מסכת סנהדרין דף צ״ט עמוד ב׳

זַמֵּר בְּכָל יוֹם, זַמֵּר בְּכָל יוֹם (משלי טז, כו) - נראה לי בס"ד אם תעסוק בתורה בשמחה כאדם השמח בזמר וכמו שאמר דוד המלך ע"ה זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ (תהלים קיט, נד) תזכה לעשות זמר בכל יום כלומר תזמר עריצים ותכרית החוחים והקוצים הסובבים השושנה העליונה. ואמר ' בְּכָל יוֹם ' כי כל יום הוא פרצוף בפני עצמו. אי נמי 'זַמֵּר בְּכָל יוֹם' רצונו לומר תלמוד מזמורי תהלים בכל יום ובזה תזמר עריצים בכל יום.

הוּא עָמֵל בְּמָקוֹם זֶה, וְתוֹרָתוֹ עוֹמֶלֶת לּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר (איוב ה, ז) - נראה לי בס"ד הכונה כל מעשה המצות הם בעשיה אך על ידי התורה מעלה את המעשה ליצירה ששם מקום התורה ואם זכה יותר שלמד התורה לשמה שהיא תלויה בקדושת הכונה והמחשבה שהם בבריאה ובאצילות אז מעלה המעשה עד בריאה ועד אצילות. וזהו שאמר הוּא עָמֵל במעשה בְּמָקוֹם זֶה שהוא עולם העשיה ששם הוא כחה של מעשה וְתוֹרָתוֹ עוֹמֶלֶת לּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר שמעלה את המעשה ליצירה ולבריאה ולאצילות כפי כחה של תורתו. או יובן בס"ד עָמֵל במצות שלו בְּמָקוֹם זֶה כלומר בשורשו אך על ידי התורה שהוא מלמד לאחרים ומזכה אותם עוֹמֶלֶת לּוֹ תּוֹרָתוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר שזוכה גם במעשים טובים של אחרים אלו הזוכים על ידו.

"כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא, אִם לַעֲמַל מְלָאכָה נִבְרָא (איוב ה, ז). נראה לי בס"ד כי דורשי רשומות אמרו 'לְעָמָל יוּלָּד' ראשי תיבות לְעָמָל הוא ' לִ לְמֹד עַ ל מְנַת לְ לַמֵּד' ויש דורשים לְעָמָל ראשי תיבות ' לִ לְמֹד עַ ל מְ נַת לַ עֲשׂוֹת' ופליגי בזה דמר סבר (קידושין מ:) תלמוד גדול ממעשה לכן דורשים עַל מְנַת לְלַמֵּד ומר סבר מעשה גדול לכן דורשים עַל מְנַת לַעֲשׂוֹת ומכל מקום מדבריהם אם מלמד תורה לתלמידים ובאה לידו מעשה מצוה מר סבירא ליה תדחה המצוה את הלימוד ויעזוב התלמידים ויעשה המצוה ומר סבירא ליה לא תדחה המצוה את הלימוד. ולזה אמר אִם לַעֲמַל פֶּה שהוא הלימוד בפה דדרשינן עַל מְנַת לְלַמֵּד, אוֹ לַעֲמַל מְלָאכָה הוא מלאכה של עשיית המצות דדרשינן עַל מְנַת לַעֲשׂוֹת? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר 'כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ' הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא דהיינו הלימוד של התורה לאחרים שהוא בפה ולפי זה דרשינן לְעָמָל ראשי תיבות 'לִלְמֹד עַל מְנַת לְלַמֵּד'. ' וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל תּוֹרָה אִם לַעֲמַל שִׂיחָה ' פירוש הכתוב אומר 'פִּיהוּ' ולימוד התורה הוא בפה וגם שיחה זו תפלה היא בפה ודרשינן נמי 'לְעָמָל' ראשי תיבות 'לִלְמֹד עַל מְנַת לָשִׂיחַ' רצונו לומר להתפלל והיינו ענין המחלוקת שיש בין דיעות אשכנזים פרושים לאשכנזים חסידים בזמן הגאון רבינו אליהו מווילנא ז"ל והרב החסיד רבי ישראל בעל שם טוב ז"ל דלפי דעת אשכנזים החסידים הוא צריך שיתפללו כל התפלה מן פרשת העקדה עד עלינו לשבח בכונה גדולה שלא יוציא מפיהם תיבה אחת בלי כונה ואף על פי שעל ידי כך צריכין להאריך ביותר ויעבור רוב שעות היום בשלש תפלות ולא ישאר זמן לעסק התורה כי אם דבר מועט לית לן בה כי העיקר הוא שיחת התפלה ודעת הפרושים להתפלל בדרך ממוצע כדי שלא יאריכו זמן הרבה בתפלה וישאר להם זמן מרובה בשביל עסק התורה. ומסיק כדעת הפרושים כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ' הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל תּוֹרָה נִבְרָא.

כּוּלְּהוּ גּוּפֵי דְּרוֹפְּתַּקֵּי נִינְהוּ טוֹבֵי לִדְזָכֵי דְּהָוֵי דְּרוֹפְּתַּקֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. נראה לי בס"ד תיבה זו מורכבת משתי תיבות שהם 'דרו' וגם תיבת 'פתקי' והנה תיבת ' דרו ' הוא רצונו לומר נושאין כמו הך דחולין (חולין קה:) הנהו שקולאי דדרו חביתא, וכן אמרו (בבא בתרא צו:) כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא, ועוד כזאת. אך תיבת ' פתקי ' הוא רצונו לומר כתב גזירות כמו שאמרו בסוטה (סוטה יב.) מנין לנשים צדקניות שלא היו בפתקא של חוה פירוש גזרה שנכתבה על חוה, וכן אמרו (סנהדרין קב.) יצא ירבעם מירושלם יצא מפתקא של ירושלם. וזהו שאמר 'כולהו גופי דרו פתקי' רצונו לומר נושאין עליהם גזירות שנכתבים למעלה ביום ראש השנה על כל ימי השנה כולה הן לטובה הן להפך ואשריו לאותו הנושא עליו גזרות שנכתבו בדברים הנוגעים לקיום התורה.

"נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב" אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ - זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה לִפְרָקִים (משלי ו, לב). קשא 'נֹאֵף אִשָּׁה' מאן דכר שמיה גבי לימוד התורה? ונראה לי בס"ד דמצינו שהתורה נקראת אשה לישראל כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים מט:) על פסוק תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב (דברים לג, ד) אל תקרי מורשה אלא מאורסה. וצריך להבין איך תהיה התורה הקדושה בסוג אשה לאדם שהוא חומר עכור? אך הענין ביארנו בס"ד במקום אחר כי האדם יש בו נר"ן [נפש רוח נשמה] דאפילו אם יש בו נפש לבד מוכרח שיש בנפש כללות ג' חלקים נר"ן וכן ברוח וכן בנשמה, והנה חלק המצות מזדווג לחלק הנפש שבאדם ויצא מזווגם תולדות ופירות וחלק התלמוד מזדווג עם חלק הרוח שבאדם ויצא מזווגם תולדות ופירות. נמצא מה שאמרו רבותינו ז"ל שהתורה היא אשה לישראל אין הכוונה שהיא בסוג אשה לגוף אלא היא אשה לחלק הרוח שבאדם שהוא רוחני וקדוש שמזדווגים זה בזה ויוצא מהם תולדות אך מי המזווג אותם הוא הגוף כי על ידי שיעסוק הגוף בתורה מזדווגים האשה שהוא עסק התורה עם בעלה הוא הרוח ששוכן בגוף שהיא רוחני וקדוש ואם הגוף לא יעסוק בתורה אז יהיה האשה היא התורה והרוח שהוא בעלה נבדלים ונפרדים זה מזה. והנה ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת נה:) על הכתוב בראובן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה (בראשית לה, כב) דלא שכב עמה ח"ו אלא כיון דבלבל יצועי אביו שגרם לבטל משכב אביו עמה אותה הלילה, העלה עליו הכתוב כאלו שכב עמה. וכן בבני עלי דכתיב בהו אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים (שמואל א' ב, כב) כי מפני ששהו קניהן ונמנעו מלהזקק לבעליהם לילה אחת העלה עליהם הכתוב כאלו שכבום. נמצא המונע ומבטל זווג אשה עם בעלה מעלין עליו כאלו הוא נואף עם זאת האשה דהא בשביל מניעת הזווג איש עם אשתו העלה עליהם כאלו שכבו ונאפו עם האשה. ולכן זה הלומד תורה לפרקים דנמצא הוא מבטל ברוב העתים זווג אשה היא התורה עם בעלה הרוח הרי זה נקרא 'נֹאֵף אִשָּׁה' כי כך נקרא ונחשב כל המבטל זווג איש עם אשתו בעלמא. גם דימה 'הַלּוֹמֵד לִפְרָקִים' לנואף כי הנואף אינו מנאף עם אשה בקבע ותמידות כי אם לפרקים כאשר יעלה בידו.

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ - "תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי". נראה לי בס"ד הכונה כי דוד המלך ע"ה וזרעו זכו לישב על כסא המלוכה מכח פסוק 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' הכתוב בתורה (דברים יז, טו) שהוא רצונו לומר באמצע ובכולהו שבטים דבני רחל ובלהה וזלפה ליכא מקרב דכולם נולדו זוג לבד ורק בבני לאה נמצא 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' כי צריך להוציא את לוי מנחלה ואם כן נשאר בבני לאה חמשה והוי יהודה 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ'. וזהו שאמר (תהלים נ, כ) ' תֵּשֵׁב ' על כסא המלוכה ' בְּאָחִיךָ ' רצונו לומר בפסוק של 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' ואתה ' תְדַבֵּר ' דברים של קושי בכתוב, אתמהא! ואיך ' בְּבֶן אִמְּךָ ' עובד בנה של רות שנקראת אימא של מלכות דכתיב וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ (מלכים א' ב, יט) ' תִּתֶּן דֹּפִי ' והוא כי היתר של עובד וזרעו הוא מכח יו"ד ד'עַמּוֹנִי' (דברים כג, ד) שהוא יתר ומוכרח לומר דבא לדייק היתר העמונית (יבמות עז.) ואילו לדידך דמשה רבינו ע"ה כתב דברים בתורה ללא צורך אם כן כל שכן אות יו"ד ד'עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי' שלא נכתבה לצורך, ואם יתבטל היתר מואביה מן היו"ד אם כן אין אתה ראוי לישב על כסא המלוכה ד'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' בעינן ואין אתה מקרב אחיך. ואמרה עוד ' אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי ' פירוש וכי אתה מקנא לכבוד תורתי, הנה עבדת עבודה זרה ואמרת 'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' והחרשתי שלא הכחדתיך מן העולם כרגע כאשר העמדת הצלם בהיכל ואמרת 'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל'. ואם תאמר בטענה אני בא שמצאתי ח"ו דברים ריקים ולא ידעתי לדרשן לזה אמר ' דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ ' שאני מדבר כמו בני אדם כמוך שאין יודעים לדבר דברים ברמיזות ונסתרות והיה לך לומר מדעתיה יש דברים בגו ולא על פשוטן נכתבו דברים אלו בתורה.

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ מֵשִׂים שָׁלוֹם בַּפָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבַפָּמַלְיָא שֶׁל מַטָּה (ישעיה כז, ה). נראה לי בס"ד שלום הוא שפע הנמשך מן הזווג שנקרא שָׁלוֹם ופמליא של מעלה הם חו"ב [חכמה ובינה] שהוא סוד שילוב הוי־ה אהי־ה ופמליא של מטה הם תו"מ [תפארת ומלכות] שהם שלוב הוי־ה אדנ־י. אי נמי פמליא של מעלה מחצב הנשמות ופמליא של מטה מחצב המלאכים. או יובן פמליא של מעלה זווג ישראל עם רחל ופמליא של מטה זווג יעקב עם רחל. אי נמי פמליא של מעלה סוד שם הוי־ה ופמליא של מטה סוד שם אדנ־י ובזה יובן מה שאמר רב 'כְּאִילּוּ בָּנָה פַּלְטֵרִין שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה' ומפיק מפסוק לִנְטֹעַ שָׁמַיִם (ישעיה נא, טז) סוד שם הוי־ה וליסוד ארץ מלכות שם אדנ־י. ומה שאמר אַף מֵגֵין עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר 'וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ' (ישעיה נא, טז) יובן על פי מה שאמר הרמ"ע ז"ל שם יה־י הוא שם קדוש כולל כ"ה אורות שהופיע הקדוש ברוך הוא בארבע רוחות העולם ומעלה ומטה שהם ק"ן [25×6=150] וכנגדן התהלים שהוא ק"ן מזמורים עיין שם. והנה אותיות העומדים בצל אותיות 'יד' הם 'כה' רמז לשם הנזכר, לכן מֵגֵין עַל כָּל הָעוֹלָם 'כּוּלּוֹ' דוקא ששם זה הופיע אורו בארבע כנפות ומעלה ומטה, שֶׁנֶּאֱמַר 'בְּצֵל יָדִי' רמז לשם הנזכר שהוא מספר כ"ה אורות. ומה שאמר לוי אַף מְקָרֵב אֶת הַגְּאוּלָּה, יובן כי אות א' דְּאָדָם בו רמוז שם הוי־ה כי א' צורתו וא"ו ושני יודי"ן שהם מספר שם הוי־ה, וכשחוטאין מפרידין אות א' מהם ונשאר דָּם [44] כמנין גּוֹלֶה [44] לכך גלו בחטאם וכשעושין תשובה ורצונו של מקום מקרבין אות א' להם ויהיה שמם אָדָם [45] כמנין גְּאוּלָּה [45] וזהו שאמר 'אַף מְקָרֵב אֶת הַגְּאוּלָּה'. ויליף מפסוק ' וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה ' (ישעיה נא, טז) וקרי בה עִמִּי בחירק רצונו לומר שיתחבר אות א' שבו רמוז שמי בשמך ויהיה אצלך שם אָדָם שלם שהוא מספר גְּאוּלָּה וגם הוא מספר שם הוי־ה במלוי אלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] ואמר צִיּוֹן של שם עסק התורה שהיא בשערים המצויינים בהלכה (ברכות ח. תהלים פז, ב).

כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָן לְדִבְרֵי תוֹרָה (דברים כט, ח). נראה לי בס"ד הכונה דאמרו רבותינו ז"ל כל הלומד תורה ואינו רוצה ללמדה לסוף תשתכח ממנו. נמצא שמירת דברי תורה בלבו של אדם הוא על ידי שילמדם לאחרים ולזה אמר (דברים כט, ח) 'וּשְׁמַרְתֶּם' אותם בדרך שמירתם שהוא על ידי שילמדה לאחרים ובזה מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אותם לדברי תורה עצמן.