ואותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו — ויהיה עולם זה חרב אלף שנים אותן צדיקים היכן הם הואיל ואינן נקברין בארץ:
לא נירא בהמיר ארץ — כשמחליף הקב"ה את הארץ לא נירא לפי שאנו בלב ימים:
וקווי ה' יחליפו כח — שיהא להם כח לשוט ולעופף בלי צער:
וניליף ממתים שהחיה יחזקאל — שחזרו ומתו כך צדיקים שעתיד להחיות יחזרו לעפרם כך שמעתי יחזקאל הגלהו נבוכדנצר עם יכניה מלך יהודה והיה יחזקאל מתנבא בבבל וירמיה בארץ ישראל באותן אחת עשרה שנה שמלך צדקיה:
באמת — בברור:
משל היה — שהיה מרמז להם על הגלות כאדם מת שחוזר וחי כך ישראל ישובו מן הגלות:
מהם — שאותן תפילין היו שלהם:
שמנו לקץ — של יציאת מצרים:
וטעו — שלא היה להם למנות גזירת ועבדום וענו אותם אלא משנולד יצחק דהא כתיב (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך זה יצחק דכתיב (שס כא) כי ביצחק יקרא לך זרע והם מנו משעת הדיבור לאברהם ותניא בסדר עולם אברהם אבינו בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה היה ומבין הבתרים עד שנולד יצחק היה ל' שנה כדכתיב (בראשית כא) ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו נמצאת אומר משדבר עמו בין הבתרים עד שיצאו ממצרים היו ארבע מאות ואותן ל' שמן הדבור עד לידת יצחק טעו בני אפרים. ומניין שבני אפרים הן שיצאו קודם זמנן ונהרגו שנאמר ובני אפרים שותלח וגו' והרגום אנשי גת:
ושמואל אמר — מתים שהחיה יחזקאל אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים שנאמר (יתזקאל לז) אבדה תקותנו:
העצמות האלה כל בית ישראל המה — עצמות הללו סימן לכל ישראל הן שעתידה להם תחיית המתים כמו לאלו שהרי אלו אמרו אבדה תקותנו ועכשו ידעו שאני מחיה את המתים וסימן זה לכל ישראל שגם הם עתידין להחיות ולא מן הדין חיו דהא אמרן הכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעוה"ב אלא משום סימן חיו:
שחיפו להיכל — שהיו מציירין צלמים על קירות ההיכל דכתיב ואבא ואראה מחוקה על הקיר סביב:
וכתיב והעבירני עליהם סביב סביב — כלומר על אותן אנשים שכתוב עליהם סביב עבר עליהם יחזקאל להחיותם:
אלו מתים שבבקעת דורא — שהמית נבוכדנצר מלך בבל על שהיו יפים כדלקמן:
מנהר אשל עד רבת — מקומות הן היו בבקעת דורא:
שופעות — מחמת תאוה:
וצוה המלך והרגן ועדיין היו שופעות — שהיתה נראית זיו תארם וצוה המלך ורמסום:
ובאו עצמות מן הבקעה וטפחו לו לאותו רשע על פניו — והלכו להם ואית דאמרי שמאותן עצמות היה לו כלים וכשהגיעה שעה שחיו טפחו לו על פיו כשהיה רוצה לשתות בהם:
חבריהם של אלו מחיה מתים — על יחזקאל היו אומרין שהיה חבירן של חנניה מישאל ועזריה ונבוכדנצר היה יודע שהיה הקב"ה מחיה אותם:
פתח ואמר — להקב"ה אתוהי כמה רברבין פסוק הוא (דניאל ג׳:ל״ג):
יוצק זהב רותח — משום דקא מיירי בשבחו דנבוכדנצר נקיט נמי לישנא מעליא ולשון קללה:
סטרו — הכהו מאחורי ידו:
לגנות — שהיה מסדר שבחות נאות יותר מדוד ואילו אמרן הקב"ה היה נוטה אחריהן יותר מאחרי השירות שעשה דוד:
באותו יום — שהשליכן לכבשן:
צף הכבשן — שהכבשן היה משוקע בארץ כעין כבשן של סיד וצף ועומד על גבי קרקע כדי שיראוהו כל העולם:
נפרץ הכבשן — נפלו קצת כותליו כדי שיוכלו כולם לראות בתוכו:
הומק סורו — נשפל גאותו כמו סורו רע (קדושין דף פב.) ל"א הומק סודו כמו יסודו נשתלשל וכן לימדני רבי יעקב בן יקר אבל מורי גרס והומק סידו סיד הכבשן נמסה מרוב חמימות כך שמעתי והיתה מושכת למרחוק ומהבל של אותו הסיד נשרפו אותן שהשליכו חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש:
ונהפך — צלם של זהב על פניו:
ארבע מלכיות — מלכים ואנשיהם שסייעו לנבוכדנצר להשליך חנניה מישאל ועזריה לתוך האור:
מקראי נפקי — דכתיב (דניאל ג׳:ב׳) נבוכדנצר שלח למכנש לאחשדרפניא סגניא ולבסוף לאחר שבאו מן הכבשן כתיב ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא והנך דלא כתיבי נשרפו:
אל ישנה מן הרבנות שלו — שהרי חנניה מישאל ועזריה היו לבושין בגדי תפארתן כשהושלכו לכבשן אל ישנה שלא יראה מבוהל ומפוחד ומתביישין שונאיו מפניו:
פטשיהון וכרבלתהון — עניני מלבושין:
