מסכת סנהדרין דף ט׳ עמוד ב׳

דא"כ מה יעשו שני אחין ואחד כשר עמהם:

שראו באחד שהרג את הנפש ופלוגתא דר' מאיר ורבנן נמי כגון שנמצא אחד מן השלשה קרוב או פסול וראה ושתק ולא התרה ר' מאיר סבר לה כר' יוסי דאמר בדיני נפשות לא שנא התרה ולא שנא שתק עדותן בטלה ורבנן סברי כרבי דהיכא דשתק תתקיים העדות בשאר ומיקטלא:

בבדיקות זה אומר כליו של בועל שחורים וזה אומר לבנים:

חקירות איזה יום ואיזו שעה וכיוצא בהם שהעדים באים על ידיהם לידי הזמה ורבי מאיר סבר הכחשת בדיקות שמה הכחשה ולא מיקטלא ורבנן סברי כיון דבחקירה נמצאו מכוונים הכחשה דבדיקות לאו הכחשה היא דלא רמו סהדי אדעתיהו למיבדק כולי האי:

בעוקצי תאנים שאמרו העדים תחת תאנה נעשה מעשה אמר לו תאנה זו עוקציה דקין או עוקציה גסין עוקצין זנבות תאנים כמו (סוכה דף לד:) ניטל עוקצו:

עדי הבעל נהרגין שבאו להורגה:

ואין משלמין ממון אע"פ שהיו מפסידין אותה כתובה אין משלמין טובת הנאת כתובתה כדין שאר זוממי כתובה במסכת מכות (דף ג.) דכיון דבשבילה הן נהרגין אין משלמין לה ממון דמתחייב בנפשו פטור מן התשלומין דכתיב (שמות כ״א:כ״ב) לא יהיה אסון ענוש יענש ואי משום מאה סלע דהוו בעו לאפסודיה לאב והוה ליה מיתה לזה לאשה ותשלומין לזה לאב לאו עלייהו רמו לשלומי אלא על הבעל שהרי על ידן הבעל בא לשלם לאב דכל זמן שלא הביא הבעל עדים שזינתה תחתיו אינו מתחייב לשלם מאה סלע על ידי עצמו כדאמרינן בכתובות (דף מו.) דלא קרינא ביה ואם אמת היה וגו' דבלאו עדים לא מיקטלא הלכך איהו נמי לא מיחייב אלא אם כן הביא עדים שזינתה והוזמו:

והזימום לעדי האב היאך אתם מזימים את אלו לומר שעמכם היו במקום פלוני והלא אתם עמנו הייתם במקום פלוני:

רבי יוסי אומר לעולם אינו נהרג עד שיהיו פי שני עדיו מתרין בו - וא"ת והא תנן באלו הן הגולין (מכות דף ט:) רבי יוסי אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד ומותרה בפרק קמא דמכות (דף ו:) פריך לה ומשני דההוא היינו כרבי יוסי בר יהודה:

בפלוגתא דבן זכאי תימה דמשמע דקאי אאביי דאמר דכ"ע חוששין ללעז א"כ לרבי מאיר יהא נמי בכ"ג אע"ג דאיתכחיש בבדיקות דהא חיישינן שמא יבואו עדים אחרים שזינתה בין לפ"ה בין לפר"ת וי"ל דמיירי כגון דאמרי הנך סהדי לא היה שם עד אחר וטעמא דרבנן בעשרים ושלשה לפר"ת דאיירי כשהכחישו עדי האב הכחשה גמורה אע"ג דליכא למיחש לסהדי אחריני מ"מ איכא למיחש שמא יזים את עדי האב כגון דלא הוכחשו ויצטרך נמי כ"ג אי נמי איירי דיש לבעל שני כתי עדים המכחישים זו את זו בבדיקות דתו ליכא למיחש לר' מאיר לעדים אחרים דאפילו יבאו יהיו מוכחשים מאלו בבדיקות ולרבנן איכא למיחש לעדים אחרים דהכחשה דבדיקות לאו כלום אי נמי דעדי האב הזימו לעדי הבעל דלכולי עלמא ליכא למיחש לאחריני וטעמא דרבנן דבכ"ג משום כבוד ראשונים אפילו הזימו קודם גמר דין כל שכן לאחר גמר דין דאתי טפי שפיר דהוי בכ"ג ולרבי מאיר לא שייך כבוד ראשונים דלא היה כאן חיוב מיתה דהוכחשו בבדיקות:

עדי האב נהרגין ומשלמין ממון תימה דאמאי נהרגין דמצו אמרי לא לחייב עדי הבעל באנו אלא לחייב הבעל ממון קאתינא כיון שלא התרו בהן דעדים זוממין לא בעו התראה וכה"ג אמרינן לקמן בפרק היו בודקין (סנהדרין דף מא:) למאן דאמר חבר א"צ התראה עדי נערה המאורסה אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וי"ל דהכא שאני כיון שיודעים דבאים להרוג את האשה יודעים שיהרגו אותן אם יוזמו דאי אפשר להיות זה בלא זה אבל התם לא ידעי שהיתה חבירה אי נמי לא ידעי דחבר א"צ התראה והא דפריך התם אלא אשה חבירה דקיימא לן (כר') יוסי ב"ר יהודה דמיקטלא היכי משכחת לה הוה מצי לשנויי כגון דידעי שהיא חבירה וידעי שחבר א"צ התראה:

ממון לזה ונפשות לזה הא דמקשה בפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כב: ד"ה בגדי) דפטר התם אפילו בגדי דחד ועבדא דחד מפורש במקום אחר:

לרצונו רשע הוא ואע"ג דרבא בעי רשע דחמס בפרק זה בורר (לקמן סנהדרין דף כז.) האי כמו רשע דחמס הוא דומיא דאוכל נבילות לתיאבון כיון שעובר להנאתו על דעת קונו כמו כן היה עושה בשביל הנאת ממון ומעיד שקר והא דאמר התם (דף כו:) החשוד על העריות כשר לעדות פירש בקונטרס לאו דאיכא סהדי שבא על הערוה אלא שהוא גס בעריות ומתייחד עמהן והאי דקאמר ארבעים בכתפיה וכשר היינו משום דמלקין על ייחוד כל העריות חוץ מאשת איש דמלקין על לא טובה השמועה אי נמי התם כשר משום דיצרו תוקפו כ"כ וחשוב כאנוס אבל ארביעה אין יצרו תוקפו כ"כ א"נ ה"נ יצרו תוקפו וכשר לעדות אחרת ולא ארביעה דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו והא דפריך בפ"ק דמכות (דף ו. ושם) נרבע יציל אין לפרש יציל לפי שהוא פסול מחמת ששונא הרובע שרבעו לאונסו שכך היה נראה לפרש דומיא דהרוג יציל דהכי מוכח דלאונסו כשר ואין שונאו כמו הרוג ועוד דהרוג גופיה מצינא לפרש דלא מיפסל מחמת שנאה אלא מחמת שהוא טריפה ואינו ראוי להעיד ונראה לפרש דהתם מנרבע לרצונו פריך ואע"ג דלרבא כשר התם איירי שיש עדים שנרבע לרצונו דאז אינו ראוי להעיד והוי נמצא עד אחד מהן פסול ועדותן בטלה וק"ק כיון דבנרבע לרצונו איירי בחנם נקט לבסוף הורג ורובע יציל פירוש יצילו על עצמם דמנרבע לרצונו דמיירי ביה הוי מצי למיפרך אכתי שיציל את עצמו וי"מ דמהרוג ונרבע כשהם קרובים פריך דיציל וכ"ת ה"נ הא כתיב ביה (שמות כ״א:ט״ו) מכה אביו ואמו וגו' אף על פי שהוא קרוב ונרבע נמי כתיב ערות אביך ואיכא למאן דדריש לקמן (סנהדרין דף נד.) ערות אביך ממש:

ואין אדם משים עצמו רשע הקשה ר"י בר' מרדכי מדקאמר בפ"ב דכתובות (דף יח: ושם) העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו נאמנים ואמר רמי בר חמא בגמרא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים מחמת ממון אין נאמנים מ"ט אין אדם משים עצמו רשע ורבא הוא דמסיק התם הכי והשתא אמאי לא פלגינן דיבורא ונהימנינהו במאי דקאמרי שהיו אנוסין אבל לא מחמת ממון ונראה דההיא דכתובות אתיא כמאן דאמר ביש נוחלין (ב"ב דף קלא: ושם) דלא פלגינן דיבורא בחד גופא פי' בחד גופא כמו גירשתי את אשתי דלא פלגינן דיבורא בחד גופא לומר דלא מהימן לשעבר ומהימן להבא וכן אנוסין היינו מחמת ממון שעל עצמו הוא מעיד כן דאי מהימנת ליה שהוא אנוס ניהמניה שהוא מחמת ממון נאנס וכן פלוני רבעו לרצונו אין לפרש דלא מהימן במאי דקאמר לרצונו אלא פלגינן דיבורא לומר שרבעו לאונסו דא"כ הוה פלגינן דיבורא בחד גופא ובמקצת מהימן אהאי גופא ובמקצת לא מהימן אלא פלגינן לומר שרבע אבל לא שרבעו וכן מוכח מפלוני רבע שורי דאי הוה אמרי' אדם קרוב אצל ממונו ה"א דמהימן לומר שרבע שור אחר אבל לא שורו דבשורו אין שייך לחלק בין אונס לרצון וכן מוכח ההוא דזה בורר (לקמן סנהדרין דף כה.) דחד אמר לדידי אוזפן ברביתא דמהימן שהלוה בריבית אבל לא לדידיה ותדע דאם היה כהן נשוי אחותו והוא ואחר מעידין שפלוני בא עליה סברא היא לרבא דמצטרפין להורגו אבל לא להרגה אפילו לאוסרה על בעלה אע"פ שנאסרת באונס ואע"ג דבההיא דכתובות (דף יח: ושם) פלגינן דמהימנינן להו במאי דאמרי כתב ידינו הוא זה היינו אפי' בלא טעמא דפלגינן ועוד יש לומר דהתם בכתובות כיון דקיום שטרות דרבנן דעדים שחתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד לא פלגינן דיבורא לומר שאנוסין היו מחמת נפשות ואע"ג דאשכחן (גיטין דף ח:) פלגינן דיבורא גבי עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויין לך דאמר רבא עצמו קנה ונכסיו לא קנה לא דמי דהתם כך הוא נוהג בכל שטרות דעלמא דבגט אשה ובגט שחרור הימנוהו רבנן על ידי בפני נכתב ובפני נחתם ובשאר שטרות הצריכו קיום:

אי בעי תימא כגון שהתרו בה ולא התרו בה עדיה ר' מאיר כר' יוסי וחכמים כרבנן. אי בעי תימא כגון דאתכחשו העדים בבדיקות ור' מאיר כבן זכאי וחכמים כרבנן. אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה ונמצאו זוממין עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון נמצאו המזימין זוממין המזימין שבאו להזים נהרגין ומשלמין ממון לבעל ונפשות לעדים. אמר רב יוסף פלוני רבעו לאנסו הוא ואחד מצטרפין להרגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ועדות הקרוב פסולה היא ואין אדם משים עצמו רשע וכן אם אמר פלוני

זה שבארנו שאין הנדון נהרג אא"כ התרו בו לא סוף דבר שהתרו בו עדיו אלא אף אחר דעלמא שהתרה בו בפני עדים אפילו עבד אפילו אשה כמו שיתבאר ומה שדרשו על פי שנים עדים וכו' עד שיהו עדיו מתרין בו אין הלכה כן וכבר דרשוהו בדרך אחרת לומר שלא תהא סנהדרי שומעת מפי התורגמן:

דיני נפשות שהוכחשו העדים ר"ל שלא כוונו שניהם לדבור אחד עדותן בטילה ואינו נהרג ולא סוף דבר שהוכחשו בחקירות כגון באיזה יום וכו' שהעדים באים על ידם להזמה אלא אפילו בבדיקות כגון זה אומר כליו לבנים וזה אומר כליו שחורים כמו שיתבאר:

מוציא שם רע שהביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום הרי עידי הבעל נהרגין אבל אין משלמין ממון שאע"פ שהיו מפסידין אותה כתובתה והיה להם לשלם טובת הנאה בכדי מה שהיא מוצאת עכשיו ממנה אם תבא למכרה על מנת שאם תמות בחיי בעלה יפסיד הלוקח כדין זוממי כתובה האמור במקומו מכות ג' א' הרי מיתה וממון באחד הוא וכל שמיתה וממון באחד אין אדם מת ומשלם והרי זו המיתה והממון מצד האשה שהרי בנשואה עסקינן שכתובתה לעצמה שאלו בנערה המאורסה הואיל וכתובתה לאביה ממון לזה ונפשות לזה הוא כמו שיתבאר למטה ואם מפני מאה כסף של אב שהיו מפסידין לאב הרי על ידם היו באים לו שאין הבעל חייב במאה כסף עד שיביא עדים שזינתה חזר הבעל והביא עדים והזימו עידי האב הרי עידי האב נהרגין ומשלמין ממון נהרגים על שהיו באים להרוג את עידי הבעל שלא כדין ומשלמין מאה כסף לבעל שהרי ממון לזה ונפשות לזה הוא:

כבר ידעת שהרשעים פסולין לעדות והוא כל שעבר עבירה שחייב עליה מלקות מ"מ אינו נפסל עד שיעידו עליו בעשייתה שני עדים אבל אם הוא בעצמו בא לבית דין ואומר שגנב או שגזל אע"פ שמשלם על פי עצמו אינו נפסל בכך שאין אדם משים עצמו רשע מעתה מי שהעיד פלוני רבעני אפילו אמר שברצונו נרבע שאינו נאמן על עצמו שאין אדם נהרג על פי עצמו מ"מ נאמן הוא על האחר שרבע ואין אומרים רשע הוא זה הואיל ומעיד על עצמו שברצונו נרבע שאין מאמינין אותו על עצמו ונאמן על הרובע ומצטרף עם אחר להרגו ועל עצמו אינו נאמן ואומרים שלאנסו היה:

ויש לשאול עליה מה שאמרו בכתובות י"ח ב' בעדים שבשטר שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר שאם אמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו מחמת נפשות נאמנין אבל אמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו מחמת ממון ר"ל שחד שקבלנו עליו או שהיה מיראינו לגזול את שלנו אין נאמנין שאין אדם משים עצמו רשע והיה לנו לומר גם כן שיהא נאמן על האונס אבל לא שמפני ממון הוא ונדון בו שבאונס נפשות היה ומתוך כך י"מ כאן שאין אדם משים עצמו רשע ואין מאמינין בו שנרבע כלל אלא אחר הוא שרבעו זה שמעיד הוא עליו וכן זו שבכתובות אין נאמנין אף על האונס כלל וזהו פלגינן דיבורא שמאמינין אותו על העדות אבל לא במה שהוא אצל עצמו כלל לא באונס ולא ברצון לא באונס ממון ולא באונס נפשות ולדעתי אין כאן קושיא כלל וזו וזו אחת הם ובשתיהן אנו מבטלין לגמרי אותו דבור שמשים בו עצמו רשע וכל היוצא ממנו ומקיימין את הראשון שאין בו שימת עצמו רשע וענין זה הוא שבכל אחד מאלו יש בו שני עדיות שבראשון אין בו שימת עצמו רשע ובשני יש בו שימת עצמו רשע שבכאן פלוני רבעני זהו הדבור האחד ואין כאן שימת עצמו רשע שאפשר שבאונס היה והדבור השני הוא שאומר לרצוני ומה שיוצא לנו מדבור ראשון הוא להרוג את הרובע ומדבור שני יוצא לנו להרוג את הנרבע ואנו מבטלין את השני ומקיימין את הראשון ואע"פ שהיה לנו לומר בטלה מקצתה בטלה כולה מקיימין את הראשון מכח אין אדם משים עצמו רשע שבטלנו בטעם זה לגמרי כל מה ששם בו עצמו רשע כאלו אינו ונשאר הדבור שלא היתה בו שימת עצמו רשע והוא הוא העדות וזו שבכתובות כתב ידינו הוא זה הוא עדות ראשון שבו מתקיים השטר ודבור שני הוא אנוסים היינו מחמת ממון והיוצא לנו ממנו הוא לבטל ענין השטר ולפיכך אנו מבטלין עדות שניה והיוצא ממנה ומקיימין את הראשון ואלו היינו דנין בו שאנוסים היו אלא שמחמת נפשות היה הרי הועילו באותו עדות שהיו משימין בו עצמם רשעים כאלו היינו מאמינין אותו עדות בעצמו שהרי מ"מ יתבטל השטר ואין זה חלוקת הדבורים וכן שאין לומר שיהא אנוסים היינו דבור אחד ומחמת ממון דבור אחר שהרי אנוסים היינו אינו דבור נשלם שהרי לא מתברר בו אם מחמת ממון אם מחמת נפשות:

וכן אני דן בכל מקום שאמרו לחלק את הדבור מצד מה שאין אדם משים עצמו רשע כגון מה שאמרו למטה כ"ה א' לדידי אוזיף בריביתא ואע"פ שאין הדבר מבואר בו כל כך שעל כרחך אחת צריך לתקן את הלשון שהרי יש לו להזכיר שם פלוני אלא שהתלמוד קצר דבריו ונשען על מה שהזכירו בראש השמועה בר בינתוס אתא לקמיה דרבא וכו' ונמצא שעדות זה כך היה מלוה ברבית הוא דלדידי אוזיף בריביתא ובכמה מקומות אתה מוצא שאתה צריך לתקן את הלשון וכמו שאמרו למטה בההוא דהוו קרו ליה קברשו ואמר מאן מסיק בי זוזא אלא פלניא ונתבעו היורשים על כך ועל כרחך אתה צריך לפרש אלא פלניא דאסיק בי כך וכך וכן ההוא דאמר אי הוו לי זוזי לא פרעתינהו לפלניא ונתבעו היורשים על כך ועל כרחך אתה צריך לתקן לא פרעתינהו לפלניא שנתחייבתי לו כך וכך וכן בהרבה מקומות ועוד שהרי מ"מ אין מוקדם ומאוחר ומה שאמר אוזיף בריביתא אע"פ שלא פירש למי הוא העדות ומה שאמר לדידי הוא שנתבטל מכח אין אדם משים עצמו רשע וכן אני אומר בהרגתיו האמור ביבמות שאשתו נשאת לאחר על פיו אע"פ ששם עצמו רשע על כרחך מזכיר הוא את הפלוני וענינו מת פלוני שאני הרגתיו ואנו מאמינין אותו במת פלוני אבל לא במה שאומר שהוא הרגו:

ומשטה זו אני דן שכל דבור שאלו סלקת מה ששם בו עצמו רשע לא נשאר טעם במה שנשאר מלשונו אינו עדות כלל מעתה מי שנצטרף עם אחד לומר זיניתי עם אשתך אינו אוסר שכשאתה מסלק מה ששם בו עצמו רשע אין לנשאר שום טעם אבל אם אמר אשתך זנתה עמי מצטרף לאיסור שהרי כשתסלק מלת עמי יש לאשתך זינתה טעם והוא הוא עיקר העדות אלא שאף בראשונה יש חולקין עלי לומר שחולקין אותו לענין זה שנאמר שלאנסו היה ואין זה כלום שהרי אין קושי אלא מדעת ואם אתה בא מכח מה שאמרו ביבמות נ"ד א' כגון שנתקשה לאשתו דברים רחוקים הם ואין סומכין עליהם להכשיר עדותו מטעם פלגינן דבורא ואם שאנסוהו להתאהב עמה עד שיתקשה מדעת הרי אף בזה רשע הוא שהרי העריות בדין יהרג ואל יעבור וכן הסכימו עמי בכל אלו גדולי הדור והוא הדין ברבעתי את פלוני והוא הענין שתפסוה בפלוני רבעני ובפלוני בא על אשתי ולא ברבעתי ובאתי אלא שהם פירשו בהרגתיו שחולקין בה את הדבור לומר שלא לרצונו אלא לאנסו או בשוגג ואני חוכך עוד לומר שכל שתולה עיקר העבירה בעצמו כגון רבעתי את פלוני הלויתי ברבית לפלוני קבלתי ממון והעדתי שקר אינו כלום ואע"פ שיש לפקפק בהרגתי את פלוני בעדות אשה הקלו וזהו מה שנראה לי לגלגל בתירוץ קושיא זו שהקשו הקדמונים מזו שבכאן לאותה שבכתובות ולדעתי לא הביאם להקשות כן אלא שהיו דנין אנוסין היינו בדבור ראשון ומחמת ממון בדבור שני ונמצא הראשון לבטל את השטר והשני לקיימו ונבטל את השני ונקיים את הראשון כדי לבטל את השטר ואין אנו צריכין לכך ומ"מ הם תירצו אף בזו שזו שבכאן הוא בשני גופים על חבירו ועל עצמו ונאמן על חבירו ולא על עצמו אבל אותה שבכתובות כל עדותם על עצמם ואין נאמנין ורבותי תירצוה שזו שבכאן מאחר שחולקין את הדבור הרי נתקיים אצלנו דין פלוני רבעני ונמצא שנתן לו דין רובע וכשאומר לרצוני לא בטל עדותו הראשון כלל שאף אם היה ברצונו מ"מ הרובע נהרג ומאחר שאין מאמינין אותו שלרצונו מצד שאין אדם משים עצמו רשע ומאמינין אותו במה שאומר שרבעו ממילא אנו צריכין לומר שלאנסו היה אבל אותה שבכתובות כשאמרו כתב ידינו הוא זה בשאין מאמינין אותם שאנוסין היו מחמת ממון האיך נדון מדבריהם מה שלא אמרו שבאונס נפשות היה והרי אפשר לקיים כתב ידינו הוא זה אע"פ שנאמר שלא נאנסו כלל ונמצא שאף הם סוברים שכתב ידינו הוא זה הוא דבור אחד ואנוסים היינו מחמת ממון דבור אחר:

בד"ה בפלוגתא דבן כו' א"נ איירי דיש לבעל ב' כיתי עדים המכחישים כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה במאי איירי כו' ע"ש דבריו באורך והעולה מדבריו דאחר הכחשה גמורה ליכא למיחש לסהדי אחריני ולהאי תירוצא של התוס' איירי דלא היה הכחשה גמורה והא דלא מקטלא לרבנן היינו משום דהראשונים לא התרו בה כו' זהו תוכן דבריו אבל הם תמוהים דכולה שמעתיה אינה מוכחת כן דא"כ הוא כדבריו דאחר הכחשה גמורה ליכא למיחש לסהדי אחריני מי דחקו לרבא ולרבי חייא בר אבין לאוקמא תבעו ממון היינו בהזמה הא איכא לאוקמא נמי בהכחשה גמורה וסיפא תבעו נפשות בהכחשה דאינה גמורה דע"כ הכי מתוקמא הסיפא בהכחשה ועוד דלא לשתמיט בכולה שמעתין למימר דהכחשה גמורה בהזמה ועוד שכתבו התוס' בתירוץ קמא בין לפ"ה בין לפר"ת לר' מאיר כגון דאמרי הנך סהדי לא היה שם עד אחר כו' מי הכריחם לזה דע"כ בלאו הכי נמי ליכא למיחש לסהדי אחריני דכיון דלפר"ת מיירי כשהכחישו אותם עדי האב הכחשה גמורה דמשום הכי לא מקטלא לרבנן ואם כן מהאי טעמא נמי ליכא למיחש לסהדי אחריני ועוד לתירוצא בתרא כתבו דעדי האב הזימו לעדי הבעל כו' הא סגי להו למימר כמו בתירוצא קמא דעדי האב הכחישו אותם הכחשה גמורה גם מ"ש מהרש"ל שא"א לו ליישב אלא שאותן ב' כיתי עדי הראשונים לא התרו בה כלל הוא תמוה דא"כ מאי חששא איכא לרבנן שיבואו עדים אחרים אם לא התרו בה דלהא ודאי ליכא למיחש שהעדים אחרים יעידו טפי מהראשונים דהיינו שיאמרו שהתרו בה דהא בכל הנהו אוקמתות לאביי ולשאר אמוראי לא חיישינן להכי שהעדים האחרים יעידו טפי מהראשונים דאל"כ לר"מ נמי הוה בעינן כ"ג גם עיקר התירוץ של התוס' דאיירי שלא התרו בה כלל חסר מדבריהם ומן ספר התלמוד וע"כ נראה ברור דאף אחרי הכחשה גמורה איכא למיחש לסהדי אחריני דודאי אחרי הזמה דהתורה האמינה לעדים האחרונים שנאמר דהראשונים סהדי שקרי נינהו ושיהרגו על ידיהם לית לן למיחש לסהדי אחריני על זנות זה אבל אחרי הכחשה אפי' הכחשה גמורה מפי עידי האב אכתי איכא למימר דהראשונים קושטא קאמרי ועל זנות זה עצמו יבואו עוד עדים אחרים ולא יוכחשו מפי עדי האב ולא מפי עדי בעל הראשונים וכגון דהראשונים אמרו דבשתי שעות ביום זינתה והביא האב עדים שלא זינתה בב' שעות דלא זזה ידה מתוך ידינו ואיכא למיחש עדיין שאותו זנות זינתה ויבואו עדים ויעידו בשלש שעות זינתה אלא שהעדים הראשונים לא כוונו השעה דבשעה אחת טעו אינשי דבכה"ג אפי' בכת אחת לא הכחשה היא כמו ששנינו בריש היו בודקין אחד אומר בשתים ואחד אומר בשלש עדותן קיימת דהשתא עדים האחרונים לא הוכחשו מפי עדי האב שלא העדו עד שלש שעות ביום גם לא יוכחשו מפי עדי בעל הראשונים דאית לן למימר דטעו בשעה אחת וע"פ עדות האחרונים גם עדים הראשונים לא יוכחשו מפי עידי האב כיון דאית לן למימר דטעו בשעה אחת מיהו אי לאו עדים האחרונים שהעידו שבשלש זינתה לא היינו אומרים דטעו הראשונים בשעה אחת ובשלשה זינתה להחמיר עליה דלית לן למימר הכי אלא מפי עדים וכן יש לפרש בחקירת מקום כגון שראשונים אמרו בשלשה שעות זינתה במקום הזה ובאו עידי האב והכחישום ואמרו דבלילה שאחרי זה היתה האשה במקום אחר וא"א לילך מבג' שעות ביום עד הלילה ממקום שזינתה עד אותו מקום שאמרו עדי האב דאיכא למיחש שמא יבואו עדים אחרים ויעידו דבשתי שעות ביום נעשה אותו הזנות ואפשר לילך מאותו מקום שזינתה בשתי שעות ביום עד הלילה שאמרו עדי האב דהשתא גם עדי הבעל הראשונים נמי לא יוכחשו דאית לן למימר דטעו בשעה אחת ולכוון דבריהם כפי עדות האחרונים והשתא דברי התוס' יפורשו בפשיטות ולתירוץ קמא כתבו דלר"מ לא חיישינן לסהדי אחריני שיאמרו כ"א מן העדים דהשתא אחד במקום שלשה אינו משום דאמרי הנך סהדי דלא היה שם עד אחר ולית לן למיחש טפי ממה שיעידו ולפר"ת לרבנן דע"כ איירי כשהכחישו אותם עדי האב הכחשה גמורה כמו שכתבו התוס' לעיל דאם לא כן הוה מקטלא הא דבעי כ"ג ואף על גב דליכא למיחש לסהדי אחרני שהרי אמרו שלא היה שם עד אחר מ"מ איכא למיחש שמא יזים כו' ולר' מאיר נמי נהי דיזים עדי האב לא מקטלא כיון דאתכחשו בבדיקות ועוד כתבו אי נמי איירי דיש לבעל כו' דלרבנן ודאי נאמר כדלעיל דאיירי בשהכחישו אותן עידי האב הכחשה גמורה ולכך לא מקטלא ובעי כ"ג משום דאיכא למיחש לסהדי אחריני שלא יוכחשו לא מפי עדי האב ולא מעדים הראשונים כמו שכתבו לעיל אלא דלרבי מאיר איכא למימר דאיירי שכבר בתחלה הביא הבעל שני כיתי עדים המכחישות בבדיקות ולכך ליכא למיחש לסהדי אחריני שהרי יוכחשו גם כן בבדיקות ממה נפשך מאחת משני כיתות הראשונים שהביא הבעל והאי תירוצא בעצמו הוא התירוץ שכתבו התוס' לעיל ואין אנו צריכין להגיה שם בו כלום כמו שהגיה שם מהרש"ל לפי דרכו וכתבו עוד תירוץ ג' דלא מיירי לרבנן דלא מקטלא משום דהכחישום עדי האב הכחשה גמורה ואיכא למיחש לסהדי אחריני אלא דאיירי דהזימום עדי האב ולכך לא מקטלא והשתא אחר הזמה לכ"ע ליכא למיחש לסהדי אחריני אלא דטעמא דרבנן משום כבוד הראשונים כו' והדברים ברורים למבין באין גמגום ודו"ק:

בד"ה עדי האב כו' תימה דאמאי נהרגין כו' מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו כו' עכ"ל ולעיל בשמעתין אהך דמוקמינן מתניתין בפלוגתא דר' יוסי ורבנן שהתרו בה אחרים ולא התרו בה עדיה דלרבנן בעי כ"ג ולא תקשי להו אמאי נהרגת הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה שהעדים אם הוזמו אין נהרגין כיון שלא התרו בה יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו י"ל כגון שהם העידו שאחרים התרו בה ולא שמענו מפי אחרים אלא מפיהם דהשתא ע"כ לאו לאוסרה לחוד באו וק"ל:

בד"ה לרצונו רשע כו' אין לפרש כו' שהוא פסול מחמת ששונא כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה דהא שונא כשר להעיד כו' עכ"ל ואין כאן מקום תימה דודאי דאנן קי"ל הכי דשונא כשר להעיד כרבנן דפליגי אר' יהודה בפרק זה בורר מ"מ לר' יהודה פריך התם דמסתמא ר' יהודה לא פליג אדר' עקיבא דאמר נמצא אחד מהן קרוב או פסול כל העדות בטל ולר' יהודה דשונא פסול הרוג שהוא ודאי שונא להורג יציל וק"ל:

בא"ד ערות אביך ממש כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה הא לשם ליכא מיתה רק כרת עכ"ל וכן הקשו בתוספות סוף פ"ב דיבמות ע"ש: