מסכת סנהדרין דף ל״ב עמוד א׳

מתני' אחד דיני ממונות - בדרישה וחקירה - חקירות ודרישות שחוקרים את העדים שנאמר משפט אחד יהיה לכם ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת (דברים יג):

דיני ממונות בשלשה - הא ילפינן בפרק קמא (דף ב:):

פותחין - תחלה במשאו ומתנו של דין:

בין לזכות בין לחובה - באיזה שירצו אבל בדיני נפשות פותחין לזכות ובגמרא יליף להו:

מטין על פי אחד - מטין את הדין אחר המרובין על פי דיין אחד כגון שנים אומרים זכאי ואחד חייב או איפכא:

ודיני נפשות מטין ע"פ אחד לזכות - שנים עשר מזכים ואחד עשר מחייבים זכאי אבל לחובה אין מטין אחר הרוב אלא אם כן רבו המחייבין על המזכין שנים כדאמרינן בפרק קמא (דף ב.) לא תהיה אחרי רבים לרעות ובדיני ממונות ליכא לאוקמה כדאמר לקמן (סנהדרין דף לו:) לא תטה משפט אביונך אבל אתה מטה משפט שור הנסקל וכל שכן שאר דיני ממונות:

מחזירין - סותרין את הדין לאחר שגמרוהו וידעו שטעו מחזירין את הדבר בין לזכות בין לחובה:

ואין מחזירין לחובה - בגמרא יליף לה:

הכל מלמדין - ואפי' תלמידים היושבין לפני הדיינין ולא נתמנו בית דין על כך:

המלמד חובה - דיין שהתחיל תחלה להביא ראיות לחובה יכול לחזור בו ולזכות:

אינו חוזר ומלמד חובה - סברא היא דבעינן והצילו ובגמרא (דף לד.) מוקים לה בשעת משא ומתן הוא דלא יחזור דמתוך שאתה אומר לו שלא לחזור הוא מחזר אחר ראיות להעמיד דבריו ושמא ימצא ראיות נכונות אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדין ונראה לו שאין דבריו נכונים חוזר ומלמד חובה:

דנין ביום - משא ומתן של דין:

וגומרין בלילה - אם רצו וכו' יליף בגמרא:

דיני נפשות גומרים בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה - אם זיכוהו ביום ראשון פוסקין את דינו מיד והולך לו אבל אם לא יכלו לזכותו ביום ראשון אין פוסקין את דינו לחובה אלא מלינין את דינו עד למחר שמא ימצא בלילה זכות:

לא בערב שבת - שאין יכולין לגומרו למחר אם יתחייב שאין מיתת בית דין דוחה שבת ולשהותו אי אפשר מפני עינוי הדין משנגמר הדין:

הטהרות והטמאות - אם בא אדם לישאל על דבר טהרות מתחילין מן הגדול שואלין תחלה לגדול שבדיינים מה הוא אומר בדבר:

מן הצד - מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו משום לא תענה על ריב (שמות כג) על דבריו של גדול רב כתיב בלא יו"ד:

הכל כשרין - ואפילו ממזר:

וישראלים המשיאין לכהונה - המיוחסין וראויין להשיא בנותיהם לכהנים:

גמ' באחד בניסן בשמיטה - לקמן מפרש אמאי נקט שמיטה:

שזמנו כתוב - זמנו הוכיח שנכתב באחד בניסן בשמיטה והוציא בעל חוב על חבירו על ידי משכון או על ידי פרוזבול שלא משמטתו שביעית או שהגיע זמנו לגבות קודם ראש השנה של שמינית ושביעית בניסן אינה משמטת אלא בסופה דכתיב (דברים ט״ו:א׳) מקץ שבע שנים לסוף שביעית וזה קדם ותבעו:

חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו - וקודם לכן ראו המלוה במקום הכתוב בשטר והוטל עליהם לכתוב שטר ואיחרוהו מלכותבו עד אחד בניסן וכתבוהו במקום שאומרים המזימין ולא כתבו שם המקום שנכתב בו השטר אלא שם המקום שראו המלוה שם ואף על גב דאמרינן בגיטין (דף פ.) כי יתביתו בהיני כתובו בהיני ואף על גב דמימסרן לכו מילי בשילי מיהו אם כתבו בשילי לא מיפסיל בהכי וההיא עצה טובה קמ"ל שלא יביאוהו לידי הזמה דלא לימרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם בהיני:

היכי - אמר שמא איחרוהו מכדי דרישה וחקירה לאכחושי קא אתיא והיכא דקא מיתכחשו קמן ניקו אנן מתרצינן למילתייהו בשמא:

וליטעמיך - דמותבת מברייתא אותיב ממתניתין דאלימא ומצויה בפי כל:

שטרי חוב המוקדמין - ליכתב קודם המלוה:

פסולין - דקא בעי למיטרף לקוחות מזמן הכתוב שלא כדין וקנסינן היתרא אטו איסורא ופסול אפי' מזמן שני כדאמרינן באיזהו נשך:

והמאוחרין - שבאו עדים ואמרו אנו יודעים במלוה זו שקדמה לזמן הכתוב כאן:

כשרין - דמעליותא היא דקא מחיל ליה לשיעבודא עד השתא אלמא לא בעינן דרישה וחקירה דא"כ היכי מתרצינן למילתא דשטרא נימא זיופא הוא ולא ראו עדים החתומים בו את המלוה הזאת ואי משום הנך סהדי אחריני תהוי כמלוה על פה ולא יטרוף לקוחות דמלוה על פה לא טרפא ממשעבדי דלית לה קלא:

הא - דמקשת לי לותביה ממתניתין לא קשיא לי דעדיפא מינה קאמרינן מתניתא דאותיבנא מינה העדיפה והחזיקה כח בדבר יותר מאותה משנה דאשמעינן רבותא דאפילו שמיטה דאי לאו דווקא קאמרי בו ביום לא הוו מרעי למילתייהו לכתוב שטר המלוה הנעשית קודם לכן באותו זמן:

דלא שכיחי אינשי דמוזפי - משום דמתייראין מן השמיטה שלא תשמט מעותיהם דליכא למימר איחרוהו וכתבוהו דלא מרעי לשטרייהו שהכל מרננין אחריו לומר מזוייף הוא שאין דרך להלוות בזמן שמיטה:

אפ"ה כיון דשביעית - אינה משמטת אלא בסופה דכתיב מקץ תלינן באיחרוהו ומכשרינן:

מכל מקום - מתני' קשיין אהדדי:

אמר רבי חנינא וכו' - ומתניתין דאורייתא קמי תקנתא וברייתא דרבנן בתר תקנתא: