מסכת סנהדרין דף צ״ה עמוד ב׳

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה אלמא בא לחרן וכתיב ויפגע במקום שעדיין לא הגיע לחרן שהיה עדיין בבית אל:

בית אל זה ירושלים חרן חוץ לארץ:

שהתפללו בו אבותי אברהם ויצחק (אברהם דכתיב ויעתק משם יצחק אין מקרא בידי):

הרהר בדעתיה למהדר למקום:

קפצה ליה ארעא והיה שם מיד וקרא מוכיח דכתיב ויפגע במקום שהמקום פגעו ושקפצה לו הארץ ונתקרב לו המקום:

הכי גרסינן ד"א אין פגיעה אלא תפלה ונראה למורי דהכא לא מיגרסא הך מילתא:

כי בא השמש ויבא השמש לא נאמר אלא כי בא השמש דמשמע שהיה דעתו לחזור כי עוד היום גדול כיון שראה כי בא השמש לן:

ויזרח לו השמש משמע השמש שהיה לו כבר שבא בשבילו כבר:

בָּא עֲלֵיהֶם סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע בְּאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ בְּנֵי מְלָכִים יוֹשְׁבִים בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל זָהָב, וְעִמָּהֶן שִׁגְלוֹנוֹת וְזוֹנוֹת. קשא אלו מאי עבדתייהו במלחמה? ונראה לי בס"ד שהיה גס רוח להראות שהוא וחילו אין להם שום פחד ומורך מן המלחמה ואין נחשב מקום המלחמה להם מקום סכנה אלא הם כבני אדם שהולכים למקום טיול לגנות ופרדסים שהולכים שם עם שגלונות וזונות שיש להם. ומה שאמר ' וּבִשְׁמֹנִים אֶלֶף גִּבּוֹרִים לְבוּשֵׁי שִׁרְיוֹן קְלִיפָּה ' גם זה עשה מגסות רוח שיהיו שמונים אלף לובשים כל הדרך דבר כבד מאד כזה ולא אכפת להו ואין מרגישים בכובד וגם ' בְּשִׁשִּׁים אֶלֶף אֲחוּזֵי חֶרֶב ' רצים לפניו הראה כח חילו דודאי הוא רוכב על סוס חשוב או קרון חשוב שהוא רץ ביותר ואלו כולם רָצִים ברגליהם לְפָנָיו דייקא.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא אוֹרֶךְ מַחֲנֵהוּ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסֵי נראה לי בס"ד עשה כן כנגד ת' כוחות טומאה כמו שאמרו המקובלים על פסוק וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לג, א) ונעשה האורך ארבע מאות והרוחב מ' נרמז בזה שסופה של אותה מחנה להיות מֵת שהוא מ"ם תי"ו דכתיב וַיֵּצֵא מַלְאַךְ הֳ' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר (מלכים ב' יט, לה) גם צרף מספר מֵת [440] עם מספר ר"ס [260] שהוא סך מחנהו יהיה בזה מספר תָּשׁ [440+260=700] רצונו לומר תש כוחו נמצא מפלתו ורעתו נרמזה במחנהו. ונראה לי בזכות עסק התורה של חזקיהו וישראל המשיכו כח מעשרה הויו־ת שמספרם ר"ס [26×10=260] ובזה איבדו את ר"ס רבוא מחנה סנחריב ונתגברו עליהם. ונראה לרמוז בשם סַנְחֵרִיב הוא אותיות 'ינבח ס"ר' ובזה יובן רמז הכתוב חבקוק (חבקוק ג, יד) נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָיו יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי עֲלִיצֻתָם כְּמוֹ לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר, והיינו באותיות מִּסְתָּר רמוז מחנה סנחריב אות ת ' זה אורך מחנהו ואות מ ' רוחב ואותיות סר הוא סך מחנהו ומדמה האוייבים לאותו אויב סנחריב שהיה רוצה לאכול עני אלו ישראל בַּמִּסְתָּר כאמור. ודע כי סך של ס"ר רבוא אלפים אינו מספר קרקפתא דגברי אלא הוא מספר האיכות שלהם כי מקודם היה להם גבורה בידים שהיה אחד שקול כנגד מאה ואחד כנגד ג' מאות וכן על זה הדרך ולכן כותבים בפנקס מספר החיל של המלך כפי הערכה שעושים ביכולת של כל אחד ואחד ורק עתה שבטלה גבורת היד עושים המספר אקרקפתא דגברי וסנחריב היה כתוב בפנקס החיל שלו שיש לו ר"ס רבוא אלפים ואפשר שעולים במספר קרקפתא דגברי עשרה רבוא אלפים ולא יותר. ומה שאמר אוֹרֶךְ מַחֲנֵהוּ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסֵי לא היו הולכים ביחד אלא היו מפוזרים דהיינו שילכו כל עשרה אלפים בפני עצמן ובין אלו לאלו יש מהלך פרסא או יותר וכן הענין ברוחב וכל זה עושה כדי להטיל אימה על בני אדם שמחנהו גדול כל כך. ונראה לי שיש הכריח לדבר זה מגוף המאמר עצמו דאם הדבר כפשוטו שכל משך זה של ת' פרסא על מ' פרסא הוא מלא בני אדם שהם חילו של סנחריב איך אמר תלמודא לעיל דאורחא דבעא לסגויי בעשרה יומי סגא בחד יומא ואמרי ליה כַּלְדָּאֵי שאותו היום דוקא יוכל על ירושלים ובקשו חילו לשלוח ידם בם ולא הניחם ואמר להם שלמחר כל אחד יביא אבן מהחומה ונבקעה ובלילה מתו כולם. והלא משך ת' פרסא יש בין ראש המחנה לסופו כמה ימים, כי מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות ואם נכנס ראש המחנה היום לא יגיעו סוף המחנה אצל ירושלים אלא עד אחר כמה ימים וכיון שאמר להם למחר כל אחד יקח אבן אחת מן החומה ונבקענה, משמע שכל המחנה הגיע עד החומה והיו סמוכים לה? ועוד בלילה יצא המלאך ויך במחנה אשור ק"ף אלף דאלו היו ראשי גייסות, משמע דכל המחנה היו סמוכים לירושלים? על כן מוכרח לומר כי זה המשך של ת' פרסא אינו מלא כולו מן החיל אלא הם מפוזרים עדרים עדרים ובין כל עדר ועדר יש מקום גדול פנוי והברייתא קאמר שכך היה מנהגו להוליך החיל שלו באופן זה וכך היה עולה פנקס החיל אצלו בחשבון האיכות אך כשבא לירושלים שם קיבץ כל החיל ביחד ולא היו מפוזרים ונמצא כולם עומדים סמוך לירושלים.

בָּעֵא אַבַּיֵי חָסֵר אַלְפָא אוֹ חָסֵר מֵאָה? תֵּיקוּ (ישעיה ח, ח). הנה הרב פתח עינים ז"ל פירש כונתו בבעיא זו דנפקא מינה לשטרות כאשר יהיה האופן שכתוב שחייב כך וכך אלפים וכך וכך מאות וכך וכך עשרות חסר חד, דקיימא לן דדרשינן לשון הדיוט מספקא לן חסר חד אהיכא קאי וכו' באופן דמבעייא זו נפיק דינא לשטרות אם כתוב בשטר כדאמרן או לשון כיוצא בו עד כאן דבריו עיין שם. והוא פירוש נכון ויציב והנה בזה ממילא יתורץ קושית מהרש"א ז"ל שהקשה אמאי לא נקיט אביי חד רבוא גם כן? ובזה ניחא דאביי בעי אם נכתב כיוצא בזה בעלמא בשטרות מה נפרש חסר אלפא או חסר מאה או חסר חד וכיון דבעייתו זאת על השטרות אם יזדמן כך הנה אין דרך לכתוב רבוא בשטרות ולהכי לא נקיט בבעייתו רבוא. והנה לכאורה יש להקשות אם נפרש החשבון זה דנקיט הוא שכך כתוב בפנקסו של סנחריב וכמו שכתבתי לעיל למה כתב 'חָסֵר חָסֵר'? ובפרט לפי הבעייא של אביי דקאמר שמא האי 'חָסֵר חַד' הוא אחד מן האחדים, במה נחשב הוא בסך העצום הזה שהוצרכו לפרש על חסרונו? ונראה לי דעושים כן כדי להודיע שחשבון זה הוא מדוקדק ועשוי באמיתות ולא הפליגו בו. ואם נפרש דהברייתא באה להודיענו החשבון הזה ולא שהיה כתוב כן בפנקס החיל של סנחריב, יש להקשות מאי נפקא לנו בזה האחד מן האחדים שחסר בסך העצום הזה שהוצרכה הברייתא להודיענו, הלא אורחיה דתנא בעלמא דלא חש ולא דק על דבר מועט וכמו שכתבו התוספות על אמתא ברבועא וכיוצא דפורתא לא דק וכל שכן בדבר זה שהוא סך ר"ס רבוא אלפים דחסר אדם אחד דוקא? ונראה לי דהתנא הוצרך למנקט 'חָסֵר חַד' דרמז בזה רמז נכון לפי דרכו לומר על המחנה הנזכר של סנחריב 'חָסֵר חַד' הוא ניצוץ הקדוש שנקרא בתואר אֶחָד שהיה מחיה אותם כי כל קליפה יש לה נצוץ אחד המחיה אותם ונחסר מהם זה הניצוץ שהוא חד בזכות חזקיהו וסיעתו ולכך מתו כולם בשעה אחת ורגע אחד. ועיין מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד עשתי עשרה יריעות ודוק.

רִאשׁוֹנִים עָבְרוּ בְּשֶׂחִי פירש הרמ"ה ז"ל שהיו שטין על פני המים ודרך השט שוחה על פני המים ואינו יכול להלך ברגליו בקומה זקופה אלא שוחה כאדם השוחה לשתות מים מן הנהר וְאֶמְצָעִיִּים היו הולכים ברגליהם בקומה זקופה אך היה המים מגיע עד צוארם כי נתמעטו בראשונים, ולכן לא היו צריכין לשוט וְאַחֲרוֹנִים העלו עפר ברגליהם רצונו לומר טיט מקרקעית הנהר כי לא היה מים כדי שימחה הטיט מכפות רגליהם עיין שם. ונראה לי דלאו על הירדן עצמו קאמר כן דזה אי אפשר להיות מאחר דהירדן מימיו נמשכין ובאין ממקום אחר ואין עומדין בו כדי שיתמעטו באופן זה וכיון דבאין ממקום אחר אם ישתו המים תכף יבא מים אחרים במקומם אלא זה היה בעמק אחד גדול ורחב שהיו המים עומדין ונקוים בו ויתכן אלו המים באו אל העמק הזה מן הירדן או ממקום אחר. ועוד נראה לי בס"ד דהמאמר הזה אינו כפשוטו אלא הוא עשוי בלשון מליצה רמז למלחמות אשר נלחם סנחריב בעולם כי תחילה נלחם עם האומות הרבים וכבש את כולם ועל מלחמה זו קאמר רִאשׁוֹנִים עָבְרוּ בְּשֶׂחִי שטו ועברו שנאמר 'וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר' (ישעיה ח, ח) כלומר כאשר חלף ביהודה הנה הוא כבר שטף ועבר בשאר אומות. ואחר כך נלחם בעשרת שבטים דוקא ולקח אותם ועל מלחמה זו דעשרת השבטים קאמר עָבְרוּ בְּקוֹמָה שנאמר 'עַד צַוָּאר יַגִּיעַ' כלומר שלא היה יכול ליקח את ירושלים ששם בית המקדש הנקרא צואר כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז:) וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו (בראשית מה, יד) אלא 'עַד צַוָּאר יַגִּיעַ' עד ולא עד בכלל. ועל מלחמה השלישית שהביא חיל רב להלחם בירושלים אמר אַחֲרוֹנִים הֶעֱלוּ עָפָר עַל רַגְלֵיהֶם וְלֹא מָצְאוּ מַיִם בַּנָּהָר לִשְׁתּוֹת שבזו המלחמה הלך במרוצה דרך עשרה ימים ביום אחד ודרך ההולך מהרה להעלות עפר ובקשו לשתות מים מן מי גיחון ולא מצאו מים שכבר סתמו חזקיהו המלך ע"ה בשם המפורש והוצרכו להביא מים ממקום אחר. וענין סתימת מי גיחון שלא שתו ממנו מים היא היתה לצורך מפלתם כי לאו על חנם סתמו חזקיהו המלך ע"ה והגם דלפי פשוטו אמר כדי שלא ימצא סנחריב מים לשתות זה הטעם אמר בגלוי אבל באמת לא זה היה טעמו כי הוא היה יודע על ידי הנביא שהקדוש ברוך הוא יעשה לו נס ויצילנו מסנחריב וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שאמר חזקיהו אני לא אוכל להלחם ואמר לו הקדוש ברוך הוא אתה תשכב על מטתך ואני אלחם ותמצא אויביך לפניך פגרים מתים, ואיך יחוש לעשות המצאות כאלה? אך הוא יודע סודן של דברים שסתימת מי גיחון יש בה צורך וטעם סוד למפלת סנחריב. וכיון דלא שתו מי גיחון והביאו מים ממקום אחר זו היתה סיבה למפלתם כי באו בהם אותם המים ששתו ממקום אחר למרים כמים המאררים של הסוטה שבלילה נשף בהם המלאך ויבשו. ועיין מה שאמר הסבא קדישא בענין המים גבי שמעי בגזרה שגזר עליו שלמה המלך ע"ה.

וְהָכְתִיב "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ הֳ' וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (מלכים ב' יט, לה). קשא אמאי לא הקשה קושיא זו לעיל על דברי הברייתא דאמרה סָךְ מַחֲנֵהוּ מָאתַיִם וְשִׁשִּׁים רִיבּוֹא אֲלָפִים חָסֵר חַד, ולמה המתין להקשות זו הקושיא על הברייתא השנית דאמרה רִאשׁוֹנִים עָבְרוּ בְּשֶׂחִי וְאַחֲרוֹנִים הֶעֱלוּ עָפָר בְּרַגְלֵיהֶם עַל רַגְלֵיהֶם? ונראה לי בס"ד דהמקשן ידע כונת הברייתא דסך מחנהו ס"ד רבוא אלפין אין הכונה של חשבון זה על קרקפתא דגברי אלא הוא על האיכות שלהם בגבורה יש אחד שקול בגבורתו כנגד אלף בני אדם ויש כנגד ת"ק וכעל זה הדרך ואם כן מאי קושיא מן הפסוק של קפ"ה אלף הוא אקרקפתא דגברי? אך בחשבון האיכות לפי גבורתם עולים ס"ר רבוא אלפין ולכן הניח קושיא זו על ברייתא דקאמר 'אַחֲרוֹנִים הֶעֱלוּ עָפָר בְּרַגְלֵיהֶם עַל רַגְלֵיהֶם' ואלו הקפ"ה אלפי גברי לא ימעטו את המים כל כך שאם אחד בערך גבורתו חשיב כנגד אלף בני אדם הוא אינו שותה מים כמו אלף בני אדם אלא כאדם פשוט פרטי.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל מַגָּלְךָ נְטוּשָׁה. נראה לי בס"ד רמז לו שיכם באות גימל שבשמו כי גִּ י מֶל אותיות מַגָּל דאין היו"ד יוצאה במבטא. ואמר לו ' נְטוּשָׁה וְעוֹמֶדֶת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית ' כי המלאכים נבראו ביום שני דששת ימי בראשית וכל אחד נברא כחו בו עד עולם לא יוסיף ולא יגרע. ומה שאמר ' כְּשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לְבַשֵּׁל פֵּירוֹת הִזָּקֵק לָהֶם ' נראה לי כי גבריאל נגלם ביסוד האש כנודע בשער מאמרי רשב"י ובכח האש שבו שהוא שר האש יוצא ומבשל הפירות ואמר לו אין אלו ראויים שתרד בעבורם דוקא כדי לשרפם אלא אגב ארחך הזקק להם. ומה שאמר, יֵשׁ אוֹמְרִים ' בְּחוֹטְמָן נָשַׁף בָּהֶן ' מדה כנגד מדה הם באו על חזקיהו המלך ע"ה שהיה בו ניצוץ המשיח כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל שכחו בחוטם דכתיב וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הֳ' (ישעיה יא, ג) לכך נשף בחוטמן ויבשו. אי נמי כל גדול הדור נקרא חוטם כמו שאמר אותו הגמון על רבן גמליאל בעל החוטם מתבקש (תענית כט.). אי נמי חוֹטָם [63] מספר גַּס [63] וסנחריב היה גס רוח שחירף וגידף בגסות רוחו לכן נשף בחוטם שהוא מספר גס. ומאן דאמר ' כַּפַּיִים סָפַק לָהֶם ' נראה רמז לכף דמנצפך שהם ה׳ גבורות ואות כף שבהם הוא גבורה א' מחמשה גבורות והם כפולים לכך אמר כפים. אי נמי בכל כף ימין ושמאל יש חמשה אותיות מנצפ"ך שהם מספר פר [280] ושל שני כפים ימין ושמאל הם 'פרפר' והוא פרפרם בהם על דרך מה שאמר רבינו האר"י ז"ל על מה שאמר איוב שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי (איוב טז, יב). ומאן דאמר ' אָזְנַיִם גִּלָּה לָהֶם וְשָׁמְעוּ שִׁירָה ' שמתו על ידי שמיעה מדה כנגד מדה על אשר לא הטה אוזן סנחריב לשמוע דברי הנביא דנתנבא שלא יגיע ולא יכבוש את ירושלים אלא רק את עשרת השבטים בלבד ונראה לכך קפדה מדת הדין ביותר על חזקיהו שלא אמר שירה מאחר דאוייביו מתו על ידי שמעם שירה ראוי יותר לומר שירה על נס זה. והנה בודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים דהמחנה יש בהם מתו על ידי כך ויש על ידי כך כאשר דברו חכמים כאן. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ (תהלים יח, נא) אותיות מַגְדִּיל הם 'מַגָּל יָד' נרמז כאן מה שאמר ביד הכם ומה שאמר במגל הכם וזהו מַגְדִּיל 'מַגָּל יָד' בהם יהיה יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ זה חזקיהו עַד עוֹלָם.

אֲתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִדַּמֵּי לֵיהּ כְּגַבְרָא סָבָא (ישעיה ז, כ) פירש הרמ"ה ז"ל דהקדוש ברוך הוא הביא לפניו מלאך בדמות איש זקן ועשה לו כל הנזכר במאמר עיין שם ודבר זה הוא מוכרח. ומה שאמר במאמר אֲתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מפני שיש מלאך סתם ויש מלאכים שנקראים מחנה אלקים שהם מחנה שכינה וזה המלאך שהורידו הקדוש ברוך הוא למטה לעשות הדבר הזה לסנחריב היה ממחנה שכינה שנקראים מחנה אלקים ולא מן מלאכים סתם כי לחבת ישראל עשה זה על ידי מלאך ממחנה שכינה ולכן אמרו 'אֲתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא' כי זה המלאך שהוא ממחנה שכינה יתייחסו מעשיו להקדוש ברוך הוא. וכמו שתמצא כתוב וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם (במדבר כב, כ) ותרגם אונקלוס ואתא מימר מן קדם ה' לות בלעם, כי מלאכים שהם מחנה שכינה נקרא שם ה' עליהם וכתיב הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ (שמות כג, כ -כא) ולכן מעשה המלאך הזה גם הכתוב יחס אותה להקדוש ברוך הוא דכתיב יְגַלַּח אֲדֹנָ‏־י בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה (ישעיהו ז, כ) מפני כי זה המלאך שעשה זאת הוא ממחנה שכינה.