מסכת סנהדרין דף ק״ג עמוד א׳

מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִין מַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ, כְּדֵי לְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה (דברי הימים ב לג, יג). נראה הכונה כי באותם ל"ג שנים ששב בתשובה הסתיר נפשו מן החיצונים שלא יתאחזו בה וגם ממדת הדין שלא תקטרג יען כי כל נפשות בני אדם עולות למעלה בכל לילה ובאותם ל"ג שנים לא היתה עולה נפשו בגלוי אלא בהסתר ובהצנע שהיתה מלבשת במלבוש נסתר ועולה בשביל נעלם ונסתר ומשמעות 'הַמַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ' הוא לשון מושאל דקאי על שביל נעלם ונסתר מעיני החיצונים ומקטרגים וכל זמן ל"ג שנה שהיה עסוק בתשובתו ולא גמרה היה בסכנה מאלו המקטרגים אך אחר שהשלים בל"ג שנה ונפטר שוב אין צריך להסתירו והיה יושב בגלוי בראש כל בעלי תשובה וכאשר העיד עליו רבי יהושע בן לוי. ועוד נראה לי בס"ד ענין 'הַמַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ' על פי מה שאמרו בגמרא דחגיגה (חגיגה יב:) רקיע שבו חמה ולבנה וכוכבים ומזלות ועשה לו טענה להצילו ממדת הדין מכח הכוכבים ומזלות שיש ברקיע לומר מה שהרשיע ביותר הוא מחמת הכוכב והמזל שנולד בו שהיה מורה להרע שיש כוכב ומזל שמורה על הנולד בו להיות נואף או שופך דמים כמאדים וכיוצא בו וכן למנשה עשה לו הצלה שתלה הסיבה בכוכב ומזל כדי להצילו לפי שעה מקטרוג המקטרגים שרוצים לאבדו מן העולם ולא יוכל לעשות תשובה ולזאת המליצה והטענה של הצלתו קרי לה 'מַחְתֶּרֶת'. ונראה עוד לפרש בס"ד מה שאמר 'עָשָׂה לוֹ מַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ' דידוע הרקיע הוא היחוד שנקרא רקיע ולכן אמרו בזוהר הקדוש הפוך רקיע ותשכח ליה עיקר כי היסוד הוא עיקר האצילות מפני שבו משתלשלת השפע מעילא לתתא ובו עולין המ"ן [מיין נוקבין] שהם ניצוצי קדושה מתתא לעילא. וידוע כי חיבור הוי־ה ואדנ־י הוא ביסוד והיינו שאם תכה מספר אותיות שם אדנ־י במספר אותיות הוי־ה שתאמר יו"ד פעמים א', חמשה פעמים ד', ששה פעמים נו"ן, חמשה פעמים יו"ד עולה סך הכל ש"ף [380] כמנין שָׁלוֹם [376] עם ד' אותיות והוא מספר רָקִיעַ [380]. והנה נרמזו שם הוי־ה ושם אדנ־י עוד מלבד הנזכר דאותיות ק"י [110] שבתוך רָקִיעַ הם מספר נֵס [110] שהוא מספר הוי־ה דאלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א=45] ושם אדנ־י [45+65 =110] כנודע והם מספר ימין [110] ולזה אומרים יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, שהקדוש ברוך הוא עושה נס לבעל תשובה בחסדו הגדול שהוא סוד הימין ומקבלו בתשובה ושומרו ממדת הדין. וזה המספר של 'נס' ושל 'ימין' רמוז בתוך אותיות 'רָקִיעַ' ועל זה המספר רמז כאן באומרו 'עָשָׂה לוֹ מַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ' רצונו לומר בתוך אותיות 'רָקִיעַ'.

נִסְתַּכֵּל בְּצִדְקִיָּה וְנִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ (מלכים ב כד, ט) - אף על גב דאכתי עדיין 'דּוֹרוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים' שהם החרש והמסגר קיימי בבבל וכיון דאהנו מעיקרא בזמן יהויקים לקיום העולם אמאי לא אהנו השתא? נראה לי אהנו מעיקרא משום דהוו קיימי בארץ ומקיימים מצות התלויות בארץ מה שאין כן עתה שגלו לחוץ לארץ דחסיר מנייהו טובא וגם עוד כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי:) לכך מדת הדין מקטרגת דלא להני זכותייהו. ברם עדיין קשא והא הוה קאים ירמיה הנביא ע"ה בארץ ישראל, וכי צדקיהו עדיף מן ירמיה הנביא ע"ה? ונראה לי דודאי ירמיה הנביא ע"ה עדיף מצדקיהו שהיה נביא ה' וצדיק גמור וחסיד גדול אך יש לו דין יחיד מה שאין כן צדקיהו היה מלך דחשיב כרבים והוא כנגד כולם דכתיב במלך לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ (מלכים א' ח, נט) ולכן לענין זה של הגנה על העולם מהני זכות צדקיהו יותר כיון דדין רבים יש לו.

כָּעַסְתִּי עַל אָחָז - הקשה הרב עיון יעקב ז"ל והלא אמציה קדים לאחז טובא והוה ליה למנקט 'שְׂחוֹק אֲמַצְיָה' קודם שיאמר 'וְשָׂחַק וְרָגַז'? ונראה לי בס"ד דאי הוי נקיט 'וְשָׂחַק וְרָגַז' הוה אמינא דאיירי באדם אחד דכן הדרך הנמצא בכמה וכמה בני אדם שתחילה ישחק עמהם שיביא להם טובה והם בועטים מחמת רוב טובה ואחר כך ירגז עליהם אבל באדם אחד לא ימצא שיחטא בתחילה וירגז עליו בחטאו וישחק עמו להטיב לו ולכן הפך הסדר ונקיט 'וְרָגַז וְשָׂחַק' (משלי כט, ט) דאי אפשר לומר דאיירי באדם אחד כדאמרן ובעל כרחו לפרש דאיירי בשני בני אדם כאשר מפרש רגזתי על אחז ושחקתי באמציה.

"עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי" זֶה אָחָז (משלי כד, ל) - נראה לי בס"ד הא דדריש 'עָצֵל' על אחז מפני כי אחז סגר דלתות בית המדרש וחתם התורה שלא יהיו רשאין ללמוד בה וידוע כי התורה רמוזה בלמ"ד שהוא לשון לימוד ולכך הלמ"ד גבוה מכל האותיות כי תלמוד תורה הוא עליון על כל המצות והנה עץ הוא לשון סתימה כמו עֹצֵם עֵינָיו (ישעיה לג, טו) ולכן נקרא אחז 'אִישׁ עָצֵל' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'עץ למ"ד' רצונו לומר סגר וסתם הלימוד של התורה הרמוז באות למ"ד. גם 'עָצֵל' אותיות 'צֶלַע' דאמר לקמן אחז התיר את הערוה וידוע דאשת איש נקראת 'צֶלַע' והוא התיר את הערוה שהיא אשת איש.

"וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב" זֶה מְנַשֶּׁה (משלי כד, ל) - נראה לי בס"ד קרא אותו חסר לב על שהיה קודר אזכרות וכנזכר לקמן, והאזכרות הנכתבים בתורה הם הוי־ה אהי־ה אדנ־י י־ה א־ל אלהי־ם שד־י צבאו־ת שהם כ"ט אותיות ועם שם שבת שנקרא בו הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו בזוהר הקדוש (זהר חלק ב' פח:) שבת שמא דקודשא בריך הוא שמא דאיהו שלים מכל סטרוי, הרי כאן 'לֵב' אותיות ולכן קראו 'חֲסַר לֵב' שהיה קודר ומחסר האזכרות שהם ל"ב אותיות מן ספר תורה. אי נמי קראו 'חֲסַר לֵב' רמז לתורה שמתחילת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד שהם אותיות 'לֵב' והוא בתחילתו היה מלא תורה וכשחטא נעשה 'חֲסַר לֵב'. אי נמי קראו 'חֲסַר לֵב' דאמרינן לקמן מנשה סתר המזבח וידוע כי המזבח היה ל"ב אמה על ל"ב אמה לכך קראו 'חֲסַר לֵב' שסתר את המזבח וחסרו מן בית המקדש.

"וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשׁוֹנִים" זֶה אָמוֹן (משלי כד, לא) - דאיתא לקמן אמון שרף את התורה, נמצא עשה התורה כמו קמשונים דקיימי לשריפה. גם אמר לקמן אמון בא על אמו ואמרה לו כלום יש לך הנאה ממקום שבאתה ממנו? ואמר לו שהוא מתכוין להכעיס, נמצא עשה עון חמור שאין לו הנאה ממנו כמו קמשונים שאין מהם הנאה אלא הם קוץ מכאיב. ואמר 'כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים' זֶה יְהוֹיָקִים דאמר לקמן שהתריס לדבר דברי רוח שאמר יטול אורו שאין אנו צריכין לו, וזהו חֲרוּלִים אותיות 'מלי רוח' שאמר מילין של רוח שאין בהם ממשות ולכך נענש דקבורת חמור יקבר שנדמית קבורתו לחמור והיינו 'חֲרוּלִים' בהפוך אתוון 'לְחֲמוֹרִי'. 'וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה' זֶה צִדְקִיָּהוּ שֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו והיינו דידוע מה שאמרו המקובלים ז"ל דחרבן בית המקדש היה על ידי חלון הנקרא 'יד' כמו שאיתא בספר הכונות בביאור תפלת מוסף שאומרים 'מפני היד שנשתלחה במקדשך' ונרמז זה בשם צִדְקִיָּהוּ שהוא אותיות 'קוץ היד' וידוע דהאותיות נקראים אבנים כמו שאמרו בספר יצירה שלשה אבנים בונות תשעה בתים ארבע אבנים בונות כ"ד בתים, וזהו שנאמר 'וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה' אֲבָנָיו רצונו לומר אותיות שמו שבהם רמוז ההריסה של בית המקדש שהוא סוד ה"א אחרונה וזהו נֶהֱרָסָה חלק התיבה לשתים וקרי בה 'נהרס ה"א' הוא בית המקדש שהוא בסוד ה"א.

כַּת לֵצִים דִּכְתִיב "מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים" (הושע ז, ה) - נראה לי בס"ד דריש יָדוֹ רצונו לומר מקום כמו מַצִּיב לוֹ יָד (שמואל א' טו, יב) וכן יַד אַבְשָׁלֹם (שמואל ב' יח, יח) וכאן 'מָשַׁךְ יָדוֹ' רצונו לומר מקומו המיוחד למחנה שכינה.

"לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה" שֶׁלֹּא יִשְׁלוֹט בָּהֶן יֵצֶר הָרַע (תהלים צא, י) - נראה לפרש על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים מן נוקבא דקליפה נמשך הפתויים של עבירות ומן זכר דקליפה נמשך רציחה ומיתה ונזקין, ולכן דריש 'רָעָה' שהיא לשון נקבה דקאי על נוקבא דקליפה שלא ישלוט יצר הרע שהוא נמשך מן נוקבא דקליפה הנקראת 'רָעָה' אבל השטן נמשך מן דוכרא דקליפה הנקרא 'רַע'.

"וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ" שֶׁלֹּא תִּמְצָא אִשְׁתְּךָ סָפֵק נִדָּה בְּשָׁעָה שֶׁתָּבֹא מִן הַדֶּרֶךְ (תהלים צא, י). הנה דריש 'נֶגַע' על נדה דאסורה אפילו בנגיעה וְנֶגַע לשון נגיעה. ומה שאמר 'סָפֵק נִדָּה' דהיינו כתם שהוא אינו מדם נדה ועל הרוב אתא מעלמא ועם כל זה צריך שתטמא אשתו מספק ואחר ראיית הכתם בחמשה ימים תמנה ז' נקיים וקודם טבילה יגיע הוסת שלה וצריכה להמתין ששה ימים ואחריהם תספר ז' נקיים ותטהר ראה כמה נתרחקה בכדי. ומה שאמר 'שֶׁלֹּא יְהֵא לְךָ בֵּן אוֹ תַּלְמִיד שֶׁמַּקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ בָּרַבִּים' נראה לי בס"ד כי לימוד התורה הוא עונג לנפש דכתיב פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (תהלים יט, ט) ולזה אמר וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם (תהלים לז, יא) היא התורה דכתיב בה וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג, יז) וזהו שנאמר אָז תִּתְעַנַּג עַל הֳ' (ישעיה נח, יד) אז רמז לתורה שיש בה ח' דרגין כמנין אָז [8] תִּתְעַנַּג עַל הֳ' לשם שמים. אך אין עונג לנפש אלא אם כן לומד לשם שמים דאם שלא לשמה יתהפכו אותיות 'עֹנֶג' לאותיות 'נֶגַע' והמקדיח תבשילו ברבים זה עושה מצות ולומד תורה שלא לשמה, שאם לומד לשמה התורה שומרתו ולא יבא לידי כך. וכן אֱלִישָׁע־אַחֵר הקדיח תבשילו בשביל שלמד שלא לשמה וכמו שאמרו במדרש קהלת על פסוק טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ (קהלת ז, ח) וזה הטעם גבי גחזי ודואג ואחתופל וכיוצא וזהו שאמרו 'נֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ' שלא ילמדו בניך תורה שלא לשמה ואז ממילא לא יקדיח תבשילו ברבים.