מסכת סנהדרין דף ק״א עמוד ב׳

שְׁלשָׁה בָּאוּ בַּעֲלִילָה אֵלּוּ הֵן - קַיִן, עֵשָׂו וּמְנַשֶּׁה. נראה העיקר בלשון עלילה הוא כמו שפירש מהרש"א ז"ל. ונראה לרמוז עֲלִילָה 'עלי לה' על רצונו לומר סמוך והנה סמוך לאותיות 'ילה' הם אותיות 'כמו' שכל אחד מאלו בקש ואמר עשה עמי כמו פלוני וזהו שאמר 'עלי לה'. ומה שאמר ' כְּלוּם גָּדוֹל עֲוֹנִי מִשִּׁשִּׁים רִיבּוֹ ' נראה לרמוז זה בתיבת מְנַשֶּׁה דקאי על ישראל שחטאו בעגל ותיבת מְנַשֶּׁה ראשי תיבות שש מאות אלף נבונים וחכמים, כי אותו הדור נקראו חכמים ונבונים דכתיב וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה (דברים ד, ו).

'יָרָבְעָם' שֶׁרִיבַּע עָם (מלכים א' יב, כו) - נראה לי בס"ד אותיות עָם במילואם קרי להו רִבּוּעַ מפני שהפשוט רובע ויושב על המלוי ורבעיה רצונו לומר מישבו. ואם תמלא אותיות 'עָם' תמצא עי"ן [130] עולה 'קל' ומ"ם [80] עולה פ' הרי אותיות 'קלף' שהוא רצונו לומר קליפה. וידוע שישראל נקראים פרי והעכו"ם נקראים קליפה שעשה את ישראל עובדי עבודה זרה נמצא עשה אותם קלף שהוא קליפה כמו העכו"ם.

דָּבָר אַחֵר - יָרָבְעָם שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם (מלכים א' יב, כו). כי ידוע יָרָבְעָם היה חכם גדול בתורה שנקרא רַבִּי וכיון שהחטיא את ישראל נהפכו אותיות 'רַבִּי' לאותיות 'רִיב' גם יש לומר אומרו עָשָׂה מְרִיבָה ולא אמר 'רִיב' והוא כי הכתוב אמר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה (דברים כז, טו) ותרגום ארור ליט, כי דבק בקליפה הנקראת לוט [45] שהוא מספר [מה] כמו שאמר הרב ז"ל שיש מה דקליפה שהוא מספר לוט ונצטרף 'מה' דקליפה עם 'רִיב' ונעשה צרוף 'מְרִיבָה'.

'נְבָט' רָאָה אֵשׁ שֶׁיּוֹצֵאת מֵאַמָּתוֹ (מלכים א' יב, כו) - פירוש ראה בחלום וזה המראה פתרונו על מלכות שהרואה כן מורה לו החלום שזוכה להיות מלך יען כי האש הוא עולה על כל היסודות כן המלך עולה על כל הבריות. גם האמה היא נקראת הגויה והעטרה שבה רומזת לעטרה של מלך לכן הרואה אש יוצאה משם יורה שיהיה מלך. ואפשר לרמוז 'אֵשׁ' במלוי אל"ף שי"ן עולה תע"א [471] ועם נקוד צירי שמספרו עשרים הרי תצ"א ועם הכולל ששה אותיות של אל"ף שי"ן הרי תצ"ז כמנין 'מַלְכוּת' עם הכולל [496] וְאֲחִיתוֹפֶל רָאָה צָרַעַת כי 'צָרַעַת' בהפוך 'עֲצֶרֶת' שהוא לשון מלכות כמו זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי (שמואל א' ט, יז) וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, לה) רצונו לומר מלכות, וכן קורין לבן המלך 'יורש העצר'.

תָּנָא הוּא נְבָט, הוּא מִיכָה, הוּא שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי (מלכים א' יב, כו). כתב הגאון חיד"א ז"ל במראית העין קושיא בשם רד"ק דנבט מאפרים ושבע בן בכרי מבנימין? ועוד קשא איך האריך ימים כל כך? ובסוד הגלגול ניחא עיין שם. ונראה מה שאמר איך האריך ימים כל כך, אין זו תימה דהא אחיה השילוני היה מיוצאי מצרים והיה חי בימי רחבעם בן שלמה המלך ע"ה. ותירוץ של הגלגול יתיישב מאמר דנבט הוא מיכה שנאמר נבט גלגולו של מיכה היה, אך נבט הוא שבע בן בכרי הוא דוחק דצריך לומר היה גלגול בחיים! ונראה לי לתרץ עיקר קושית רד"ק דנבט מאפרים ושבע בן בכרי מבנימין, דלא מצינו מפורש ששבע בן בכרי מבנימין כי אם ממה שאמר בשמואל (שמואל ב' כ, א) דכתיב וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי. והנה אין מזה הוכחה לכך דהא מצינו בגמרא דמגילה (מגילה יב:) דאמרו על פסוק אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי (אסתר ב, ה) דאביו מבנימין ואמו מיהודה ולהכי קרי ליה איש יהודי וכן כאן יש לומר אמו מן בנימין.

וּמַאי "וְזֶה אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ", אָמַר רַב נַחְמָן - שֶׁחָלַץ תְּפִילָּיו בְּפָנָיו (מלכים א' יב, כו). נראה לי בס"ד רצה לקנתרו בדבר זה והוא כי המלך לובש ספר תורה בזרועו כדי שיזהר ביותר לקיים מה שכתוב בו ולכן חלץ תפילין של יד בפניו לרמוז לו גם אתה תחלוץ הספר תורה מזרועך מאחר שאין אתה מקיים הכתוב בו ולזה אמר 'שֶׁהֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ' יָד דייקא שחלץ התפילין בהרמת ידו שהרימה והגביה למעלה בעת שחלץ התפילין לעשות שינוי כדי שיבין הוא והיושבים את הרמז שרומז בחליצת התפילין מידו.