרים לכך כתב על רע״ג 'חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים' שבזה נברר שאלה היתרים שהם רע״ג חייב הוא עצמו לשלם חמש סלעים ככתוב על פתקא שלו.

עַל עִסְקֵי שְׂלָו הֵם מִתְנַבְּאִים "עֲלִי שְׂלָו עֲלִי שְׂלָו" (במדבר יא, יז). נראה לי בס"ד כפל הלשון אחד על הנראה למטה ואחד על שורש השליו שיש למעלה. אי נמי שְׂלָו [346] ירד בזכות משה רבינו ע"ה לכן שליו עולה מספר מֹשֶׁה [345] עם הכולל וידוע משה רבינו ע"ה שמו כפול מֹשֶׁה מֹשֶׁה (שמות ג, ד) לכן אמרו עלי שליו עלי שליו בכפל. או יובן בס"ד מתנה של שליו נתנה לישראל במדת א־ל שהוא חסד וידוע ב' פעמים א־ל במלואם אל"ף למ"ד אל"ף למ"ד [370×2=740] עולין ש"ע ש"ע [740] כמו שכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל וכתב רבינו ז"ל בעץ חיים (שער א"א פרק ח') שיש ב' פעמים ש"ע נהורין וזהו סוד וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן (ישעיה יא, ח), וזהו סוד וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם (בראשית מז, יט), ששני פעמים ש"ע הם תש"ם [370×2=740] וכשמאירין אלו ב' פעמים ש"ע אז הָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם עד כאן דבריו זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] עיין שם. ולכך כיוונו לומר עֲלִי שְׂלָו עֲלִי שְׂלָו שהם ראשי תיבות ש"ע ש"ע. ועוד נראה לי בס"ד כי המתנבאים הם שנים אלדד ומידד וכל אחד אמר עֲלִי שְׂלָו פעם אחת. ודע דאף על גב דאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד (סנהדרין פט.) וכמו שאמר יהושפט לאחאב (מלכים א' כב, ז), הנה כאן שהיו אֶלְדָד וּמֵידָד שהיו יונקים משני דדין שהם שוים בסוד 'א־ל דד מי דד' לכן היתה נבואתם בהשוואה אחת. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כפלו הלשון בעלי שליו אחד כנגד מ"ן [מיין נוקבין] ואחד כנגד מ"ד [מיין דוכרין] עד כאן דבריו נר"ו.

לָא סַיְמוּ קַמֵּיהּ פירש פתח עינים מפי השמועה דאמרו רבותינו ז"ל כל דיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא אם לרעה חוזר ואם לטובה אינו חוזר. ואם כן מה שאמרו 'מֹשֶׁה מֵת' לא אכפת לו דסבר יתאמץ בתפלה ויבטל הגזרה וכך היא המדה דכל דבור לרעה חוזר, אבל מה שאמרו 'יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס' זו לטובה של יהושע ואינו חוזר כשיש הכזבת הנביא לדעת הרא"ם והרב לחם משנה (בשלהי הלכות יסודי התורה) ודא עקא לכך אמרו לָא סַיְמוּ קַמֵּיהּ דהיינו אמרו לו 'מֹשֶׁה מֵת' לחוד ולא סיימו קמיה 'יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס' עד כאן דבריו עיין שם. ועל דרך זה נראה לפרש היטב בס"ד כונת הכתוב אפילו אם נאמר סימוה קמיה אפילו הכי יבא דבריו של משה רבינו ע"ה לנכון והכי קאמר מִי יִתֵּן כָּל עַם הֳ' נְבִיאִים (במדבר יא, כט) פירש נביאים בנבואה זו של 'יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס' דאז מרווחנא שאוכל לבטלה על ידי תפלה וליכא בזה הכזבת הנביא כיון דכל ישראל נתנבאו בנבואה.

אֵין מוֹשִׁיבִין בַּסַּנְהֶדְרִין, אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְטַהֵר אֶת הַשֶּׁרֶץ מִן הַתּוֹרָה. הקשו התוספות מה לנו בחריפות של הבל לטהר השרץ אשר התורה טמאתו? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (משנה אבות א, יח) העולם קיים על הדין וקשא מאי רבותיה כל כך מאחר שחייב לדון דין אמת ואם לא ידון אמת עבירה בידו? לכך אמרו שמושיבין בסנהדרין אחד שיודע לטהר השרץ מן התורה אם כן כיון שיש להם חכמה כל כך ואין הולכים אחרי ההבל קנו מעלה במצוה זו כדאית היא לקיים העולם. ומה שאמר שצריך להושיב בַּעֲלֵי חָכְמָה לאו אחכמת התורה קאי דזה פשיטא אלא קאי על חכמות הטבע ושאר חכמות שלפעמים צריכין חכמות אלו בעניינים הבאים לפניהם.