בוני התלמוד

    מסכת סנהדרין דף ס״ה עמוד ב׳

    פרק ז׳ - ארבע מיתות

    Also cited as: Sanhedrin 65b, Chapter 7 Arba Mitot

    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    מתיב רבי זירא יצאו עדים זוממין - אצל חטאת היא שנויה בתורת כהנים גבי פר כהן משיח אחר שראינו דברים שהן כעובד עבודת כוכבים ודברים שאינן כעובד עבודת כוכבים למה נאמרה עובד עבודת כוכבים לומר לך מה עבודת כוכבים מיוחדת שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אף כל שחייבין וכו' אי מה עבודת כוכבים מיוחדת שחייבין עליה מיתת ב"ד אף אני מרבה חייבי מיתות ב"ד ואת מי אני מרבה מקלל לאביו ומסית ועדים זוממין ת"ל ועשה יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה ואמאי לא הויא עקימת שפתיו מעשה הא לא תליא בכונת הלב:

    ה"ג אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול - עיקר חיובן בשמיעת קולם לפני ב"ד הוא בא וקול לית ביה ממש הלכך הוי כמגדף דתלוי בלב:

    חסמה בקול - לפרה דשה וכשרוצה לאכול חסמה בקולו:

    והנהיגה בקול - מנהג בכלאים דחייב משום לא תחרוש בשור ובחמור (דברים כ״ב:י׳):

    בראייה - עיקר חיובא בא ע"י הראייה שמעידין שראו וראיה לית בה מעשה:

    מבין הפרקים - מעלה את המת ויושב לו באחד מבין פרקי העצמות של מכשף כגון על פרקי אצבעותיו או על פרקי ברכיו:

    ידוע - שם חיה:

    כי אורחיה - מתוך קברו ומתוך כך קולו נמוך:

    לא דסליק ויתיב בין הפרקים - ומיהו קולו נמוך לפי שאין בו חיותא:

    בזכורו - מעלה ומושיב את המת על זכרותו:

    בגולגולת - המוטלת מן המת לארץ ועונה מה ששואלין אותו ע"י כישוף:

    אינו עולה כדרכו - אלא רגליו למעלה:

    עולה כדרכו - ולא סליק למיתב בין הפרקים:

    מה היום מיומים - למה תחשב יום שבת יותר משאר ימים:

    ומה גבר מגוברין - מה לאיש כמוך להיות שר וגדול מכל אנשים:

    דמרי צבי - אדני חפץ לגדלני המלך קיסר המשילני:

    שבת נמי דמרי צבי - הקב"ה חפץ והזהיר על כבודו:

    דמי יימר דהאידנא שבתא היא - ודילמא אחד משאר ימים הוא שבת:

    נהר סבטיון יוכיח - נהר אחד של אבנים ובכל ימות השבת שוטף והולך וביום השבת שוקט ונח:

    בעל אוב יוכיח - שאינו עולה בשבת:

    קברו של אביו - דטורנוסרופוס כל ימות השבת היה מעלה עשן שהיה נדון ונשרף ובשבת פושעי גיהנם שובתין:

    ביזיתו ביישתו קללתו - הך קללה אינה אלא גדוף וכן היה לשונם כמו (מלכים א ב׳:ח׳) קללה נמרצת שלא היה שם קללה אלא גדוף:

    היינו דורש אל המתים - ולמה נכתבו שניהם במקום אחד:

    שתשרה רוח טומאה עליו - שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו:

    המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה - נבואת שכינה:

    עאכ"ו - שהיא המדה נותנת שע"י תענית ובקשה תשרה עליו שכינה דהא מדה טובה יתירה על מדת פורענות ואנו צועקין על כך ואין אנו נענין אבל מה אעשה וכו':

    אי בעו צדיקי - להיות נקיים מכל עון:

    הוו ברו עלמא שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים - הא אם לא היו בהם עונות אין כאן הבדלה:

    ברא גברא - ע"י ספר יצירה שלמדו צרוף אותיות של שם:

    ולא היה מהדר ליה - שלא היה בו דבור:

    מן חבריא - הנבראים ע"י החברים אתה:

    עיגלא תילתא - גדול כאלו הגיע לשליש שניו וגמרה גדילתו דהכי שביחי ומעלי למיכל כמו (ב"מ דף סח.) ומגדלין אותן עד שיהו משולשין. ל"א שהיה טוב ובעל טעם כאילו הוא שליש לבטן:

    שבעה מיני זכור - שכבת זרע מז' בריות ומעביר על עיניו ועושה כשפים:

    אוחז את העינים - אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאילו עושה דברים של פלא והוא אינו עושה כלום:

    המחשב עתים ושעות - לשון מעונן כמו בעל עונות שמבחין את עונה ואומר היום יפה לצאת לדרך ויצליח למחר יפה ליקח מקח וישתכר בו הלוקחו:

    למודי ערבי שביעיות - כלומר ערב שביעית למדין ורגילין להיות חטין יפות:

    עקרי קטניות מהיות רעות - כלומר העוקר קטנית ואינו קוצרן שוב אינן מתליעות ואין מרקיבות:

    פתו נפלה מפיו - צריך לדאג היום מהיזק:

    נחש בא מימינו או שועל משמאלו - סימן רע הוא לו:

    צבי הפסיקו - שהיה הולך ממזרח למערב והצבי הולך מצפון לדרום והפסיק דרכו:

    סנהדרין 65 עמוד ב

    1מתיב ר' זירא: יצאו עדים זוממין, שאין בהן מעשה. ואמאי? הא ליתנהו בלב!

    2אמר רבא: שאני עדים זוממין, הואיל וישנו בקול.

    3וקול, לרבי יוחנן, לאו מעשה הוא? והא איתמר: חסמה בקול והנהיגה בקול, רבי יוחנן אמר: חייב, ור"ל אמר: פטור.

    4רבי יוחנן אמר: חייב, עקימת פיו הוי מעשה. ר"ל אמר: פטור, עקימת פיו לא הוי מעשה.

    5אלא אמר רבא: שאני עדים זוממין, הואיל וישנן בראיה.

    ברייתא

    6ת"ר בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו. ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו, והוא מדבר מאליו.

    7מיתיבי: (ישעיהו כט, ד) ״והיה כאוב מארץ קולך״. מאי לאו, דמשתעי כי אורחיה? לא, דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי.

    8תא שמע: (שמואל א כח, יג) ״ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ״. מאי לאו, דמשתעי כי אורחיה? לא, דיתיב בין הפרקים ומשתעי.

    ברייתא

    9ת"ר בעל אוב אחד המעלה בזכורו, ואחד הנשאל בגולגולת. מה בין זה לזה? מעלה בזכורו אינו עולה כדרכו, ואינו עולה בשבת. נשאל בגולגולת עולה כדרכו, ועולה בשבת.

    10עולה? להיכא סליק? הא קמיה מנח! אלא אימא: עונה כדרכו, ועונה בשבת.

    11ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס את ר"ע אמר לו: ומה יום מיומים אמר לו: ומה גבר מגוברין? א"ל דמרי צבי שבת נמי דמרי צבי׃

    12א"ל הכי קאמינא לך מי יימר דהאידנא שבתא אמר לו נהר סבטיון יוכיח בעל אוב יוכיח קברו של אביו יוכיח שאין מעלה עשן בשבת אמר לו ביזיתו ביישתו וקיללתו׃

    13שואל אוב היינו ודורש אל המתים׃

    14דורש למתים כדתניא (דברים יח, יא) ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה׃

    15וכשהיה ר"ע מגיע למקרא זה היה בוכה ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה שורה עליו רוח טומאה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה על אחת כמה וכמה אבל מה אעשה שעונותינו גרמו לנו שנאמר ״(ישעיהו נט״, ב) כי [אם] עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם׃

    16אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא שנאמר ״כי עונותיכם היו מבדילים וגו'״׃

    17רבא ברא גברא שדריה לקמיה דר' זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה אמר ליה מן חבריא את הדר לעפריך׃

    18רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה׃

    ברייתא

    19תנו רבנן מעונן ר' שמעון אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין וחכ"א זה האוחז את העינים ר"ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת למחר יפה ליקח לימודי ערבי שביעיות חיטין יפות עיקורי קטניות מהיות רעות׃

    ברייתא

    20תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך״, ״נחש מימינו״, ושועל משמאלו״.

    תוספות

    יצאו עדים - תימה למ"ל למעוטי עדים זוממין מקרבן הא אפילו בשוגג מיקטלי דלא בעי התראה וי"ל דמשכחת לה שהוזמו קודם גמר דין דאין נהרגין עד שיגמר הדין א"נ כגון שחזרו בהן מעצמן ואמרו מבודין אנחנו:

    הואיל וישנו בקול - תימה כי הדר ביה משינויא דקול ומסיק שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה מאי משני מכל הני דתני בת"כ בהדיא עדים זוממין דממעט מועשה מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח ונביא השקר ובספרים ישנים ל"ג עדים זוממין וה"ג אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול וכי פריך וקול לרבי יוחנן לאו מעשה הוא לא פריך אלא מעדים זוממים לחודיה דמודה ר' יוחנן בכולהו דקול לאו מעשה הוא אלא דוקא גבי חסמה משום דבדבורו קא עביד מעשה כשהבהמה שוחה לאכול והוא גוער בה זוקפת ראשה וה"נ עדים זוממין בדיבורייהו עבדי מעשה לחייב הנדון תדע דבפרק בתרא דמכות (דף טז:) א"ל רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבוריה עבד מעשה אלמא לא חשיב עקימת שפתיו מעשה אלא היכא דבדיבורו עביד מעשה הלכך שינויא דקול קאי ולא הדרא ביה אלא מעדים זוממים מיהו בפ"ק דכריתות (דף ד.) קשה דאיכא התם כל הך סוגיא ושינויא דקול ליתא התם כלל וא"כ תקשה ליה מכל הני דתורת כהנים:

    ריש לקיש אמר פטור - אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו פליגי בפרק הפועלים (ב"מ דף צ: ושם) דהא ר"ל אית ליה פרק שבועות שתים (שבועות דף כא.) לוקין עליו:

    מעלה בזכורו - פ"ה מעלה ומושיב המת על זכורו ולא יתכן בבעל אוב דשאול אלא נראה דשם מכשפות כך הוא תרגומו דאוב וידעוני מתרגמינן בידין וזכורין ומיהו יש לתמוה קצת דהוה ליה למנקט המעלה בידין שהוא תרגומו של אוב:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    מאירי

    אוב וידעוני אע"פ שנכללו בלאו אחד אם עשאן בשוגג בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ואינך צריך לומר שאע"פ שבכרת אחד נאמרו שחלוק חטאות אינו מצד הכריתות שהרי סך ומפטם לא נאמר אלא כרת אחד לשניהם ויש בהם שני חטאות מפני שהם שני לאוין:

    כל כריתות שבתורה אם שגג בהן מביא חטאת קבועה חוץ ממגדף ומילה ופסח שאין בהם קרבן כלל מילה ופסח מפני שהם עשה ומגדף מפני שאין בו מעשה כלל אלא דבור בעלמא וכן האומר אלי אתה או המקבלו באלוה כמו שכתבנו למעלה וטומאת מקדש וקדשיו אין בשגגתן חטאת קבועה אלא עולה ויורד נמצאת למד שענין האוב נקרא דבר שיש בו מעשה מצד הקשת זרועותיו וידעוני מצד הכנסת העצם לתוך פיו אבל דבור אין אומרין שעקימת שפתים מעשה:

    המקטר לשד בכונת קבלת ממשלתו הרי זה ע"ז אבל אם לא כיון אלא לעשות על ידו איזו פעולה כגון לחבר מתים או חיות ובהמות או נחשים ומלחשם עד שלא יזיקו הרי זה חובר חבר ואינו אלא בלאו בין חבר גדול והוא המאסף מתים או חיות רעות גדולות בין חבר קטן והוא המאסף חיות קטנות ונחשים ועקרבים והדומים להם:

    כל שאין בזדונן כרת אע"פ שיש בזדונן מיתה אין בשגגתן קרבן מעתה מקלל אביו ומכה אביו ומסית ועד זומם והדומים להם אין בשגגתן קרבן ובקצתם אינך צריך לזו שהרי אין בהן מעשה:

    החוסם את הפרה בשעת דישה לוקה אפילו לא חסמה ביד אלא בקול וכן החורש בה עם בהמה טמאה לוקה ואפילו הנהיגם זה בקול לבד וכבר ביארנוה במציעא פרק פועלים:

    המגדף בתוך לבו אע"פ שאין עונו מסור לבית דין נענש הוא עליה כע"ז שהעונש עליה במחשבה שנאמר למען תפש את בני ישראל בלבם וכן הדין במסית ומדיח ובכל אותן שהן חלק ע"ז ומין ממיניה מה שאין כן בשאר עבירות:

    אע"פ שביארנו שמעלה עשו חכמים בעדות ואין די לו לשני באף אני כמהו כמו שביארנו מ"מ כל שחקרוהו הדיינין היה דבר זה ביום פלוני הרגו בדבר פלוני וכיוצא באלו והוא משיב אי והיא מלה מונחת במקום הן אע"פ שאין שם אות בעקימת שפה הרי זה עדות כאלו הוציא הוא עצמות הדברים מפיו ונזומין על עדות זו מפני שעדות גמורה היא בכל העדיות וזהו מה שנאמר כאן שאני עדים זוממין שכן ישנן באי ויש בזו בקצת ספרים גירסאות אחרות וזו עיקר כמו שהעידו עליה גדולי הפוסקים בהלכותיהם:

    יש קצת מצות שהן נכללות בחקות הגוים וקצתן שהם דומות לשאלת אוב וידעוני וכלן בלאו והם הקוסם והמעונן והחובר והדורש אל המתים והמנחש והמכשף שנאמר לא ימצא בך קוסם קסמים וחובר חבר מעונן ומנחש ומכשף ודורש אל המתים. הקוסם הוא שמניע דמיונו ברוב קולות וצעקות ויגיעה ועמל שיבהילוהו עד שישוב נעדר הרגשה ויתחזק דמיונו ויאמר דברים יתקיימו לפעמים לחוזק הדמיון ולאו זה אינו אלא לקוסם לא לשואל אלא שהוא מכוער ואסור ומכין אותו מכת מרדות ובכלל זה המביטים בצפורן ובחרב ובזכוכית ובמראה וכיוצא באלו. המעונן כל שעשה פעולה שיכוין עשייתה על פי משפט הכוכב עד שיאמר לא תעשה דבר פלוני ביום פלוני ובשעה פלונית שיש לכוכב פלוני דבוק עם מזל פלוני וכיוצא בזה או שיעשו דבר בעת ידוע על פי משפטי הכוכב יאמרו עליו שיועיל או יזיק לדבר ידוע והמעונן בלאו והשואל באסור ומ"מ כל שכיון השואל שעתו על פי אותם הדברים ועשה כן עבר בלאו החובר כבר בארנו שהוא כל שיביא הדברים המזיקים וילחוש להם עד שימנעם מהזיק או ילחוש על נשיכותיהם וכל העובר עליו לוקה דורש אל המתים זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות ויבהיל מחשבותיו עד שיתעורר דמיונו או שישתדלו במעשים ופעולות להביא המת להם בשינה ולשאול ממנו המנחש כאלו האומרים פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו ודאי לא ירויח היום בשום דבר וימנע מעשות מה שהיה בלבו בנו קורא לו מאחריו צריך הוא לחזור עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש ראה מימינו והוא נחש להזדמנות לסטים וקלי המרוץ שועל משמאלו והוא נחש להזדמנות אדם רמאי וכשבא בעל חובו לתובעו אף הוא אומר אל תתבעני שחרית או ראש חדש או מוצאי שבת ואם גבאי המס בא אצלו אל תתחיל בי וכן כל כיוצא באלו ואין צריך לומר אם מנחש בכוכבים או בציפצוף העופות וכל שהוא עושה דבר על פי הנחש לוקה והמכשף יתבאר ענינו למטה האוחז את העינים עד שיתדמה כאילו עשה ולא עשה הרי הוא בכלל לאו זה אלא שאינו לוקה שהרי כשוף גמור להמיתו אין כאן ומלקות אין בו שלאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא:

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת סנהדרין דף ס״ה עמוד ב׳

    מסכת סנהדרין דף ס״ה עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 20 קטעים ממוספרים, כ־413 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: סנהדרין דף ס״ה ע״ב

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026